"זה היה מסע לא פשוט", מספרת עידית טפרסון. "אם מישהו היה אומר לי לפני חמש שנים שאתבע את התיאטרון שלי - הייתי אומרת שזה ממש לא דבר שיכול לקרות. לצערי, לא הייתה לי ברירה. כשהתחיל התהליך מולם, הייתי בטוחה שזה יסתכם במכתב או שניים מעורך דין והעניין ייסגר. לא חשבתי שאפסיק לעבוד שם. הבימה הייתה הבית שלי במשך שנים".
השנים האחרונות לא היו קלות, באנדרסטייטמנט, עבור טפרסון, שמצאה עצמה במלחמת התשה מול תיאטרון הבימה. טפרסון הגישה תביעה וביקשה להכיר ביחסי עובד־מעביד בינה ובין תיאטרון הבימה, אחרי שהופסקה עבודתה באופן חד־צדדי. השופטת אורנית אגסי קבעה בפסק דינה כי אכן התקיימו יחסי עובד־מעביד בין טפרסון להבימה, חרף טענת התיאטרון שטפרסון הייתה חתומה במודע על הסכם פרילנס. השופטת ציינה בפסק הדין כי טפרסון הייתה שחקנית תיאטרון הבימה באופן פעיל במשך 14 שנים, והופיעה בהצגות רבות ובולטות. בית המשפט גם העביר ביקורת קשה על התנהלות הבימה ופסק לטפרסון פיצויים בסך 370 אלף שקל.
בדיעבד עשית כאן מעשה אמיץ ויצרת תקדים.
"אין ספק שזאת הייתה אחת ההחלטות הכי הקשות שקיבלתי בחיי. בשביל שחקן זה צעד מאוד לא רגיל ולא פשוט. כולם אומרים לי שהייתי מאוד אמיצה, אבל בעצם לא הייתה לי אופציה אחרת. כשיצאנו לדרך, אמרתי לעורך הדין שלי, ברק בר שלום: אין מצב שאני אתבע את התיאטרון. אבל ככל שהתקדמנו מולם, התברר לנו שממש לא תהיה ברירה. מה שהיה מאוד מעודד הייתה התמיכה והגיבוי שקיבלתי משחקנים ואנשי תיאטרון שונים. גם אחרי הפסיקה - תגובות מאוד מחבקות ומחזקות".
ועכשיו את משחקת בתיאטרון הספרייה. סוג של סגירת מעגל.
"החזרה לתיאטרון הספרייה מאוד מרגשת עבורי. קודם כל – זאת הייתה הבמה הראשונה שעליה הופעתי עם סיום לימודי בבית צבי בקיץ 1984. דבר שני – גרי בילו, שהיה חברי היקר, הקים את התיאטרון הזה. מותו של גרי היה הלם נורא והעובדה שארתור קוגן ודוד בנימין, המנהלים הנוכחיים, ממשיכים לדאוג למפעל היקר הזה מאוד מרגשת וחשובה לי".
כמה זמן לא שיחקת בעקבות המאבק עם הבימה?
"לשמחתי אני עובדת מ־2010. במקביל להצגות בערב, אני משחקת גם בשעות היום בתיאטרון השעה לילדים ונוער. זה תיאטרון מקסים שמעלה חומרים איכותיים, תענוג לעבוד שם. אני משחקת שם בארבע הצגות במקביל. בנוסף, קצת אחרי שפוטרתי מהבימה קיבלתי הצעה מתיאטרון באר שבע לשחק ב'ברנרדה אלבה' בבימוי גדי רול. זו הייתה חוויה נהדרת. בימים אלה אני משחקת גם ב'הדיירת' בספריה. חוץ מזה שהצטלמתי לפני כחודש לעונה השנייה של הסדרה 'שכונה'. נכון שכשאת נמצאת בתיאטרון שהוא בית, יש תחושת ביטחון הרבה יותר גדולה. אבל במקצוע הזה אתה אף פעם לא יודע מאין יבוא התפקיד הבא. זה חלק מחיי שחקן".
אז לא חווית חופשה כפויה באמצע החיים?
"לא הייתי באמת ב'חופשה'. עבדתי, אבל בתדירות פחותה. במקביל אני מרצה ונפגשת עם קבוצות של מטפלים, או הורים לילדים חריגים. חולקת עמם את הסיפור שלי כאמא לילד אוטיסט. אלה תמיד מפגשים מרגשים".
אין לך בעיה עם זה שפעם שיחקת בתיאטרון הלאומי ועכשיו בתיאטרון הספרייה?
"יש יתרונות וחסרונות לכל מקום. לא פעם, דווקא בתיאטרון גדול אתה מרגיש שכשחקן אתה עלול קצת ללכת לאיבוד. בתיאטרון קטן יש לך סיכוי לעשות תפקידים שאין מצב שייפלו לידיך ברפרטוארי הגדול. אני מוצאת שטוב ובריא לשחקנים וליוצרים לזוז בין התיאטראות ולנסות ז'אנרים חדשים, פרטנרים ובמאים חדשים. זה מאוד מפרה. זה ללא ספק מאוד מאתגר ומצמיח מבחינה אמנותית".
איך זה להתבגר במקצוע הזה?
"כמו בחיים. זה תהליך לא פשוט שאתה לומד, תוך כדי, להשלים איתו, וטועם מהחסרונות והיתרונות שלו. אני בת 57. זה דווקא גיל מצוין שיש בו לא מעט תפקידים נהדרים לנשים. הבעיה היא שהשוק שלנו די קטן, ועל כל תפקיד יש תמיד כמה מתמודדות. מצד שני – ככל שעולים בגיל יש פחות שחקניות. לא כולם שורדים במקצוע הלא פשוט הזה".
"הדיירת", 18, 20, 22־28 ו־30 ביוני, תיאטרון הספרייה, אולם אהוד מנור, חיבת ציון 16, רמת גן