מוכר פרחים אלמן, רודף נשים בדימוס, דיג'יי רוסי, דייג שפוף, ואדם שאיבד את זיכרונותיו הם רק כמה מאותם 99 גברים שהיוצרת הדס נוימן פגשה ותיעדה במצלמתה במשך שנתיים. חלקם פתחו בפניה את סגור ליבם וגם את ביתם, שיתפו אותה בסודותיהם, סיפרו לה על ילדיהם ועל סגנון האבהות שלהם ועוד.
אבל בין כל הגברים שפגשה, הדס חיפשה בעצם אחר גבר המאה, גבר מיוחד הלא הוא אבא שלה, שמילדות נמנע ממנה לפגוש אותו, וכאותם גברים שצילמה גם הוא מתגורר בשכונת בורוכוב בגבעתיים.
גאווה ישראלית: נגה ארז תחמם את הזמרת פינק בשתיים מהופעותיה בארה"ב
100 שנה להולדת אפרים קישון: שעתיים של נוסטלגיה ואחדות נדירה
שנתיים של תיעוד הפכו ל"100 גברים", מופע היברידי הנע בין סרט לבמה, שעולה השבוע בפסטיבל ישראל בימים חמישי ושישי, 26-27 בספטמבר באולם מיקרו, תיאטרון ירושלים.
על במה כמעט ריקה עם הליכון שניצב מתחת לאלומת אור, צועדת הדס צעד אחר צעד ובמשך שעה לא מפסיקה ללכת, כשמאחוריה קיר גדול עליו מוקרנים הגברים שהיא לכדה במצלמתה.
"יש את הדס שבסרט שמוקרן מאחורי וכמעט לא רואים אותה, ויש את הדס שעל הבמה, שמקבלת הזדמנות בזמן הווה לשוחח עם העבר", אומרת נוימן.
הרעיון נבט במהלך לימודיה לתואר שני במחקר וקולנוע באמסטרדם. "החלטתי לעשות ניסוי בתזה עם השאלה 'האם אקראיות יכולה לשמש ככלי נרטיבי'. יצאתי עם מצלמה לרחובות אמסטרדם וגם רחובות בארץ, צילמתי בלי לדעת למה. רק כשהסתכלתי בחומרים המצולמים הבחנתי שצילמתי גברים מבוגרים בגילאי 65-85 בלבד, כשבזמן הצילום לא הייתי מודעת לכך", היא מספרת.
ספרי על המפגשים עם הגברים ברחובות גבעתיים.
"הלכתי ברחוב עם המצלמה, ומי שמשך לי את העין, ניגשתי אליו, אמרתי 'שלום, אפשר לצלם אותך?'. ברגע שמתחילים לצלם נפתח עולם שלם. הופתעתי לגלות עד כמה אנשים רוצים שיכוונו אליהם מצלמה, כמהים לשתף ולספר את סיפור חייהם".
"כן, היו גם גברים שסירבו, והיו כאלה שלא רצו להצטלם אבל כן רצו לשתף אותי בסיפורם האישי. הצילומים התחילו ברחוב, היו גברים שהזמינו אותי אליהם הביתה או אל החנות שלהם. לא תמיד הלכתי איתם. הסיפור האישי שלי מסופר דרך השיחות עם הגברים שתיעדתי, כשהם מספרים לי את סיפורם האישי".
את מוכר הפרחים האלמן היא פגשה בשעה שמיין פרחים ברחוב. והוא הזמין אותה לחנות הפרחים שלו. "הוא סיפור שהחנות היתה של אשתו, ומאז שנפטרה לפני שנים אחדות הוא מנהל אותה. עוד סיפר בהומור על הפרחים ועל הקשר שלהם. הומור זו דרך להתמודד עם כאב".
המאבטח בקניון, אבא לשלוש בנות, גילה לה ששתיים מהן עדיין גרות איתו. "שאלתי בצחוק האם גם אני יכולה לגור בביתו עם בנותיו. והוא ענה ברצינות: 'כן, למה לא?'".
גבר אחר שאינו נמצא בקשר עם ילדיו, גרם לנוימן להפנות לו שאלות שהייתה רוצה לשאול את אביה; ואילו אחר גילה לה כי במשך שנים לא היה בקשר עם בתו, ועכשיו הם חזרו להיות בקשר: "שאלתי אותו האם הוא אמר לה שהוא מצטער על הנתק. לצערי, הוא לא זכר".
בשיחה הגלויה עם נוימן, מבליחה כמו מאליה השאלה: האם היא איתרה וצילמה את הגבר המאה, כלומר את אבא שלה? אבל היא אינה מוכנה לענות עליה.
ואולי אפשר למצוא מענה, בעובדה שהבת נמנעת מלחשוף את שם האב, כדי לשמור על הפרטיות שלו ושל משפחתו. "כילדה לא הבנתי כיצד זה יתכן שאב לא נמצא בקשר עם ילדיו. בשנים האחרונות, גם בעקבות המפגשים עם גברים אחרים, הכעס התחלף בחמלה. הבנתי שלכל סיפור יש שני צדדים ובסיפור שלי יש חורים שרק הצד השני יכול למלא, אותם אני כבר לא אדע. לכן כאן נכנסת האמנות ומספרת את סיפור החיים של אנשים אחרים".
רצית לקבל תשובה?
"גם אם קיבלתי תשובות מניחות את הדעת, הן לא פתרו את 'הדבר' שלי. אבל הן כן פתרו לי את הסוגיה - 'איך לחיות לצד החור והחסר של חיי'. בשיטוטי הצילום שלי תהיתי האם הגיעה אליו השמועה שבשכונת מגוריו מסתובבת בחורה בגיל של בתו, שמחפשת את אבא שלה".
הסיפור של האב הנעדר מלווה את הדס נוימן מאז לידתה. "חשבתי שהשלמתי עם זה אבל נראה שתת המודע לא משקר". הוריה נפרדו כשהאם היתה בהריון עם הדס ועם אחיה התאום יובל. "מגיל צעיר מאד ידענו שזה הסיפור שלנו - שיש דמות אב שאין לנו קשר איתו. כשגדלנו היו נסיונות ליצור איתו קשר אבל זה לא צלח. את מראהו אני מכירה מתמונה שראיתי".
קיווית לאתר אותו על פי תמונה?
"זה לא שחשבתי שאמצא את אבא שלי ברחוב. החיפוש הוא אחר תחושה ורצון להבין מה יש בדמות הזאת, אבא? זו כמיהה למשהו שמעולם לא היה לי. יש לי חור ובור של היעדרות נוכחות. יובל אחי צוחק עלי שאני בונה קריירה על דמות האב".
בשבע השנים האחרונות התגוררה הדס נוימן בקיבוץ ברור חיל: "הקיבוץ נחשב ל'שוויץ' של העוטף במרחק 7.2 ק"מ מגבול עזה". היא נולדה וגדלה בראשון לציון ועברה לדרום לצורך לימודי קולנוע במכללת "ספיר". עד לאחרונה שימשה כמנהלת האמנותית של סינמטק שדרות. "קיבלנו החלטה משותפת, בני כהן מנהל הסינמטק ואני, שאעזוב את התפקיד שאהבתי מאד. הרגשתי עומס רגשי בשל האירועים", היא משתפת.
בערב שלפני ה-7 באוקטובר נוימן קבעה עם חבר משדרות שבבוקר ילכו יחד לפסטיבל נובה, אבל בהודעות וואטסאפ ששיגרו זה לזו לפנות בוקר, קבעו שיוותרו על הפסטיבל מפאת העייפות, החלטה שהצילה את חייהם. באותו הבוקר היא התעוררה מהבומים ("לא היו אזעקות"), ובסוג של אדישות מנומנמת חשבה לעצמה ש"שוב העזתים מפריעים לה לישון".
לקראת ערב נוימן החליטה לצאת מהקיבוץ ולנסוע במכוניתה בכיוון המרכז. בשער הקיבוץ המליצו לה חברי כיתת הכוננות לבחור בנתיב העובר בצומת חלף. היא נסעה בדרכי עפר באיזור אשקלון כשהיא בטוחה שכל טנדר שנוסע על הכביש הוא של מחבלי החמאס. "התקשרתי לחברים שלי שהיו בהודו באותה שבת, והם ליוו אותי במהלך הנסיעה שנדמתה כמו נצח, כשאני צורחת ובוכה מאימה", היא נזכרת.
במקביל ל"100 גברים", הדס נוימן משתתפת בהפקה נוספת בפסטיבל ישראל, "מקום לגור בו", של תיאטרון "עוטף נגב".
"בלי קשר ל-7.10, לבמאי אמיתי בן אוזליו היה חזון להקים אנסמבל של יוצרים תושבי האיזור, כשלמחרת שמחת תורה ב-8.10 הם היו אמורים להיפגש לקראת עבודה קהילתי של התיאטרון.
"בסופו של היום הטרגי והטראומתי ב-7.10, כשכולנו היו בהלם וחרדה, אמיתי הבין שהתפקיד שלנו הוא להיות עם הקהילה. כעבור שבוע התחלנו להופיע בפני מפונים במלונות באילת ובים המלח. עשינו פעילויות לגיל השלישי, ותיאטרון לילדים. צילמנו גם עדויות של המפונים, וגם הקרנו סרטים".
הראיון עם הדס נוימן מתנהל בחלקו כשהיא בנסיעה בדרכה לברור חיל. היא עדיין לא אספה את חפציה מחדרה שבקיבוץ, וכשם ההצגה של תיאטרון "עוטף נגב", גם היא תוהה 'היכן הבית?', עודנה נודדת בין דירות סאבלט באיזור תל אביב.
"יש לי אהבה לנדודים ואני חיה בתחושה של ארעיות. במעברים בין דירות אני מצליחה להרגיש בבית גם במקומות זמניים. ועדיין, בשנה האחרונה, הימים הקשים ביותר הם ימים של פריקה ואריזה".
אחיה יובל עוסק בתחום המחשבים. שניהם רווקים. "פסיכולוגים ודאי יגידו שיש קשר עם היעדר אב בחיינו. לאורך השנים היו לי מערכות יחסים ארוכות והיו הזדמנויות, אבל זה לא קרה".
"אני רוצה זוגיות אבל לא מחפשת אותה כאחוזת טירוף, חשבתי שהגבר ה-101 יהיה בן הזוג. עדיין איני יודעת האם אני רוצה ילדים. אמא שלי ילדה אותי ואת אחי שבועיים לפני שמלאו לה 40, כך שגדלתי עם הידיעה שיש זמן, והנה עכשיו אני אומרת לעצמי 'וואו, אני יולדת סרט ומופע'".
"100 גברים" יום חמישי 26.9, 19:00. יום שישי 27.9, 12:30. אולם מיקרו, תיאטרון ירושלים.