ההצגה ״מגש של כסף״ שהוצגה אמש (שלישי) ב״צוותא״ באה בתזמון מושלם. עד לפני ציון יום הולדתו של כפיר ביבס בן ה-5 שעדיין נמצא בשבי החמאס בעזה, בכיכר החטופים וכן באמצעות מאות השיתופים בגוני הכתום ברשתות החברתיות, כמעט והספקתי לשכוח שאת התופת של המלחמה הזאת עוברים גם ילדים.
"היא עושה את ההצגה": הופעתה הבלתי נשכחת של עירית פשטן בהצגה חדשה
״לעולם לא עוד, הוא תמיד עכשיו״: יצירת האמנות שחושפת את אוצרות השואה
״מגש של כסף״ , פרי בימויה וכתיבתה של גילי נוימן, הוא אמנם סיפור חיים ומציאות משתקפת מעיניהם של שני ילדים קטנים בגן, ילד וילדה עלומי שם שחולקים כמעט שעה משותפת במקלט יחד, אך יותר מזה, כמאמר השיר האלתרמני המפורסם, הוא נרטיב גדול של אומה בנויה ומקריבה.
בעולם של שני ילדי הפלא הללו, הפצצות שהחלו מהשבעה באוקטובר הן בכלל ברקים ורעמים, ואלוהים הוא בכלל ענן שנראה כמו איש עם שפם ואפשר לשתות איתו מילקשייק כשעולים לשמיים ומתים.
בעולם שלהם אפשר להגיד את כל האמת, גם אם היא לא נעימה ואפשר לבקש את כל המשאלות, גם אם הן לא אפשריות ולא יתגשמו לעולם. אך לאט לאט, מסך הדימיון הקסום הזה יורד ונשמט מול עיניהם התמות של שני הילדים שבטוחים שהוריהם שכחו אותם בזמן הזה, והם מתחילים להתעמת עם חיי המלחמה הלאומית והאישית שלהם, דרך האב שהתאבד, הבן דוד הגיבור שנפל או האח הגדול שהלך לצבא ולא יודעים מתי הוא יחזור.
עם כל התמימות הזאת, גם קל מאוד להתאכזב, כפי שמציין הילד במשחקה שובה הלב, המדויק והמהפנט של טל פרלמן. הילדים הללו שאט אט נעשים חברים, חולקים ממתקים ביחד, רבים קמעה, בוכים, צוחקים ודנים בדרך היצירתית ששמורה רק לבני גילם בפילוסופיות הגדולות של החיים, שנראות כל כך רחוקות מהם בנחלת המבוגרים, אך בעולם הכאוטי שבו הם נמצאים הן איכשהו מתפלשות גם אל המרחב שלהם.
במקלט שהופך עבורם לזירת שעשועים של משחקי תופסת עם קו הפרדה מסומן בחול, מהר מאוד נחצים הגבולות ואיתם חומת הבדידות והילדות. מגש הכסף, איתו משחקת הילדה ועליו היא מספרת שבימים כתיקונם אמא נותנת לה בו ממתקים, מומר להיות ארגז חול שבו אפשר לבנות כמעט הכל, אך באותה הקלות והנשימה גם לפורר ולהמיטו כלא היה.
״מגש של כסף״ הזכירה לי בנימה הומוריסטית ומבדרת איך זה להיות ילדה, ובד בבד זרקה אותי להסתכלות ולמחשבה רצינית על הילדים של 2024, שאולי נשכחים מדי פעם בפינה, כשהם אבודים או כשהם פשוט רוצים לברוח כדי להתבגר ולהבין את מה שמתרחש סביבם.
זהו מופע חד פעמי ממולא בצחוק ומהול בקורט עצב, כמו סוכריה מתוקה-חמוצה, שממצת היטב את תחושת החיים בכלל ואת ימי המלחמה הפוקדים אותנו בצל הכוננות וההיערכות המתמדת לתקיפה, בפרט.
במשחק כן, אמיץ, משעשע ומרגש נועה כהן וטל פרלמן מנגישות ושמות במרכז את הגיבורים הקטנים והזכים של התקופה התזזיתית והמסחררת הזאת, ותוך רגישות גדולה עוטפות אותם באור ענק ואופטימיות אינסופית.
