"בין השנים 1994-1991 שירתי כלוחם. אחרי זה כחובש. סיימתי כמפקד מחלקת החובשים הגדודית. קיבלתי מצטיין מפקד הנח"ל ומצטיין קרפ"ר (קצין רפואה ראשי). ב-1996, כשנתיים אחרי שהשתחררתי, נהרג אחי הבכור, מנחם ז"ל, בתאונת דרכים בהולנד. במהלך הלילות ליד מיטתו, התפרצה אצלי לראשונה תגובת הקרב, סיוטי לילה שאני חווה עד עצם היום הזה".
הדובר: המוזיקאי והיוצר ישראל כסיף, המעלה בימים אלו את אופרת הרוק המטלטלת "ילד תוף", שבמרכזה - עלילותיו של רוקיסט בדרך לכבוש את העיר הגדולה, כשהוא נושא בעורקיו דם של הלום קרב.
זוהי אופרת רוק אותנטית ומצמררת, שנוגעת באמת אנושית לאמיתה. בסוף המופע ישראל כסיף שטוף זיעה מנצנצת, לא רק ממאמץ, גם מכנות וכאב השלובים יחד.
כסיף, בוגר רימון, כתב מוזיקה, ניהל מוזיקלית וניגן בעשרות הצגות ומופעים, ביניהם "הם יורים גם ביונים" ו"המכשפה" בהבימה. בימים אלה הוא מסיים תקליט למען ילדים אוטיסטים עבור עמותת "להיות שם", בהשתתפות אהוד בנאי, שרית חדד, דנה ברגר ועוד. בנוסף הוא מוזיקאי הבית של ערוץ נשיונל ג'אוגרפיק בחמש השנים האחרונות, שהלחין את הסדרה המדוברת "ישראל הפראית", שרצה עכשיו בערוץ הטיולים והופקה עבור ערוץ הטבע הקנדי.
איך הפכת להלום קרב, מתי זה התפרץ ואיך כל זה בא לידי ביטוי?
"שני אירועים מרכזיים רודפים אותי בחלומותיי כבר יותר מ-20 שנה. אחד מהם הוא ג'בלייה 1992. הייתי חובש צעיר שרק חזר מקורס חובשים, ובגלל מחסור בכוח אדם נשלחתי לסוף שבוע למאחז בג'בלייה שהחזיקה הפלוגה הוותיקה והמנוסה של הגדוד - מסייעת 932.
"בשבת, ארבע לפנות בוקר, כשהיינו בסיור רכוב, נקלענו למארב של חוליית חמאס. יוסי שבתאי ז"ל, מפקד הסיור, נפגע מאש המחבלים והחזיר את נשמתו בין ידי. הוא היה המקרה הראשון שלי כחובש צעיר, לבד בשטח, בלי עזרה רפואית.
"האירוע השני היה התרסקות מסוקו של האלוף נחמיה תמרי ז"ל, הרל"ש שלו וטייסיו. היינו ברמאללה בתעסוקה מבצעית כשתי דקות מפיקוד מרכז דאז. הרופא הסדיר היה בחופשה, ובמקומו היה רופא מילואים, עולה חדש, ולכן אני הייתי מפקד הכוח הרפואי. הייתי הראשון שהגיע למקום האירוע בניסיון לטפל ולהחיות את הגופות השרופות".
איך אתה היום?
"כיום אני ילד תוף. מה זה ילד תוף? אדם שבוחר לגדול ולצמוח מהטראומה ולא להתרסק. מהתופת אל התוף".
איך מתמודדים?
"אני מקבל גראס רפואי ברישיון, שעוזר לי 'לכבות את המוח' בלילה. ככה אין לי לא חלומות ולא סיוטים".
אני מתארת לעצמי שאופרת הרוק שיצרת היא חלק מהתרפיה. אבל האם העלאת הזיכרונות והבחישה המחודשת בפצעים לא יוצרות אפקט הפוך?
"חלק מהתרפיה - לגמרי. במהלך החזרות הגיע לעזור לי חבר יקר, שהוא ליצן רפואי בכיר, ומיד אמר: 'בעצם עשית לעצמך טיפול'. הוא אכן צדק. בכל פעם שאני מסיים הופעה כזאת, יש לי לילה שקט. אחרי שפרקתי הכל. והכי חשוב, כל הלומי הקרב שבאים לראות, ומאוד חוששים, אומרים לי בסוף: עזרת לנו מאוד. המשפט שמסיים את האופרה הוא 'את יודעת מה בא לי? בא לי לחיות!".
אתה חושב שהמדינה עושה מספיק למען הלומי הקרב?
"אני לא יודע מה עושים היום, וכולי תקווה שכן. העניין הוא שאין מספיק מודעות גם בקרב ההלומים. יש המון בושה. אני לא נכה צה"ל מבחירה. אחרי שקיבלתי את פתרון הקנביס ללילות, החלטתי להפסיק לבוא בתביעות. אחרי הכל אני אדם מתפקד, לעומת הרבה מאחי הלוחמים, שנפגעו בלי יכולת לתפקד. יש המון־המון גברים שסובלים מסיוטים בדיוק כמוני, אבל מסרבים להודות".
חשבת לעזוב את הארץ בגלל מה שקרה?
"מעולם ולעולם לא".
יש בך כעס על המדינה?
"המדינה? אני אוהב אותה נורא, וכחלק מזה גם תומך וגם כועס. תלוי איך היא מתנהגת. יש בי כעס על כל מי שבוחר בדרכי המלחמה המטופשות".
מאמין שהשלום יגיע עוד בדורך?
"מקווה כמו כולם שכל בני האדם יפסיקו את מלחמותיהם המטופשות. האם זה יגיע? זה כבר גדול עלי".
"ילד תוף", 19.9, שני, תיאטרון תמונע, שונצינו 8, תל אביב