כל שחקנית בקאסט של ההצגה "סליחות" מאת חנה אזולאי הספרי גונבת את ההצגה בדרכה: אוולין הגואל, אורלי טובלי ויעל איתן. אבל אם יש דמות שמצליחה לגרום לצופה למעורבות עמוקה בגורלה היא דמותה של פאני, שאותה משחקת מעיין תורג'מן, הצלע הרביעית ברביעיית המופלאות.



תורג'מן, שגדלה באחת משכונות בפאתי זכרון יעקב, היא בוגרת הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, כשבמהלך לימודיה לוהקה לתפקיד הראשי ב"הרחק מהיעדרו", סרטה של קרן ידעיה. בתום לימודיה שיחקה בתיאטרון באר שבע בהצגות "איזה יופי", "פרח השכונות" ו"מומו"; ועכשיו ב"סליחות", שם היא מגלמת כאמור את פאני, אשת עסקים בת 37 שחיה במרכז, שאליו עשתה דרך ארוכה, רצופת חתחתים, מהבית בפריפריה - די דומה לדרך שעשתה תורג'מן.



ב"הרחק מהיעדרו" שיחקת דמות שסובלת מהפרעת אכילה ומנהלת יחסי גילוי עריות. ב"סליחות" את משחקת את הכבשה השחורה במשפחה. יש משהו שמושך אותך דווקא לתפקידים האלה?
 "אני שמחה לקבל דמויות מורכבות שדורשות מחקר, רגישות והבנה, גם מצד השחקנית וגם מצד הצופה. בתפקידים כאלה אני מרגישה שהמקצוע שלי כשחקנית הוא לא רק ביצוע, אלא יצירה בפני עצמה. ככל שהדמות יותר מורכבת ועמוקה, יש לי לאן לצלול, ליצור ולהביא מעצמי. ההזדהות עם פאני ב'סליחות' הייתה מיידית. גם אני, כמו פאני, עשיתי דרך ארוכה מהפריפריה למרכז. גם הכמיהה לאמהות של פאני נמצאת בתוכי, וגם התמודדות בעולם הקריירה הגברי קשה ומורכבת".



נדמה ב"סליחות" שההזדהות העמוקה שלך עם פאני, בת דמותך המרוקאית, נובעת ממשהו עמוק יותר.
"אני מזרחית גאה. לקח לי הרבה זמן להגיע למצב שאני אומרת את זה. פעם חשבתי שהבעיה היא אצלי. היום אני מבינה שזה לגמרי הבעיה של החברה המעוותת שבה אני חיה. אני זוכרת רגעים בילדותי שהתפללתי שיחליפו לי את שם המשפחה. זה בהחלט תרם לבחירה במקצוע שבו אני יכולה לבקר את החברה שבה אני חיה, ולנסות, אפילו בקמצוץ, לשנות את המציאות. בלי שום קשר, לשחק זה פשוט כיף, והעובדה שאני מזרחית לא אומרת שאשחק בעתיד אך ורק מזרחיות. להפך, השילוב הכי מעניין בעיני הוא לחבר את העולם שלי לעולמה של הדמות שיכולה להיות רחוקה ממני שנות אור. יש בתיאטרון נטייה לתת תפקידים קלאסיים לאשכנזים, ובמקרה הטוב לתת למזרחי את תפקיד המשרת. תתעוררו אנשים! המלט הוא נסיך דנמרק, לא יהודי מפולניה. המלט הוא דמות מורכבת ועמוקה, שמתאימה לשחקן חכם, רגיש ומוכשר. מעניין שבארץ הזכות הזאת שמורה רק לשחקנים אשכנזים".



תיאטרון באר שבע נחשב, לכאורה, לפריפריה. מקריות? או שאת מרגישה שם יותר בנוח?
"אני יותר משמחה שהגעתי לתיאטרון באר שבע, קודם כל להכיר את העיר המדהימה הזאת. האנשים שעובדים מאחורי הקלעים של התיאטרון פשוט טובים, מקצוענים ומכבדים. יש תחושה של יצירה ועשייה תרבותית בבאר שבע, הרבה בזכות שמוליק יפרח ורפי ניב. נוחות זאת לא המילה שהייתי בוחרת, אבל אין ספק שאני מרגישה בבית".



אי אפשר לדלג על פרשת איבגי. מדברים עכשיו הרבה על אזורים אפורים, שבהם הגבולות בין משחק בסצנות רומנטיות להטרדה מינית מטושטשים.
"זכיתי עד כה לעבוד עם פרטנרים מכבדים. חבל שאני נאלצת להשתמש במילים 'זכיתי' ו'עד כה', אבל אם להיות מציאותית, אני עוד יכולה להיתקל בכמה וכמה כאלה. הם לא מעטים. יש תחושה במקצוע שלנו שהגבולות מטושטשים. אני לא מאמינה לזה ולא מסכימה עם זה. בדרך כלל דורשים מאיתנו, השחקנים, להיות רגישים, להבין את הדמות ולהרגיש אותה. אם זה כך, אני לא מבינה איך שחקנים עדיין משתמשים במילים כמו 'אזורים אפורים'. אם אתם רגישים לדמות, אתם גם יכולים להיות רגישים לפרטנרית שלכם, ואתם לגמרי יכולים להבין מתי זה שחור ומתי זה לבן. ואם לא הבנתם עדיין – אפור הוא השחור החדש".