יהושע סובול לא מתבייש: "לימור לבנת לא הצטיינה בשום דבר"

מלחמה בתיאטרון יידישפיל. מעולם לא הושמעו בו פיצוצים כמו אלה שפותחים בו כעת את גרסתו ל׳׳מחכים לגודו", הקלאסיקה המודרנית של סמואל בקט. לאחר כ־70 מחזות שכתב לתיאטראות בארץ ובחו״ל, נטל יהושע סובול את מחזהו של המחזאי הדגול ומיקם את עלילתו בצרפת, בתקופת מלחמת העולם השנייה, תוך כדי גיור כהלכה (ומפתיע) של שני גיבוריו.

״כבר לפני 21 שנה העליתי ביידישפיל את 'אהבה בגרוש', הצגה סאטירית מוזיקלית, ואחריה את 'גבירטיג', הצגה על משורר העיירה, הרצה עד היום״, מסכיר סובול. ״כן, סובול ביידיש. גדלתי בתל מונד על השפה הזאת לצד העברית. בהיותי בן 6 לימדה אותי סבתי כתוב וקרוא בה, כדי שאוכל להתכתב עם קרובים מאמריקה״.

סובול ניצל את ניסיונו מאותם ימים כדי לתרגם ליידיש את ״מחכים לגודו״ בעקבות מחקרם המשותף ופורץ הדרך של ולנטין ופייר טמקין, סב ונכדו, יהודים צרפתים. השניים חקרו ומצאו כי בקט, שפעל בשורות המחתרת הצרפתית על גבול ספרד, העמיד במרכז העלילה שני יהודים, אסטרגון (גוגו), לוי במקור, וולדימיר (דידי), אלברט במקור, המחכים לשווא לגודו, מבריח גבול, שיביאם לחוף מבטחים בספרד. גודו הוא שם נפוץ בדרום צרפת, ואין לו שום קשר לאלוהים, כפי שסבורים רבים. ״הסיבה להעלאת ההצגה עכשיו היא שכמו שני הפליטים כאן, העולם מלא בשיירות של פליטים, הבורחים ממקומות שאי אפשר לחיות בהם״, אומר סובול, שגם ביים אותה. ״'מחכים לגודו' היה המחזה שהביא אותי לתיאטרון. בשנת 1960, כשהייתי בקיבוץ שמיר בגליל העליון, דייג בן 21 בבריכות הדגים של המשק, הזמנתי את הספר מספרייה בחיפה. כשקראתי אותו, הוא פוצץ לי את הראש. מהמחזה הזה הבנתי מדוע קיים התיאטרון, באשר אי אפשר להביא אותו בשום פורמט אחר. בעקבותיו הגעתי לכתיבת מחזות משלי. אחריהם חזרתי למחזה של בקט, ששבה אותי בזמנו״.

לדברי סובול, הוא תרגם את המחזה ישירות ליידיש, בלי תחנת ביניים בעברית. ״מעניין איך שבקט התכתב, אולי באופן לא מודע, עם היידישאיות״, הוא מעיר. ״גיבורי המחזה עונים על שאלה בשאלה, מתחכמים וממציאים כל מיני משחקים כדי להעביר את הזמן. תוך כדי התרגום ליידיש התחלתי לצחוק. הרגשתי שיידיש זאת השפה שבה המחזה הזה מתפקד הכי נכון״.

מסתבר שגם אם ביידישפיל ממתינים בכיליון עיניים למחזאי בשיעור הקומה של סובול, לא חיכו שם עם שטיח אדום לגרסתו ל״מחכים לגודו״. ״הם לא היו בטוחים שזה מתאים לקהל היעד שלהם״. מי שהרים את הכפפה הוא דורי אנגל, מצעירי התיאטרון. הוא מצא באחת המגרות את תרגומו של סובול והתקשר אליו. ״זאת הפקה פרטיזנית לחלוטין, בלי שום חוזה כתוב ועדיין לא קיבלנו עליה פרוטה״, חושף סובול, ״תיאטרון יידישפיל נותן את חסותו להצגה שבה משחקים שחקניו ומממן את התפאורה ואת התלבושות, שעיצבה עדנה, אשתי. אם ההצגה תתפוס, הבטיחו לנו שהיא תהיה חלק מרפרטואר התיאטרון״.

״גם אם יש בהצגה הומור, זאת בפירוש לא קומדיה. השפה משחררת כאן את הצחוקים. דורי אנגל וחברו מהיידישפיל, יובל רפפורט, מרגשים את הקהל. אליהם מצטרף עמנואל חנון בביצוע מבריק של אדון פוצו הצרפתי, כשיעקב בודו גונב את ההצגה בתפקיד לאקי, משרתו, במונולוג רב־לשוני״.

ובזמן שגיבורי המחזה מחכים לגודו, סובול יודע בדיוק למה אנחנו מחכים: ״שייפסק האיום על חופש היצירה והביטוי״.

״זה נכון. בדיוק הייתי עסוק בחזרות האחרונות להצגה, אבל ספק רב אם הייתי בא. אני לא מבאי טקס פרסי התיאטרון. באתי רק לטקס שבו הוענק לי פרס מפעל חיים, כשנראה היה לי יותר מדי שחצני לא לבוא. הפרס מתנהל בצורה לא נכונה והתיאטראות מגישים בדרך כלל את מי שהם רוצים. הדבר היחיד היפה כאן הוא הפסלון, המוענק לזוכים, כשאין קריטריונים ברורים״.

״היא יכלה להימנע. קראתי את המחזה 'הזמן המקביל', שמעלה תיאטרון אל־מידאן, והתרשמתי שהסערה סביבו מיותרת. אין בו הסתה, גם לא האדרה של טרוריסטים. בתיאטרון העברי מועלים מחזות הרבה יותר חריפים והרבה יותר ביקורתיים. שר החינוך נפתלי בנט שגה כשהוציא את ההצגה מסל התרבות. הפריע לי לשמוע אותו אומר שקרא את התסריט ושמבחינתו אפשר להמשיך להקרין אותו. הוא לא יודע שבתיאטרון לא מקרינים הצגות?״.

״מירי רגב כביכול הזמינה את זה לעצמה, כשמלכתחילה נתנה להבין שהיא תצנזר והיא תשלוט, בעוד שמתפקידה לפעול לפיתוח התרבות ולהגדלת הת־ קציב שלה, שהוא נמוך מהמקובל במדינות המערב. הבטחתה לפעול בכיוון הזה באה מאוחר מדי, לאחר שאיימה לעצור את ההקצבה לתיאטרון הילדים של נורמן עיסא, בגלל סירובו להופיע עם הצגת 'בומרנג' של תיאטרון חיפה בבקעת הירדן, מה שהסתמן כתקדים מסוכן״.

״אני, כמובן, האחרון שימתח ביקורת על השחקן, שהוא סמל לדו־קיום שאין כמותו, אבל האיום לפגוע בתיאטרון שלו קומם רבים מאיתנו, גם אם בפועל לא נעשה דבר״.

מירי רגב ונורמן עיסא. צילום: פייסבוק
 

״אם מישהו יאיים לפוצץ לי את הבית, שאשב בחיבוק ידיים ואחכה שהוא יבצע את זממו? ברור שיש לפעול בד בבד עם האיום. היה כאן איום מפורש להפוך את חופש הדיבור לחופש הדיכוי. השרה רגב גם קוממה את האמנים, כשהכריזה שהיא תממן את התרבות. היא רק שכחה שזה מהכיס של כולנו״.

״לימור לבנת לא הצטיינה בשום דבר. עובדה שהיא לא השאירה אחריה חותם בפריפריה. היא הגדילה במידה מסוימת את תקציב התרבות, אני לא יודע בכמה בדיוק, וזה הלך למוסדות הקיימים. לא הרגשתי שהיא הצליחה להקים מפעלים ששינו את מפת התרבות בארץ. מתן וילנאי היה שר התרבות היחיד שהטה אוזן להצעות להבאת התרבות לפריפריה״.

״לא, צריך מישהו עם חזון ועם יכולת לדרוש שתקציב התרבות יהיה אחוז מהתקציב הלאומי, ולא - יתפטר. בלי זה, אי אפשר להתחיל לעבוד. אני מקווה שמירי רגב תנהג כך. אם היא תגלה נחישות כלפי ראש הממשלה וכלפי שר האוצר כפי שגילתה כלפי האמנים, ייתכן שהיא תשיג את התקציב המיוחל. אני מקווה שתדע שתרבות לא יכולה להיווצר בלי שמטפחים אותה, ותבין שהיא לא הריבון שמעניק את הכסף״.

יהושע סובול מבוסס בביצה המקומית, כששערי התיאטראות בעולם פתוחים בפניו. הוא אחד המחזאים הישראלים המוצגים ביותר בחו״ל. כעת, שלושה ממחזותיו מוצגים שם - ״אלמה״ בווינה, בירת אוסטריה, ובגרמניה, ״הפלשתינאית״ בשטוטגארט ו״גטו״ במינכן. ״היו תקופות שבחו״ל הוצגו במקביל יותר מחזות שלי״, הוא מעיר.

גם בארץ היו לו תקופות מזהירות יותר. לבד משתי ההצגות ביידישפיל, תיאטרון גשר ממשיך להריץ את ״כפר״, הצגת הדגל שלו, המושתתת על זיכרונות הילדות שלו מתל מונד, הצגה שבעוד חצי שנה יחגוג התיאטרון היפואי 20 שנה להעלאתה באירוע מושקע למדי. הקאמרי ממשיך להציג בטפטופים את ״גטו״ שלו, שכרגע מוצג בתיאטרון תמונע עם לא פחות משלוש הצגות במקביל. ״מספר מחזות גדולים נמצאים אצלי בהמתנה לקראת הצגתם בתיאטרון הרפרטוארי״, הוא מספר. ״'דמים', על השילומים מגרמניה, מיועדת להצגה בקאמרי, ו'המאהבת התשיעית', הנוגעת לתחום הפסיכואנליזה, צפויה לעלות בבימה. עיבוד שעשיתי עם הבמאית איה קפלן, על פי 'כוכבים תועים' של שלום עליכם, מכוון לבית ליסין. כמו כן ממתינים אצלי מחזות על פרשת דרייפוס, על דוד המלך ועל המלחין הגרמני ריכרד ואגנר, שבארץ מהססים לנגן אותו״.

במעבר חד: בראיון שהענקת לי לפני תשע שנים, הגבת בחריפות על הפגנות אמנים נגד מלחמת לבנון השנייה ואמרת, בין השאר: "אני רואה בזה רפלקס פבלובי. הפעמון מצלצל, ולכלב מתחיל לנזול ריר מתוך מחשבה שהאוכל בדרך. פרצה מלחמה, בום, הם ישר נגדה בלי לתת את הדעת מי פתח בה. יש מהם המסרבים להכיר בכך שנכפתה עלינו מלחמה".

״גם היום אני עומד מאחורי דברי דאז. עקרונית, אני בדרך כלל נגד מלחמות ומאמין שאפשר לפתור דברים בדרך אחרת. אבל כשהחזבאללה חטפו לנו חיילים והפגיזו יישובים רבים, היציאה למלחמה בלבנון הייתה בלתי נמנעת״.

״לא הימנתי. נשארתי בדעותי, אבל המציאות זזה לפעמים לפה ולשם״.

״אני בדעה שאין לתיאטרון מה לחפש שם. באשר ל'מחכים לגודו', נמתין תחילה שההצגה תתקבל רשמית על ידי היידישפיל״.

״רק כשהשתתפתי בסיור מאורגן של נשות מחסום ווטש ועברנו גם לצד השני״.

״לדעתי, ההתנחלויות בולמות את האפשרות של ישראל להגיע להסכם שלום עם הרשות הפלסטינית. יש לכבד את החוק הבינלאומי, הקובע שהצד הכובש לא רשאי להקים התיישבות אזרחית בתוך השטח הכבוש״.

״כל עוד לא סיימנו את הסכסוך עם מדינות ערב, שבינתיים כמה מהן התפוררו, עתידנו בסכנה, במיוחד אם יש דיקטטורים בלתי צפויים בצד השני. לדעתי, יש לפרק את הפצצה הזאת כמו שחבלן ניגש לפירוק של פצצות. קודם כל מוציאים את הנפץ - והנפץ כאן הוא היחסים שלנו עם הפלסטינים. אם לא יפרקו את הנפץ הזה, עלולים לבוא עלינו פיצוצים שיסכנו את קיומנו״.