כשהבמאי משה נאור צלצל לפני כמה חודשים לידידו הוותיק, השחקן עידן אלתרמן, והציע לו לקבל תפקיד בהצגה חדשה, אלתרמן מעיד שהיה ספקן מעט. “את משה נאור, המנהל האומנותי של תיאטרון חיפה, אני מכיר עוד מהצבא, כלומר למעלה מ־30 שנה”, הוא מספר. “וכשמשה אמר ‘יש לי תפקיד חלומות בשבילך’, אמרתי לו ‘אוקיי, בוא נשמע’, אבל הייתי סקפטי, כי לפעמים מה שנראה לו תפקיד חלומות לא תמיד ייראה לי כזה. ואז הוא שאל: ‘מה דעתך לשחק אישה בת 85 בשם דבורה?’”.
אלתרמן כבר גילם בעבר דמויות נשיות במערכונים. “אבל בקומדיה שלמה, זו הפעם הראשונה”, הוא מגלה. “אנחנו, הקומיקאים, מתייחסים לקומדיה כדרמה, כי הדמויות לא יודעות שהן בקומדיה, אז מבחינתי אני משחק את זה בדומה לדרמה. זה שונה מלגלם אישה במערכון. לכן כשמשה הציע לי את התפקיד, ידעתי שמסקרן אותי לעשות את זה. אני ממש אוהב לגלם נשים, ומשה צדק – זה תפקיד חלומות, ולא כל שחקן זוכה לעשות תפקיד כזה. אני משחק אישה, מרגיש בהצגה אישה ומדבר כמו אישה. לקחתי את ההשראה מנשים שאני מכיר בחיים הפרטיים”.
הכרחי להצחיק
את דמותה של הקשישה דבורה הוא יגלם בהצגה החדשה מבית תיאטרון חיפה, “לשחרר את נחמה”, שכתב דניאל לפין וביים נאור. לצדו ישחקו ציפי שביט, שלמה וישינסקי, עירית ענבי, נועה אנגל, מעין וינשטוק וקובי זיסלין.
הצגת הבכורה תתקיים ב־21 בנובמבר בתיאטרון חיפה, והצגות נוספות יתקיימו שם ב־23 וב־25 בחודש. “הקומדיה מספרת על קבוצת קשישות שמאושפזות בבית החולים, וכשאחת הקשישות מפריעה לכולן לישון בלילה ונאנקת מכאבים, עולה רעיון בסתר לשחרר אותה מכאביה, כאקט הומניטרי. מכאן מתחיל דיון מוסרי סוער, מלא יצרים והפתעות”, אלתרמן מעדכן. “זו הצגה שמשליכה גם על המציאות שלנו, וכל אחד יכול לקחת את זה לכיוון שלו. זה כל היופי בהצגה הזו”.
ספר על הקאסט.
“קודם כל, כמו כולם אני גדלתי על ציפי שביט. ציפי היא מנוע גדול מאוד של השראה בחיי, כי אני חושב שיש לנו מן המשותף באנרגיה וברצון להגיע למצבי קיצון בשביל הקומדיה. הושפעתי מאוד ממנה, מספי ריבלין ומשאר בני הדור שלה, הם מאבות המזון שלי כשחקן. עשינו הפקה אחת בעבר, ובה לא היו לנו סצינות יחד, ועכשיו התחברנו מאוד ונרקם בינינו קשר עמוק.
"יש לנו הומור דומה מאוד, ואני מרגיש ששנינו ממש באים מאותו עולם. עם שלמה וישינסקי שיתפתי פעולה עוד בסדרה ‘החיים זה לא הכל’, ובמשך תשע עונות יצא לנו לצלם לא מעט סצינות משותפות. עם עירית ענבי אני עובד לראשונה, והיא קסם ומותק אמיתית. מעבר לכך יש כמה שחקנים צעירים קצת יותר, שגם איתם תענוג לעבוד”.
איך זה לעלות עם הצגה קומית חדשה בתקופה שבה קשה לצחוק?
“אנחנו, אנשי הבמה והבידור, חזרנו לשגרה לפני כחצי שנה. לפעמים זה לא פשוט, ולפעמים, בימים טרגיים, יש ביטולים. אנחנו פותחים את ההצגה החדשה בחיפה, שנמצאת עכשיו תחת אש, כשיש בתיאטרון כל אמצעי המיגון הנדרשים. כולנו, כאנשי במה, מרגישים כמה הקהל זקוק לזה, וזה גם חלק מהתפקיד שלנו בימים האלה. אני חושב שאפילו הכרחי בימים כאלה לחזור ולהצחיק, כך שאפילו קומדיה שחורה על חבורת זקנות רלוונטית מאוד לתקופה הזו”.
ב־7 באוקטובר אלתרמן היה בביתו בתל אביב, ולמחרת כבר החל להתנדב בחמ”ל שהוקם למען משפחות מפונות וחיילים. “שבוע אחרי זה כבר יצאתי לבקר פצועים ומפונים”, הוא משחזר.
“לא הלכתי להצחיק בתקופה הראשונה של המלחמה, אלא באתי לשמוע את האנשים, לחבק ולחזק אותם. בחודשיים הראשונים רק ביקרתי מפונים, ואז הלכתי לבקר פצועים. כשביקרתי פצועים עם עוד קומיקאים, היה אפשר קצת לצחוק ולהצחיק, כי הפצועים משוועים לזה. אתה יודע, מספיק לאנשים לראות איזו פרסונה ציבורית, ולא משנה אם אתה קומיקאי או חזאי, שמגיע לבקר אנשים ולחזק אותם – זה כבר עושה להם טוב ונותן להם תחושה שאכפת מהם. שמעתי את כל הסיפורים של האנשים שביקרתי, בין אם אלה ניצולים מה'נובה', מפונים או חיילים שנפצעו".
"בשלב מסוים לקחתי גיטרה וירדתי להופיע בשירים במלונות מפונים באילת. אני חושב שהדבר הראשון שכל אחד מאיתנו חושב עליו זה החזרת החטופים, ואני גם בקשר עם משפחות החטופים. הנושא הזה הוא פצע כואב לכולנו, ויש גם תחושת אשמה על זה שהחיים שלנו ממשיכים כרגיל והם עדיין חטופים בעזה”.
בתקופה הזו שוב עולה השאלה בעניין הבעת דעה פוליטית מצד אומנים, שעלולה לגרום לאיבוד חלק מהקהל. מה דעתך, אומנים צריכים להביע דעה, או לא?
“זה לא באמת משנה. מי שמביע דעה זה סבבה, ומי שלא מביע דעה זה גם סבבה. אני לא באמת חושב שאומן יכול לשנות דעה פוליטית של מישהו אחר. בעניין איבוד הקהל, חלק מהקולגות שלי ידועים מאוד בזה שהם מדברים נגד הממשלה. שאלתי אותם אם זה פוגע להם בכיס, והם אמרו שיכול להיות, אבל לא בצורה מאוד משמעותית. לי יש תקופות שבהן אני מתבטא יותר ומפגין, ויש תקופות שבהן אני מרגיש שיש לי פחות אנרגיות לזה בגלל כל מיני עומסים. אני ממש בעד חופש הביטוי, ולא מזיז לי אם אומנים שאני אוהב מחו”ל מביעים גם דעות לא טובות עלינו בתקופה הזו”.
אתה מתכוון לאריק קלפטון או לרוג’ר ווטרס, שהתבטאו נגד ישראל לאחרונה?
“אני אוהב מאוד את האלבום ‘Layla’ של קלפטון, ולא אפסיק לשמוע אותו בגלל דעותיו. היום אולי אני לא אלך להופעה שלו אם אדע שהוא ישלהב את הקהל נגד ישראל. אני לא חושב שאומנים זרים מבינים את עומק הסכסוך פה, והם לא יצליחו להבין. רוג’ר ווטרס זה ליגה אחרת. אצלו אני מזהה משהו של שנאת יהודים, זה הרבה מעבר לביקורת על ישראל. השנאה אצלו מושרשת ועמוקה כבר הרבה שנים. הוא גם הכחיש דברים נוראיים שהיו ב־7 באוקטובר. זו שנאה יוקדת שקשה להבין אותה”.
גאוות “פלטפוס"
סרטונים שבהם עידן אלתרמן עושה פרודיות מוזיקליות נהיו לאחרונה ויראליים ברשתות החברתיות. העניין מוצא חן בעיניו. “זה הפך להיות מעין סימן היכר שלי, וזה נחמד”, הוא מודה. “זה התחיל כשהייתה לי הופעה בפרדס חנה, ונזכרתי שהיה לי רעיון לעשות פרודיה על השיר ‘Californication’ של רד הוט צ’ילי פפרס, עם שם של עיר ישראלית. אז יצרתי קליפ מוזיקלי מצחיק על פרדס חנה, וזה עבד טוב מאוד.
"בהמשך עשיתי שיר אחר על נס ציונה, ואז על הקריות, וזה תפס חזק. גם במופעי הסטנד־אפ שלי אני אוהב לקחת שיר ידוע, לשחק על המילים שלו ולתת לו משמעות אחרת. אני קורא לתהליך הזה ‘מסאז’ למוח’. אני אוהב את תהליך היצירה הזה”.
אלתרמן בן ה־53 הוא אחד השחקנים העסוקים בישראל. באמתחתו רזומה עשיר של השתתפות במופעי סטנד־אפ ובידור, בהצגות תיאטרון, בתוכניות טלוויזיה ובסרטים. הוא פרץ לתודעה הציבורית בדיוק לפני 30 שנה, כשכיכב בתוכנית הבידור והמערכונים המצליחה “פלטפוס”, לצד חבריו מימי מועדון הסטנד־אפ “דומינו גרוס”, חנן לדרמן, דני קרפל, ירדן בר־כוכבא, תומר יוסף, תומר שרון, גורי אלפי, וכמובן, אבי גרייניק, שותפו המוכר בפינת המערכונים “נווה חמציצים”.
“אני חושב שב’פלטפוס’ הנחנו הרבה מהיסודות של ההומור שהגיע אחרינו”, הוא מצהיר. “היינו הראשונים שעשו את זה בטלוויזיה באופן הזה. קשה להגדיר מה זה ‘פלטפוס’, אבל מה שהיה מיוחד בתוכנית הזו הוא החופש האומנותי המוחלט, למרות שהיינו בטלוויזיה החינוכית, וגם העובדה שזה היה קולקטיב – מי שביצע את המערכונים גם כתב אותם".
"בארץ היו קודם דברים כמו ‘ניקוי ראש’, או ‘זהו זה!’, אבל שם היו תסריטאים. השחקנים לא ישבו בבית וכתבו את המערכונים. אני חושב שזה היה חלוצי מצדנו, ולכן זו הייתה תוכנית אקלקטית מאוד, עם צבע שונה, של סלפסטיק, הומור מופרע, משחקי מילים ומוזיקה. עד היום אנשים מספרים לי שזה השפיע עליהם. אני גאה מאוד בתקופה הזו”.
אי אפשר שלא לשאול על מערכת היחסים שלך עם גרייניק, שאיתו גם העלית את מופעי הסטנד־אפ המוצלחים “ילדים סורגים לאלוהים”, הקמת את להקת לולה והגשת את “כוכבי השכונה” בטלוויזיה.
“אבי תמיד אומר שאנחנו כמו משפחה, ובמשפחה יש חילוקי דעות ומתח, אבל תמיד יש אהבה. אבי ואני לא בקשר יומיומי, כי אנחנו לא זקוקים לזה. אם נעבוד על פרויקט חדש, ויש דיבורים כאלה כל הזמן, אז נהיה בקשר יומיומי ויהיה לנו כיף. כשאנחנו לא עובדים על פרויקט, אנחנו יכולים לא לדבר כמה חודשים, אבל כשנדבר, אנחנו נמשיך מהמקום שבו הפסקנו, כי אנחנו מכירים אחד את השני כל כך טוב. אנחנו באמת כמו אחים”.
מה עוד אתה עושה בימים אלה?
“מלבד ‘לשחרר עם נחמה’ אני משחק במחזמר המצליח ‘הסוף’ (עליו זכה בפרס “שחקן השנה” ב־2021 - ד”פ), ואני מתמקד במופע הסטנד־אפ שלי, שזה כיף גדול מאוד”.
