שנה וחודש חלפו מאז שנרצח עילי ברעם ז"ל בידי המחבלים במהלך הימלטותו ממסיבת הנובה ברעים, ועבור הוריו, עמוס ברעם ועדיטל זו־ארץ, הזמן עצר מלכת כל עוד המלחמה נמשכת. “הזמן די עצר מלכת וזה לא משנה אם חלפה שנה או חלפו שנתיים", אומר ברעם, וזו־ארץ מוסיפה: “מ־7 באוקטובר ועד היום אני מרגישה כאילו עבר רק יום אחד. אם המלחמה הייתה נגמרת, היה מקום להבריא, אבל כשיש לך פצע וכל היום רק מגרדים אותו, הפצע לא יכול להחלים, וזו הסיטואציה שהמשפחות השכולות נמצאות בה כיום. כשאתה שומע חדשות לבקרים על חללים שנופלים, אתה מבין שאתה לא יכול להמשיך. כדי להישאר שפויה, אני לא צופה בטלוויזיה, כי ברגע שאני שומעת ‘הותר לפרסום’ אני מרגישה כאילו דקרו אותי שוב ושוב. מהמשפחה המורחבת שלנו נפלו שלושה לוחמים בקרבות, וזה נורא קשה. אין איך לנחם".
ילד רב־מעללים
עילי ברעם, בן 27 במותו, הוא בנם האמצעי של עמוס ברעם ועדיטל זו־ארץ, בני זוג שהתגרשו. בתם הבכורה היא סער ואביתר הוא בנם הצעיר. עילי גדל ברמת גן ובהמשך עבר להתגורר בתל אביב. “הוא היה ילד היפראקטיבי עם הפרעת קשב וריכוז, ולכן היה קשה לו להסתדר בילדותו במסגרת הלימודים", מספרת אמו. “לקחנו אותו לכל המומחים בתחום כדי לעזור לו להתמקד בלימודים, וזה לא כל כך עזר, אבל הוא סיים את לימודיו בבית הספר 'אנקורי'. אחרי שסיים את השירות הצבאי כמפקד כיתה בנח"ל, הפרעת הקשב נרגעה, והוא התחיל לעבוד בתחום המסעדנות וניהל בתי קפה בתל אביב. הייתה לו יכולת ניהול טובה".
בתקופת הקורונה, עילי החליט ללמוד הדרכת נשימה והירגעות בשיטת “וים הוף", באמבטיית קרח. הוא נסע לקורס באירופה, קיבל את ההסמכה והיה מהראשונים שהביאו את השיטה לישראל. “עילי הצליח מאוד בתחום הזה והעביר את הסדנאות מתוך רצון לעזור ולטפל באנשים, כדי לעשות להם טוב. המוטו הקבוע שלו היה ‘לא לשכוח לנשום’", זו־ארץ אומרת. “הוא גם התחיל ללמוד חינוך באוניברסיטה ועבד בבית ספר 'א.ד גורדון' בתל אביב (שם עדיטל ואחיה רועי וגיא למדו בילדותם) בהדרכה של ילדים בצהרון. הוא קרן מאושר מהעבודה עם הילדים, והילדים אהבו אותו אהבת נפש. בתקופה הזו הוא גם עבר לא מעט משברים, עבר תאונת דרכים, אושפז בגלל פיצוץ אפנדציט, ובקיצור, היה ילד רב־מעללים. הוא היה הכי רציני שיש, כשדיברת איתו ברצינות, והכי שטותניק שיש, כשצחקת איתו".
“עילי היה ילד ברדקיסט לא קטן", מצטרף ברעם. “ימי בית הספר העליזים שלו היו כאלה שבהם בילינו בבתי הספר כמעט יותר ממנו, עם כל הטריקים והשטיקים שהוא היה עושה. ב'אנקורי' בכל שני וחמישי הוא היה מועמד לגירוש, אבל בסוף הוא הצליח לסיים את הלימודים. הייתי בטוח שהוא לא יתגייס לצבא, אבל הוא הלך להיות לוחם בנח"ל, וחזר אחרי חודש טירונות בן אדם אחר. הצבא שינה אותו לגמרי. הוא עשה קורס מ"כים, והיה מפקד כזה שהחיילים שלו זוכרים עד היום את המענטשיות שלו. הוא עזר לכולם. לכל אדם מבוגר שהיה צריך עזרה בסחיבת שקיות. הוא בעצם הקדיש את חייו למען האחר".
ב־6 באוקטובר 2023, ערב שמחת תורה, פגש ברעם את עילי לארוחת חג, שאיש מהם לא ידע כי תהיה הפגישה האחרונה ביניהם. “הוא הזמין אותי ואת האחיין שלו הדר אליו לארוחת ערב", האב מספר. “הזמנו המבורגרים, אכלנו, והוא הראה לנו בגדים שהוא תכנן ללבוש למסיבה ומשקפיים מצחיקים שהוא אמר שהוא יצליח ‘לכשף’ אותנו בהם. לקראת חצות נפרדנו, והתקשורת האחרונה שלי איתו הייתה בסביבות 7 בבוקר, בהודעות בוואטסאפ המשפחתי. וזהו".
“אני התכתבתי איתו באותו בוקר כשהתחילו האזעקות והטילים", זו־ארץ משחזרת. “כיוון שהוא ידע שאני אדם חרדתי, הוא כתב לי ‘הכל בסדר, אני בבית’. שלחתי לו אימוג’י לב, ונרדמתי. בשלב מסוים התעוררתי בטירוף של דאגה, שכחתי לגמרי שהוא ענה לי שהכל בסדר והתחלתי לשאול את כולם איפה עילי. כשאף אחד לא ידע, עמוס ואני הלכנו ישר לבית שלו, כי הוא הרי כתב לי שהוא בבית, והוא לא היה שם. מתברר שעילי הגיע בשעה 6 למסיבה, ואחרי חצי שעה, כשהתחילו האזעקות, הוא ושני חבריו, יונתן (ג’וני) זיידמן וליאם שרם, נמלטו משם ברכב. סימונה, אמא של ליאם, דיברה איתם בטלפון כשהם נמלטו, ונסעו במשך 36 דקות מאזור המסיבה לכיוון אשקלון. הם צחקו איתה והתלוצצו. כשהם הגיעו לאזור תחנת הדלק ‘דור אלון’ ליד צומת שדרות הם נתקלו במחבלים, שרצחו את שלושתם. כשסימונה צלצלה אליהם, שלוש דקות אחרי השיחה הארוכה שקיימו, הם כבר לא היו בחיים כדי לענות".
מתי אתם גיליתם שעילי נרצח?
זו־ארץ: “גילינו שהם נרצחו דרך האינסטגרם. היה בן אדם טוב, שחילץ את הגופות שלהם, סידר אותן, הניח את הגופות על מזרני היוגה שהיו לעילי באוטו וחשף את הקעקועים שלהם. בזכות אותו אדם, שעד היום אני לא יודעת מיהו, הצלחנו לזהות בסביבות 11 בלילה את הגופה של עילי. היה לנו מזל גדול שהאיש הזה עשה את זה. אחרת, היינו מחכים עוד ארבעה ימים באי־ודאות עד שהיינו יודעים, כי רק כעבור ארבעה ימים הודיעו לנו שעילי נרצח. למחרת ההודעה הרשמית קברנו אותו בבית העלמין ברמת השרון, ליד אבא שלי, שנפטר חצי שנה קודם לכן. עילי היה נורא קשור אליו, ובערב החג הוא אפילו הלך לבקר בקבר של סבא".
להכיר דרך האור
עדיטל זו־ארץ היא אחותם של המנחה־שחקן־זמר גיא זו־ארץ ושל המוזיקאי רועי זו־ארץ. בתקופת האבל הראשונה היא תועדה בתוכנית הדוקו־ריאליטי “מחוברים", בפרקים בהשתתפות אחיה גיא. “לא ראיתי עדיין את ‘מחוברים’", היא אומרת. “אני רק זוכרת שגיא סיפר לי שהוא מצלם את עצמו ל’מחוברים’ ושהוא רוצה להנציח את עילי, ושאל אם אני רוצה להשתתף. כיוון שהייתי אז כמו זומבי, לכל מה שהיית אומר לי, הייתי אומרת ‘כן’. היום הייתי אומרת שאין מצב (צוחקת), אבל יש מצבים בחיים שבהם אתה מתנהג אחרת. אתה חלש יותר. לא עניין אותי כלום".
הוריו של עילי ברעם הקימו לזכרו את עמותת “הצבעים של עילי", שמקיימת אירועי תרבות שונים. אירוע כזה הוא תערוכת האמנות הקבוצתית “שמש – Sun", שנפתחה אתמול בטרמינל העיצוב בת ים, בשיתוף הגלריה החברתית ע"ש סטפני כהן. בתערוכה, שאוצרת אילנה כרמלי לנר, 30 אמנים יצרו יצירות בהשראת דמותו הייחודית של עילי.
“עילי היה שמש", מסבירה זו־ארץ את שם התערוכה. “לאן שהוא לא היה נכנס – כולם רק ראו את האור שלו, שמעו אותו וספגו את האנרגיה העוצמתית של הטוב, של השמחה ושל הכיף. הוא היה אסתטיקן, אהב מאוד אמנות, היה מאוד צבעוני. הייתה לו פלטת צבעים ענקית והוא השתמש בכל הצבעים כדי ליצור יצירות, כחלק מהרצון שלו לצבוע את העולם בטוב. עילי היה גם מומחה במוזיקה ישנה. הוא היה מוזיקאי בנשמה, ובתערוכה נשים את הפלייליסט שלו".
“חככנו בדעתנו רבות בעניין השם לעמותה, וזה יצא מתאים, בול כדי לתאר את הצבעים של עילי", ברעם אומר. “התערוכה נולדה מתוך זה. יהיו בה מלא צבעים ואור, כמו עילי, ואנחנו מתרגשים מאוד להציג את היצירות שנוצרו לאורו. התערוכה הזו מרוממת את הנפש. היצירות מייצגות את אופיו של עילי ואנחנו מקווים שגם אחרים יכירו אותו דרך הצבעים והאור".
“הוא היה כל כך עוצמתי, דומיננטי ומשמעותי במשפחה", זו־ארץ מוסיפה. “הייתה לו הליכה של מלך, הליכה כזו של הילה סביבו".
יש מסר שחשוב לכם להעביר?
זו־ארץ: “אנחנו רוצים את השמחה של עילי. אני רוצה לחזור להיות שמחה ואני רוצה שכל אחד במדינה יחזור להיות שמח. תמיד יהיה לי הכאב העוצמתי, אבל כשיש שמחה מסביב, האנרגיות עולות. אני מאחלת לכולנו שהשמש תאיר עלינו אחרי החושך".
ברעם: “אני אוהב לסיים תמיד במשפט ‘תהיו טובים, תהיו עילי’. אני חושב שזה מקפל בתוכו הכל".
התערוכה “שמש – Sun" תוצג בטרמינל העיצוב בת ים עד 7 בדצמבר (הכניסה חופשית)