מאז שפרצה המלחמה, אני קופצת על כל הזדמנות לצאת להצגות ומופעים, כי זה אחד המקומות שבהם אני מרגישה את ה"אחדות" הזו שכולם מדברים עליה. והערב לציון מאה שנה לציון הולדתו של אפרים קישון, שנערך אתמול (ראשון) בצוותא, היווה בריחה נהדרת לשעתיים.
קראתי פעם שכאשר אנשים צופים במחזמר, המדדים החיוניים שלהם מסתנכרנים, ככה שלמשך פרק זמן של שעתיים, ישנה בועה שבה כל מי שיושב בקהל נושם ופועם באותו קצב. וכך בדיוק היה הערב, הוא לא היה אסקפיסטי במובן הטהור של המילה, העצב הלאומי והמיאוס מהשחיתות השלטונית וכמובן האפשרות לאזעקות באמצע הערב, עמדו כל הזמן ברקע, אבל חווינו אותם יחד, בתוך בועה צפופה באולם קטן מתחת לאדמה.
מהרגע הראשון, היה ברור שזה ערב מאחד ואינטימי. אושיק לוי עלה על הבמה ופתח, כמעט ללא הקדמות מיותרות, בשיר "בלדה לשוטר" (לו להשיב ניתן), והקהל הצטרף אליו מייד כאיש אחד. הרגעים האלו, שבהם כולם נושמים כאחד, מרגיעים את הנפש ולרגע אחד משכיחים את מה שמתחולל בחוץ.
גם עדי כהן סחפה עם השיר "ונצואלה", והעירה שזה שיר שאף פעם לא מבוצע כסולו, אלא בשלישייה. הקהל נענה לה וסייע לה עם צעקות "מתים מזה??".
בין השירים הנפלאים, הנחה רוני קובן כמה פאנלים שעסקו בפועלו של קישון - מהקולנוע ועד התיאטרון וכמובן, המערכונים. לפני הכל, הקריא קובן את "זוהי הארץ שלי", קטע קצר של קישון שנשמע רלוונטי מתמיד, ומתאר את הכאב שמתלווה לאהבת הארץ המשוגעת הזו.
קובן ידוע כאחד המראיינים הטובים בישראל, וכמו תמיד, היה פשוט תענוג לצפות בו מתמודד עם האושיות הגדולות ביותר של התרבות הישראלית. הפאנל הראשון התחיל בנזיפה, כאשר הציג את הגברת הראשונה של התיאטרון - גילה אלמגור ("זה גילה אלמגור-אגמון בשבילך". בטוח שאת הטעות הזו הוא לא יעשה שוב. בהמשך גם גילינו שקישון הוא האחראי על הפיכתה של גילה אלכסנדרוביץ' לגילה אלמגור).
השחקנית ליא קניג, אגדה בת 95, עלתה בהמשך לבמה מלווה בהליכון, והתעלמה מההוראה לתפוס את מקומה בפאנל. במקום זה היא צעדה למרכז הבמה, ונתנה לקהל לשטוף אותה במחיאות כפיים סוערות, כמו הכוכבת שהיא.
אחר כך היא המחיזה עם הבמאי רועי הורוביץ מערכון של קישון (תוך שהיא מתלוננת על כך שהוראות הבימוי כוללות להחזיק מיקרופון ביד אחת, ואת דפי המחזה ביד השנייה). המערכון עצמו היה כמובן משעשע מאוד, אבל מה שגנב את ההצגה היה המחוות הקטנות של קניג - כל פעם שהיא סיימה לקרוא מדף, היא הפילה אותו בנונשלנטיות לרגליה, והקהל געה מצחוק. קשה להסביר מדוע זה היה מצחיק כל כך, אבל בכל פעם שהצטרף דף נוסף לערימה לרגליה, היא נענתה בצחוק רם.
הפאנל האחרון כלל את שלושת ילדיו של קישון: רפי, עמיר ורננה, שסיפרו קצת על האדם מאחורי ענק התרבות, האבא האישי שלהם. הערב כבר היה לקראת סיומו, וקובן ניסה להוביל אותם לתשובות קצרות יחסית כדי שנעמוד בזמנים. בזה הוא נחל הצלחה מאוד חלקית, שכן כל שאלה פתחה סכר שלם של זכרונות.
בכלל, קשה מאוד להשתלב בדינמיקה של שלושה אחים, שכל אחד מהם אישיות. למזלו, הם עשו עבודה מאוד יעילה בלווסת אחד את השני. כאשר רפי - בנו הבכור של קישון שגם מציג בשנים האחרונות מופע לזכר אביו, הפליג בתיאורים והשתלט על הדיון, הקניטו אותו אחיו "האנשים רוצים ללכת הביתה מתישהו".
השיח ביניהם, אוהב ונוסטלגי אך גם משתוקק לקרבה שלא הייתה (עמיר התריע בפנינו, לא להיות עצובים כשהוא מספר על החוסר של אביו בילדותו, שהיה עסוק ב"פילגש" שלו - הכתיבה), ואיפשר הצצה נוגעת ללב לאדם שהיה מאחורי האגדה: ניצול שואה שכמעט ולא דיבר על החוויות שעבר, אך שמע את הנאומים של היטלר בכל נסיעה ("זה היה בספוטיפיי שלנו, חשבתי שזה ככה אצל כל הילדים", סיפרה רננה), אנרכיסט שבז לסמכות ואב מתוסכל על שילדיו לא באים לבקר אותו - אך אף פעם אין לו דקה אליהם.
לסיום, עדי כהן ועידן אלתרמן ביצעו את השיר "לי ולך", ורוני קובן חתם את הערב בכמה מילים אחרונות, וסיים אותן ב"איזה באסה לחזור עכשיו לחיים האמיתיים". והופ, באחת התנפצה הבועה שבה ישבנו יחד שעתיים. חזרה לחיים האמיתיים. אכן, איזה באסה.