זה קרה לאלברט כהן לפני יובל שנים. באמצע המחזמר "כנר על הגג", שם שיחק אצל גודיק את מוטל החייט, פרצו עמיתיו להצגה בשירת "בן! בן! בן!" על במת "אלהמברה".
"בהתחלה לא קלטתי מה קרה. כשקלטתי, אל תשאל כמה התרגשתי", נזכר כהן. "את כל התיאטרון - המונים עבדו בו אז - הזמנתי באותו ערב על חשבוני במזנון. כעבור שבוע, עשינו באישורו של גודיק את הברית לעדי על במת 'אלהמברה' לפני שעלה המסך. שמעת על ברית עם הדקורציה של 'כנר על הגג'?".
לא, לא שמעתי על כך, אבל שמעתי שאתה והרך הנולד דאז משתפים פעולה באותה הצגה.
"אכן, הרך הנולד עדי כהן כבר בן 50, ושנינו מעורבים כעת בהצגה 'אילוף הסוררת' שעלתה לא מכבר בתיאטרון בית ליסין".
מי הביא את מי להצגה הזאת?
"אף אחד. אנחנו מכירים את הבמאי שלה, אודי בן־משה, מכיוונים שונים. אני קודם, כמובן, אם כי לעדי יש היסטוריה מקצועית ארוכה יותר איתו. בעוד שאני משחק אצלו בפעם הראשונה, זאת ההצגה השלישית שלו שעדי מלחין לה. אני מכיר את אודי מאז שעדי היה עדיין ילד".
איך?
"בהצגות בקאמרי שחנוך לוין ביים את זהרירה חריפאי, את יוסי כרמון ואותי - אודי, ילד עם משקפיים, ישב באולם וכמעט לא הפסיד חזרה של השלישייה הלוינית שלנו. יוסי ואני היינו מקבלים את הנוכחות שלו בשתיקה בעוד זהרירה, עם הדוגריות הצברית שלה, הייתה שואלת לא פעם מה הילד הזה עושה פה. פתאום אני מקבל הזמנה לשחק אצל הילד הזה, שדי גדל מאז".
לשחק מה?
"אני משחק בהצגה את וינצ'נצ'יו, אביו של החתן, לוצ'נצ'יו, שאותו משחק ידידיה ויטל".
ואתה, עדי?
"אני עבדתי עם אודי כמלחין בשתי הצגות מצליחות של החאן – 'החולה המדומה' ו'הנשים העליזות מוינדזור'. למעשה, אנחנו מכירים מזמן. כשהוא למד בתלמה ילין היו לי שם המון חברים, ואחי, שרון, למד שם שנה מתחתיו".
אתה מתחרה עם קרן פלס, שמלחינה את המוזיקה לרוב הצגותיו של בן־משה.
"טוב שאמרת 'לרוב'. אודי אוהב לזגזג בין כמה מלחינים, כשבנוסף לקרן ולי, גם יוסף ברדנשווילי מלחין לו. כשהוא קרא לי, אבא כבר היה בפנים. אתה לא מתאר לעצמך איזה אושר זה בשבילי להיות עם אבא באותה הצגה. כבר שיתפנו פעולה לא פעם, אבל בתיאטרון הרפרטוארי הלחנתי רק בתחילת הקריירה את המוזיקה להצגה 'הלפרין וג'ונסון', שבה אבא שיחק בקאמרי עם יוסי ידין, בבימוי חברו יוסי כרמון".
כשהלחנת התחשבת בנוכחות אביך?
"חסר לי שלא. אבא, שכידוע אוהב לשיר, הציע לאודי שהוא ייכנס לבמה עם שיר שאלחין במיוחד".
"אודי מיד השתגע מזה", אלברט משחיל מילה.
"אודי פתוח לרעיונות של שחקנים, כנראה כפי שלמד מחנוך לוין", עדי ממשיך את דבריו. "אז הלחנתי שיר לאבא, ולפי ההצעה שלי דורי פרנס, המתרגם הנהדר של המחזה, כתב את המילים. כאן אני חייב תודה לאבא. בזכות השיר הזה, שאותו יזם, התפתח לי הנושא המוזיקלי לכל ההצגה".
"מי כמוני יודע את היכולות של הבן שלי", משבח אלברט. "כששמעתי שהוא איתנו, היה לי ברור שתהיה מוזיקה נפלאה להצגה. מאז אנחנו מדברים לא מעט על הכיוון המוזיקלי שלה, במין טרנטלה איטלקית, כפי שהצעתי".
עדי: "לקחתי את הטרנטלה לכיוון מוזיקה מתקופתו של שייקספיר, עם נגיעות עכשוויות של ג'אז, ואלס וכדומה. אני אוהב את עירוב הסגנונות הזה".
אלברט, מתי הבחנת במוזיקליות של התכשיט?
"כנראה שזה אצלו בגנים. רות מנזה, אמו המנוחה, הייתה המון שנים הפסנתרנית של הפילהרמונית, ועבדה עם לאונרד ברנשטיין ועם פברוטי. למעשה, לא רציתי שהבנים שלנו, עדי ושרון, ילכו בכיוון שלי. הרי קשה להיות שחקן בארץ. לפי ההצעה של רות, עדי למד גיטרה, ושרון – סקסופון. המוזיקה היא החיים של עדי, וברנשטיין מימן לו ארבע שנות לימודי מוזיקה וקולנוע באוניברסיטת ניו יורק, שאותם סיים בהצטיינות".
"ככה זה היה", מאשר עדי, "אבל אם זה היה תלוי באבא, הייתי לומד עריכת דין. אם זה היה תלוי רק בי, בהתחלה רציתי תופים והיו שאמרו שעדיף כלי הרמוני כמו גיטרה קלאסית. בגיל הנעורים פתאום התחלתי גם להלחין וישר זכיתי באיזשהו פרס אצלנו, ברמת גן. הצעדים הראשונים שלי בעניין היו בסרטי הסטודנטים של שמי זרחין. זה היה המבוא למוזיקה לסרטים, לסדרות טלוויזיה ולהצגות שהלחנתי להם".
איך היה לגדול כבנו של אלברט האגדי?
"זכיתי בילדות קסומה לצדו, כשאהבתי לנסוע איתו להצגות ולהיות בחברת השחקנים, שהכירו את הילד של אלברט. פעם, כשחיכיתי לאבא מאחורי הקלעים של הצגת 'ביקור הגברת הזקנה', אורנה פורת הבחינה בי והוציאה אותי לבמה כשהשחוותה לקהל. זכיתי שם במחיאות הכפיים הראשונות שלי, שבכלל לא הגיעו לי".
אלברט, עדי אכזב אותך. רצית אדווקט ותראה מה יצא.
"יצא מה שיצא. לא היה אכפת לי שאפילו ימכור גרעינים, העיקר שיהיה מבסוט ושמח".
עדי: "אני שמח גם על שאבא זכה בפרס לאמנים ותיקים על שם אריק איינשטיין".
אלברט: "לא כל פרס הוא מי יודע מה, אבל כאן יש לי גאווה, שהפרס הוא על שם אריק, שלא רק שהכרתי אותו המון שנים, אלא גם את אשתו, סימה, שעבדה בקאמרי הרבה זמן כמנהלת הצגות".
ועכשיו אתה בבית ליסין?
"טוב לי לשחק כיום בתיאטרון מקצועי כמו בית ליסין. בגילי, 83, אני לא מחפש סתם חלטורות. אם להמשיך לשחק, אז רק בדברים שמעניינים אותי מבחינה אמנותית".
אלברט, מה סוד הנעורים הנצחיים המפעמים בך?
"אני אוכל הרבה יוגורט. זה כל הסוד".