קרן מור ויובל שרף החליטו שנמאס להן להיות תלויות בקפריזות של מנהלי התיאטראות ויצאו לדרך עצמאית. התוצאה: ההצגה "רילוקיישן", בשיתוף קבוצת זאפה.
ההצגה, שאותה כתב המחזאי הבריטי מייק ברטלט, מטפלת בדת המודרנית שסגרה על כולנו - העבודה. הסיפור: עובדת צעירה, שעומדת ביעדי המכירות בחברה, נקראת לחדרה של הבוסית כדי לדון באחד מסעיפי החוזה שעליו היא חתומה. על פי החוזה, מקום העבודה אוסר על עובדיו לקיים ביניהם קשרים רומנטיים או מיניים, ובמקרה שלפנינו יש לבדוק אם הפרה את התנאים.
התפאורה בהצגה מורכבת משלושה שעונים הניצבים על הבמה ומסמנים לקהל באולם שיש צורך להיות כל הזמן עם היד על הדופק, כי במקומות שונים בעולם מתבצעות כרגע עסקאות גדולות. מלבד השעונים, אפשר להבחין גם בריהוט משרדי לבן המרמז על טוהר ובפרחים הנתונים באגרטל. הבוסית והעובדת מנהלות את הדיאלוג במקום אחד במשך שעה. במעבר בין סצינה לסצינה הן זזות בכל פעם רק קצת. בדיוק כמו מחוגי השעונים.
אין ספק שבימים שבהם הדת החדשה היא העבודה מדובר במחזה אמיץ ונוקב, המציב מראה מול הצופים. הבחירה בבמת הזאפה ולא בבמות של התיאטרון הרפרטוארי, מדגישה את הממד החתרני. הטקסט נהדר. התפאורה נפלאה, ורוח היזמות של קרן מור ויובל שרף ראוי לציון, בייחוד לאור העובדה שהתיאטראות עובדים כיום עם להקת שחקנים די קבועה, בלי לקחת סיכונים מיותרים ולצרף ללהקת השחקנים הקבועה שחקנים אחרים.
באשר לביצוע: היות שמדובר במחזה הנשען על טקסט ברובו, יש צורך בשחקניות שיודעות לטפל בטקסט בצורה נכונה. בשנים האחרונות קרן מור נמצאת בחופשה מתיאטרון הקאמרי, שהיה תיאטרון הבית שלה במשך יותר מעשור, וזה רק מתבקש לחפש תפקידים אחרים שבהם היא יוצאת סוף־סוף מהמשבצת של המצחיקונת.
הבעיה המרכזית: סצינות בלתי אפקטיביות שעושות חשק להביט בשעונים הניצבים על הבמה ולייחל שההצגה תגיע לקצה.