לא עלה לו לראש: מיקי ליאון עשה הכל ונשאר בתיאטרון

"מי שקורה לו דבר כזה הוא אידיוט, לא שחקן, מה גם שבמשחק אפשר להעביר יותר אלימות מאשר לחנוק על אמת", מגיב לאון. "שחקן שלא יודע גבולות מקומו אולי בבית משוגעים, לא על הבמה. אצלנו בגשר, כשבסוף ההצגה, למראית עין, אני מתחרפן לגמרי, כשאני חונק לאורך כל הבמה את בר שדה, דסדמונה שלי, אנחנו עושים את זה כל כך מדויק וכל כך מתוזמן, כמו אנשים מקצועיים".
 

"מאוד נהניתי לעבוד בחזרות עם בר", הוא מפרגן לפרטנרית. "בר שחקנית מצוינת בעיני. ככל שעם הניסיון שלי אני עוזר לה בהצגה, דווקא עם חוסר הניסיון שלה, היא עוזרת לי לא מעט ומביאה להצגה רעננות. כשהגעתי לתאטרון גשר לפני שנים, גם אני הייתי בנעליים האלה, כשישר מצאתי את עצמי בהצגת 'מדיאה' מול יבגניה דודינה, שהביאה את הניסיון הרב שלה לתפקיד הראשי".
 

"לעומת בר, יש לי כאן מולי בתפקיד יאגו את ישראל דמידוב, שאיתו אני עובד בגשר שנים", מוסיף לאון. "הוא שחקן ענק שאני מת עליו. מאוד נעים לעבוד איתו, ומצחיק".

לאון בגשר מ-2002. "הפעם הראשונה שבה עליתי על במה הייתה בגיל 26 באודישן מול ניסן נתיב", הוא מציין. "לא היה לי שום ניסיון קודם, חוץ מחוג דרמטי בכיתה ד' ביסודי בבת ים, שבו המורה אמרה להורי שאני צריך ללמוד משחק, משפט שנחקק לי בזיכרון, אבל לא הפריע לי ללכת על שירות קרבי בצה"ל, ולא לחפש להקה צבאית".
 

הוא נפצע במסלול ההכנה לשייטת 13, הפך למסתערב ביחידת שמשון ובסופו של דבר הדריך טירונים. כשהשתחרר, התגלגל בין עיסוקים שונים: ברמן, מאבטח, איש מחשבים, קב"ט במלון אילתי, מלצר, מה לא? "כל הזמן היו לי בראש דבריה של אותה מורה עד שחברים אמרו לי – 'יאללה, לך על זה'".

"בוא נודה שהייתי אז די חסר ביטחון. כשבאתי לסטודיו של ניסן, הייתי כמו אדם שיש לו פחד גבהים והולך לטפס על האוורסט. בסופו של דבר, כנראה, אי אפשר להתחמק ממה שבאמת צריך לעשות".

"הגעתי לסטודיו כמו דף חלק, אבל עם ניסיון חיים עשיר יותר בהשוואה לתלמידים אחרים שם, גם עם קצת יותר בגרות", הוא נזכר, "אבל לעומתם הייתי נחות בכל מה שקשור לעמידה על במה. בהצגות הראשונות שלי שם הייתי משקשק, פחדתי אימים, אבל הצלחתי לסיים את הסטודיו ואז מצאתי את עצמי בגשר, תיאטרון שהשחקנים שלו התייחסו אליו בחרדת קודש. אם השתלבתי ביניהם, זה מפני שתמיד נמשכתי לתרבות הרוסית".
 

לאון, שהפך לשחקן מוערך בגשר ומשחק שם כבר 13 שנה רצוף, לא נהיה ידוען. זאת לא דרכו. וגם אם שיחק בטלוויזיה בסדרות: "מיכאלה", "דאוס", "מנדלבאום בלש פרטי", "רביעית רן", "חטופים", "אלנבי", "בני ערובה" ועוד; ובפיצ'רים: "מלח הארץ", "מתנה משמים", "רווקה פלוס", "בית אבי" ועוד; עדיין לא קרה שסחב סדרה או סרט על גבו. הוא גם לא מחפש את המסלול הקל. "לעולם לא אעשה ריאליטי", הוא מצהיר ומיד מתקן ל"לא נראה לי שאעשה ריאליטי".

"לא אלך לפוליטיקה".

"למה שאיענה? זה הרי לא שייך למקצוע שלי".

"נעניתי ודווקא מאוד נהניתי. היו שם חומרים טובים לילדים ועבודה כפית עם אנשים מוכשרים. פתאום עוצרים אותי ברחוב. זה מצחיק. יש משהו חמוד בפניות של ילדים, שבאים אלינו ממקום מאוד נקי".