הצחוק זה לא הכל: יעל לבנטל יוצאת לעצמאות ומשיקה מופע סטנדאפ

אחרי 20 שנות קריירת משחק מפוארת, שבהן כיכבה בין היתר בפריים טיים של רשת עם הסיטקום המצליח "החיים זה לא הכל" (שם גילמה את אורלי), השתתפה בתוכנית המערכונים "לא לפני הילדים" בערוץ 10 וכבשה את בית ליסין עם ההצגות "חתולה על גג פח לוהט" ו"חברות הכי טובות", השחקנית יעל לבנטל יוצאת לדרך חדשה ומגשימה חלום. בגיל 46 עולה לבנטל לראשונה על הבמה בגפה, ללא שחקני עזר מנגד, ללא במאי והוראות הפעלה, עם חופש פעולה מוחלט ועושה רק מה שהיא אוהבת.

החודש היא השיקה את מופע הסטנד־אפ הראשון שלה, "החיים על פי יעל". והיא מאושרת. "סוף־סוף אני עושה משהו לבד, זה הכי קרוב לעצמאות שאני יכולה לחשוב עליו במקצוע הזה", מספרת לבנטל בראיון בלעדי למוסף. "כשאתה שחקן אתה עצמאי מבחינת ההגדרה במס הכנסה, אבל לא עצמאי בשטח, כי אתה תלוי בהרבה גורמים ואנשים כמו במאי ותסריטאי, מישהו אחר מחליט בשבילך. ואחרי שנים שעשיתי טלוויזיה ותיאטרון הייתי כמהה לעצמאות והרגשתי צורך לעשות משהו שלא תלוי באף אחד אחר, אלא רק בי".

מאיפה האומץ בגיל 46 לנסות אפיק חדש בקריירה?
"האמת היא שזה הכל בזכות אבא שלי. אבי תמיד התעסק בכימיה ופיזיקה והיה שנים מורה בתיכון בירושלים, וככה פתאום באמצע החיים הוא החליט שנמאס לו ועשה טוויסט גדול, עזב הכל והפך לעצמאי. הוא פתח עסק קטן ולא קל להחזיק עסק בארץ, אבל הוא מעולם לא הצטער על הצעד, כי נמאס לו לשאת את התחושה שאומרים לו מה לעשות. מאז, כל 1 בספטמבר, היום שבו החליט להפוך לעצמאי, הוא היה חוגג את העצמאות עם עוגת סברינה מלאה בקצפת. הרצון הזה לעצמאות כנראה עבר לי בגנים. וזה הכי נכון לי בטיימינג הזה, כי כשאת סטנדאפיסטית מתחילת הדרך, קשה לך לקבל תפקידים דרמטיים במשחק משום שאת מתויגת כבדרנית. אז אחרי שגילמתי שלל תפקידים וצברתי רזומה עשיר, אני יכולה להרשות לעצמי לפנות לנישה נוספת בלי שזה יפגע לי בתפקידים אחרים".

מגדר, אין ברירה

כמה זמן כתבת את מופע הסטנד־אפ?
"אני עובדת עליו כבר שנתיים, זאת עבודה סיזיפית ואינטנסיבית והכי קשה שאני מרגישה שעשיתי בשנים האחרונות. תפרתי את המופע הזה דקה אחרי דקה. זה התחיל ממופע של עשר דקות ונהפך ל־20 דקות, ובחודשים האחרונים זה התגבש לשעה ו־20. בדקתי חומרים במועדוני לילה חשוכים. הייתי מסיימת הופעה בתיאטרון ורוכבת מאוחר בלילה עם האופניים ל'קאמל' או למקומות שיש בהם ערבי סטנד־אפ, מגיעה חמש דקות לפני הסוף, העיקר להספיק להשיג עוד חומרים ורעיונות ולהתנסות על הבמה".

מהם מקורות ההשראה למופע?
"כל כך הרבה. הרי כל שחקן מבלה את רוב העבודה שלו בוואן בנסיעות עם שחקנים ברחבי הארץ עם ההצגה. השחקנים בוואן ישר נכנסים למוד של אנשי מילואים - עייפים, רעבים וחרמנים. ואני ניצלתי את הנסיעות האלה כדי לאסוף חומרים ולבחון אותם. הייתי מחפשת מישהי שלא נרדמה כדי לבדוק עליה את החומרים. זה התחיל מהקאסט של 'חברות הכי טובות' עם שרית וינו אלעד, מיה דגן ורמה מסינגר והמשיך עם הקאסט של 'שבטים' עם אגם רודברג ויובל סגל. כל אחד נתן לי את האינפוטים שלו. בקיצור, אף שחקן משום קאסט לא יצא מבלי שהתנסיתי עליו במופע. ניסיתי את החומרים על כותבים וסטנדאפיסטים ואם זה לא הביא צחוק גדול, מיד הורדתי. אני רוצה להצליח בגדול ולא משהו שקצת יצחקו ממנו. אני רוצה שאנשים יצחקו ללא הכרה ויגידו 'לא צחקתי ככה כבר הרבה זמן'".

על מה את צוחקת במופע?
"המופע מבוסס על מה שקורה לי בחיים. יש בו חלק גדול שעוסק באינטונציות של השפה, שזה שינוי גובה הצליל בזמן הגייה. הפכתי ממש לחוקרת אינטונציות. שמתי לב שכשאתה רוצה להגיד למישהו שמה שהוא אמר לך נורא מוגזם ומטומטם, אז זאת אינטונציה שמתחילה גבוה ומסתיימת בנמוך. אני גם מדברת על הדור הבא, שזה הדור שיביא את השלום, כי הם מדברים לא ברור ולא יצליחו להבין אחד את השני. בין היתר אני גם נוגעת ביחסים בין גברים ונשים והמריבות ביניהם. הרצון שלי הוא שבסוף יעלו אלי לקבר צדיקים, כי אני תמיד צודקת. הנושא של מגדר מאוד נפוץ בסטנד־אפ אבל פחות התחברתי אליו בהתחלה, כי בחיים האישיים שלי אני לא מרגישה אישה עם סטריאוטיפים, לא אני ולא הגבר שלי, שנינו עושים הכל, אין חלוקת תפקידים. אבל דבר אחד ברור אצלנו בבית: כשאני רוצה לישון באמצע היום, אני אומרת לו את זה במילים נרדפות כמו 'נגמר לי הסוס' או 'אני נופלת מהרגליים'. ובעלי, לעומתי, יושב על הספה ופשוט נרדם לו, בלי לומר מילה. וכשניסיתי את החומר הבנתי שיש שם משהו, כי כולם צוחקים, אז התחלתי לפשפש בזוגיות שלנו אפילו שהיא לא קונבנציונלית ומצאתי שהמריבות שלנו הן בעיקר על רקע של פער עדתי, כל הקטע הראשון של המופע עוסק במריבות".

את זוכרת את עצמך כילדה מצחיקה?
"לא חושבת שהייתי ילדה מצחיקה. לא הייתי הבדרנית של הכיתה. כן ידעתי כבר מגיל 3 שאני רוצה להיות שחקנית, אבל לא מהמקום של בידור וליצנות. וגם היום בתיאטרון רוב התפקידים שלי דרמטיים. אבל כשחקנית תמיד הייתה בי הנטייה הקומית שבמהלך השנים התפתחה, והרגשתי ביטחון שהוביל אותי לכתוב את המופע הזה. אני עושה תפקידים מצחיקים ודמויות מצחיקות, היכולת להצחיק היא כבר חלק ממני והסטנד־אפ זה רק לקחת את זה עוד שלב קדימה ולעשות את זה לבד".

יש לך הסבר מדוע יש יותר סטנדאפיסטים מצליחים בתעשייה מאשר סטנדאפיסטיות?
"לגברים זה בא ממקום שונה. הגברים כן היו הבדרנים בכיתה, אצל נשים זה בא יותר מבפנים. נשים צריכות להילחם ולפרוץ כדי להיות המצחיקות בכל מקום, הן יותר מורכבות. גברים מצחיקים אחרת מנשים. ולמרות שאנחנו ב־2016, עדיין יש דברים שנשים פחות יכולות לדבר עליהם בחופשיות כמו שגברים יכולים. במופע יש לי קטע שהוא נורא פרו־נשים וצוחק על גברים, וקרה שגברים, ברוח טובה כמובן, אמרו 'אוקיי, אני הולך, מה פתאום אישה יורדת עלינו'. זה היה בחצי צחוק, אבל קשה לגברים לשמוע שצוחקים על היכולות שלהם. זה הפך להיות מובן מאליו שיורדים על נשים. אבל רואים שינוי בתחום, יש הרבה סטנדאפיסטיות מגניבות מצחיקות וזה משתנה עם השנים. אני בטוחה שבעוד 20 שנה מהיום כבר לא ישאלו למה יש יותר גברים סטנדאפיסטים".

אחרי שבנית רזומה עשיר במשחק, לקחת סיכון גדול. מה יקרה אם תיכשלי?
"היו לי החששות האלו בהתחלה. הפחד שזה אולי גדול עלי, שלא אצליח להגיע לתוצאה שרציתי, אבל עכשיו אני מקבלת תגובות נהדרות על המופע, אז הפחד נעלם ויותר קל לי לעמוד איתו".

יחפה על הבמה

בתחילת החודש נערך מופע ההשקה החגיגי של "החיים על פי יעל" בהבימה. חברים רבים מהתעשייה הגיעו לצפות בלבנטל עולה על הבמה בשמלה ובנעלי עקב. במהלך המופע, אגב, היא השילה את הנעליים והתהלכה יחפה. לבנטל השיגה את המטרה העיקרית - הקהל צחק. לא סתם צחק, התגלגל ללא הכרה. לא היה רגע של שקט או מבוכה. במשך שעה וחצי לבנטל ירתה ללא הכרה על הבמה בלי להתבלבל. היא הביאה ניחוח מרענן - פרו־נשי אך היתולי. היא ניצבה על הבמה מלאת ביטחון. רק בתום המופע, כשהודתה לכל מי שעמד מאחוריה, ניכר היה שידיה, שאוחזות בדף התודות, רעדו מהתרגשות.

"זה נורא מפחיד, זאת הפעם הראשונה שלי לבד על הבמה", היא מספרת. "כשאני מופיעה על במה בתיאטרון מול אלף איש, אני לא לחוצה כמו שהייתי לחוצה כשניסיתי את החומרים בהתחלה מול 20 איש. יש בזה משהו נורא חשוף. ברור לך שאת עולה לבמה במטרה להצחיק, ואם הקהל לא צוחק, אז יש בעיה גדולה. רק שלא יגידו 'אהבנו את הטקסט, אהבנו את הסיפור'. אם לא צחקתם, זה לא טוב. יש משהו לא אנושי ולא טבעי בלהעמיד את עצמך מול אנשים ולנסות להצחיק אותם. כשאתה עושה את זה עם תסריט כתוב או מחזה אתה מוגן, אבל פה את חשופה לגמרי. אתמול הופעתי ב'חתולה על גג פח לוהט', מחר יש לי את ההצגה 'ארוחת פרידה', יומיים אחרי זה אני ב'שבטים' בבית ליסין. ההצגות האלה הן כמו מנוחה בשבילי, כמו הבית. זה כבר בשגרה. אבל כשיש לי את מופע הסטנד־אפ אני דרוכה כמו קפיץ כל היום. אני מאד נרגשת מהמופע. שאלתי לא מזמן את עדי אשכנזי אם ההתרגשות הזאת נגמרת מתישהו. היא אמרה לי שזה לא נגמר לעולם".

התחום ההומוריסטי במשחק לא חדש ללבנטל. לאורך קריירה מרשימה היא גילמה לא מעט תפקידים קומיים לצד דרמטיים. בתוכנית הסאטירה "אחורי החדשות" היא שיחקה את המתנחלת נחמה בת־יפונה. היא גם הופיעה בתוכניות כמו "האקדמיה לצחוק" ו"הרצועה" בערוץ ביפ המיתולוגי, והשתתפה גם ב"של מי השורה הזו" וב"לא לפני הילדים". לבנטל גם שיחקה ב"מסכים" ובסדרה "נשרים". אבל עם כל הכבוד לרקורד הזה ולרזומה המפואר שלה בתיאטרון, את החשיפה המשמעותית הראשונה שלה היא קיבלה בתור אורלי ברנשטיין, הדמות שגילמה ב"החיים זה לא הכל", במשך תשע עונות שהתפרסו על גבי עשור. שש שנים חלפו מאז ירדה הסדרה מהמסכים, אבל הדמות של אורלי עדיין מסרבת לגווע. "הסדרה נותנת עדיין אשליה של פריים טיים. אני מחכה שזה ייגמר. הסדרה עדיין משודרת בשידורים חוזרים ובווי־או־די. אנשים מגיבים אלי היום ברחוב יותר מכשהסדרה הייתה משודרת. זה הזוי".

וכשאת רואה את עצמך על המסך, מה את מרגישה?
"לא רואה את עצמי בטלוויזיה. אין לי טלוויזיה בבית. זה קרה במקרה, עברנו לפני חמש שנים לבית חדש ועד שחיברו לנו את הטלוויזיה לקח כמה ימים, ופתאום חלחל לנו אור לתוך הנשמה והבנו שאין בזה שום צורך. הילדים שלי לומדים בחינוך אנתרופוסופי. כשאני רואה את עצמי, אני סתם מתייסרת, כי אני רואה את מה שלא עשיתי ומה שלא אמרתי. אני אעשה הכל רק בשביל לא לראות את עצמי על המסך. אני אנקה את הבית, אבשל, אמצא כל תירוץ אפשרי".

נראית טוב יותר

לבנטל נשואה באושר זה כ־17 שנה לבנימין, גנן בגן ילדים במקצועו. השניים חובקים שלושה ילדים משותפים. "דניאל בן 14, תמרה בת 9 ואת רחל הללי ילדתי בגיל 40, היום היא בת 6. את בטח שואלת את עצמך מה זה השם הזה רחל הללי. בעלי נורא רצה לקרוא לילדה רחל ואני רציתי הללי. הוא לא ויתר, אז החלטנו לקרוא לה בשני השמות. היה לי ברור שעם הזמן הילדה תישאר עם שם אחד והיא תעדיף את הללי, אבל לא, לכל מקום שהיא מגיעה היא אומרת שקוראים לה רחל הללי. וכך נולד שם חדש בישראל. תארי לך שלי, שמרחמת על ילדים שההורים נתנו להם שמות מוזרים, יש לי ילדה עם שם כזה".

איך מוצאים את האיזון הנכון בין גידול ילדים ועבודה בשעות הלילה בתיאטרון?
"מאוד קשה לתפקד כאמא כשאת לא נמצאת בערבים בבית. יש לי שלוש הצגות שרצות במקביל בבית ליסין, וזה לא פשוט. אבל למזלי הגדול יש לי בן זוג יוצא דופן, מה שמאפשר לי לעשות את כל הדבר הזה בשמחה ובלי רגשות אשמה. הוא באמת אוהב להיות עם הילדים, זו לא מטלה עבורו. ובינינו, הוא גם עושה את זה יותר טוב ממני, יותר זורם, יותר רגוע".

העשור האחרון היה לא פשוט, איבדת את שני הורייך.
"ההורים שלי נפטרו כששניהם היו צעירים. אמא שלי נפטרה לפני עשר שנים ואבא שלי לפני ארבע שנים, מה שפתח לי את שקית הדמעות. כל דבר גורם לי לבכות. לא יודעת אם זה בגלל הלידות שעברתי או האובדן של הורי, אבל כל דבר נוגע לי ללב בשנים האחרונות. מישהו קרוב אלי איבד אמא השבוע. ניסיתי לעודד אותו ומצאתי את עצמי אומרת לו 'זה פשוט לא עובר לעולם, תמיד יהיה לך עצוב, הילדים שלך יגדלו ותמיד תחשוב איפה אמא שלי, למה היא לא פה ולמה היא לא רואה את זה, וככה אתה תבכה מהיום והלאה'. הוא היה בהלם ואמר לי 'תודה רבה'", חותמת לבנטל את סיפורה, כאילו היה עוד קטע מהמופע שלה.

את חווה או חווית משבר גיל?
"אני בגיל של איילת זורר ואני רוצה להגיד לגולברי שהמראה שלי השתנה לטובה. כשאני מסתכלת על תמונות העבר, אני מרגישה עם עצמי הרבה יותר טוב מפעם ונראית טוב יותר. אף פעם לא היה לי משבר גיל, יש משהו במקצוע הזה ששומר עלינו אינפנטילים. את עולה לוואן עם עוד כמה אנשים מבוגרים, כמו בטיול שנתי, ואת מין ילדה מפגרת לכמה שעות, זה שומר על שפיות. לא סתם קוראים לזה משחק. זה משהו שהוא מאוד ילדותי כל העניין הזה. עם המקצוע הזה קיבלתי בונוס אדיר בחיי".