פרולוג
פעם, כשהיינו צעירים והיינו בלהקת הנח"ל, כשטוביה צפיר היה קוזלובסקי ואני עוד הייתי קליינמן, הוא סיפר לי משהו שקרה לו בלילה הקודם. הסיפור נשמע לי מוגזם ולא הגיוני בעליל."תישבע", אמרתי לו."אני נשבע", הוא ענה."לא, לא ככה. תישבע לי ביקר לך"."שיוסי בנאי ימות אם אני משקר", הוא אמר.טוב, ברור שהאמנתי לו מיד.

אמא שלי שהביאה ילדים לעולם
בין כביסה לכביסה,
וידעה להבדיל באמונה שלמה
בין קודש לחול,
ישבה לה בשקט בבית
בין חושך לאור.
בתוך עיניה טיילו ענני סתיו,
בין קמטי פניה המשיך הזמן
לנהל שיחות נפש
עם שאריות של זיכרון
שחיפשו חברה.
כששאלתי אותה איך היא מרגישה,
ענתה לי מהורהרת,
"אני מרגישה עכשיו
כמו רבע לשש,
שש.
עוד מעט חושך"
(יוסי בנאי)

תמונה ראשונה
זה אקלים כזה, פאפא. מחניק. מעט רוח. וכולם רוצים לנשום אותו. ביום חם, בלילה קר, ומפעם לפעם סופות שממלאות את העיניים בחול. בכלל לא עליז. מה שמצחיק גם באקלים הזה, כל אחד תלוי בשני. כמו שאני תלוי בך, ואולי גם להפך. (נסים אלוני)

זה היה כמו בום ישר ללב שחטפתי, כשהייתי כמעט בן 18. "הנסיכה האמריקאית". אבנר חזקיהו כבוניפציוס פליקס לבית הוהנשוודן, המלך הגולה, ויוסי בנאי כבנו הנסיך פרדיננד. שניהם דיברו בסטקטו בעברית תחבירית חדשה, שכולה משפטים קצרים ומדודים. זו הייתה הפרטיטורה שכתב להם נסים אלוני. "ארץ קטנה באפריקה המשתחררת", מתאר הנסיך פרדיננד בנאי את פלשתינה הרחוקה "קנאים מאוד. הרבה פולקלור". אגב, עשר שנים אחר כך עברתי חוויה דומה עם "יעקובי וליידנטל" של חנוך לוין.

מאז הוצגה "הנסיכה האמריקאית" עוד כמה וכמה פעמים על בימותינו עם שחקנים טובים ומצוינים. ראיתי חלק מהם, אבל מה לעשות שכשהם דיברו על הבמה, בזיכרוני שמעתי אני את הקולות ואת חיתוך הדיבור של שני המופלאים. אלה שבדמותם ובעבורם כתב נסים אלוני את המחזה.

אפור, אפור, אפור. זוהי בוגומניה הגדולה, הדמוקרטית! הבגד אפור. הבתים אפורים. הלב אפור. היפוכונדרים כולם... כל הדמוקרטים! נאורוטים! מתאבדים!כל יום נופל אווירון. מה הפלא שהם מחפשים את נשמתם. כל יום... הוא הקים אפילו ארגון של מלכים גולים והיה בעצמו מזכיר הסניף הדרום־אמריקאי... אבל הארגון התפרק... לא שילמו מסי חבר... ואלה ששילמו בגדו. עשו צילומי פרסומת לחרדל.

 כל מי שרוצה לדעת מאין צמחה העברית הגששית, כדאי שיתחיל את המסע משם, משנות ה־60 ומ"הנסיכה  האמריקאית", המחזה שנסים אלוני הלחין אותו, אף שכתוב שהוא כתב אותו. ויוסי בנאי ואבנר חזקיהו ששיחקו שם קונצרט של צמד נגנים וירטואוזים.

תמונה שנייה
בלילות, כשהיינו מחכים ליוסי בנאי הבמאי שלנו, שהיה מגיע לאולם החזרות אחרי שסיים להצחיק ולשיר ולשחק ב"ילדות קשה" או ב"רביזור", היינו יושבים במעגל ושרים שירי נח"ל. בדרך כלל לא שרנו את אלה שכל הארץ שרה. דווקא אהבנו לשיר את השירים שזוכרים רק חברי הלהקה לדורותיה. ידענו כמובן את כל המילים ואת כל הקולות. כך צמחה המסורת הידועה של להקת הנח"ל. קח חבורה של יוצאי הלהקה מכל המחזורים, נגן באקורדיון את צלילי הפתיחה ומיד פורצת שירה אדירה. אגב, זה קורה גם היום כשאנחנו נפגשים. בלילה ההוא שרנו ושרנו. שעת חצות חלפה מזמן. אנחנו שרים והבמאי לא מגיע.

עמדו מאה איש בכיכר אדומה
ממרחביה, אילת וכנרת.
ולבבות יהודים בכיכר אדומה
עמדו למולם עמידה דמומה
ודמעה גדולה ניגרת.
ובלב עיר נוכרית נשמה האומה
והייתה רוח אחרת.
אז מלמל האחד "ברוכים" וחדל
ולחש השני "מי ייתנני".
קול חנוק לשלישי "מי ייתנני סנדל
של הנער הזה ועפר נהלל
בחיי ובמותי יכסני".
ואישה אז נפלה על צווארי ייגאל
ונשקה לאדמת ישראל
(יחיאל מוהר)

כשסיימנו לשיר את "פגישה בנכר", הבנו שכנראה אין עוד טעם לחכות. כשכבר כמעט פיזרנו את המעגל, הבליחה דמותו של יוסי מהחשיכה. "אני יושב פה בחושך ושומע אתכם שרים מהשיר הראשון", אמר. "למה לא אמרת שאתה פה?", שאלנו. "כי שרתם כל כך יפה. חבל היה לי להפסיק אתכם". פעם אחרת הגיע לחזרה. הלך בינינו הלוך וחזור בלי לומר מילה. התיישב, מתח את רגליו, הרים רגל אחרי רגל ושוב קם. הפעם לעבר הדלת. נראה כועס ולא הבנו למה. "יוסי", קראנו אחריו. "למה אתה הולך?"יפה מאוד!", התפרץ נעלב. "יפה מאוד! לבמאי שלכם יש נעליים חדשות ואף אחד לא אומר לו 'תתחדש'".

כל משפט שלו, כל הערה, כל אמירה וכל בדיחה שמורים אצלנו כמו אוצר נדיר ויקר. פעם, אחרי חזרה כללית, ישבנו על שפת הבמה. הוא ישב מולנו באולם והעיר הערות לכל אחת ואחד. אחד החברים שהיה זמר ורק במערכון אחד נתן לו בנאי הבמאי לומר שתי מילים, רק לו יוסי לא העיר דבר. "ומה איתי?", שאל הבחור נעלב. ויוסי במבוכה גירד את פדחתו ואמר לו: "אתה..." והחליק יד על מצחו וחשב ואמר: "אם תשחק עשר שנים, אז תהיה שחקן ותיק".

תמונה שלישית
פעם כשהוחלט לתעד את להקת הנח"ל, הטילו עלי החברים לראיין אותו. השנים שחלפו הפגישו בינינו לא פעם. הוא הגיש תוכנית סוף שבוע שערכתי בגלי צה"ל. הוא השתתף תמיד ברצון, כשהיה פנוי, ב"יתוש בראש" תוכנית ההומור שהפקתי. גם כתבתי פזמונים לתוכניות שביים. ולמרות זאת, תמיד היה לי איזה סוג של מורא וכבוד אל האיש שכל כך הערצתי מנעורי. אז ביקשתי מחנן יובל, חברי מימי הלהקה שהלחין לו בין השאר את "אני וסימון ומואיז הקטן", שידבר איתו.

יושב על האסלה בשירותים
של קולנוע אדיסון,
אחרי סרט ביומיות, ומחכה
בקוצר רוח שכבר
ייצאו האנשים מהסרט
וייכנסו האנשים
להצגת התיאטרון,
כדי שאוכל להתגנב בשקט
לאולם, מבלי שאיש ירגיש.
ובינתיים יושב בשירותים
בקולנוע אדיסון,
על האסלה,
וחולם על במות עולם,
הצלחות אין־קץ,
ועל תהילה.
(יוסי בנאי)

כעבור ימים מעטים, כשהלכתי לנחם אבלים, הגיע לשם גם הוא. התיישב בקצה החדר ומתוך השקט ששרר בקע פתאום קולו המפורסם. "יפה מאוד", הוא אמר. "יפה מאוד־מאוד. אבי קורן מבקש מחנן יובל שידבר איתי כי הוא רוצה לראיין אותי ולא נעים לו לדבר איתי..."הרצפה לא נפערה. אז בחרתי באפשרות אחרת. ניגשתי אליו ואמרתי: "יוסי, אתה חייב להבין. אני צריך לפחות שבוע הכנות בשביל להתקשר אליך ולפחות שני ואליום ותספורת ותגלחת" -

"את מבינה", אמר יוסי לאביבה אשתו. "הם מתביישים לדבר איתי, ובגלל זה אני יושב לבד בבית. הם יוצאים ונפגשים ומבלים ושותים ואותי משאירים לבדי בחושך". התקשרתי למחרת. נפגשנו ב"תולעת ספרים". אחר כך היה הראיון שהיה אדיר, לא פחות. והמשכנו לדבר ולהיפגש גם אחר כך. 

אפילוג

מר אתייפח כמו עץ בגשם
בבוא יומי האחרון.
כשאתבקש מיד לגשת
אל מקומי שבמרום.
אבל כבד אכריז בבית
וכל העיר תמלא יגון.
האם ירוק עוד עץ הזית
אשר נועד לי לארון?
...כאן מונחים עלי שלכת
כי זהו סוף הצוואה.
אין לי ברירה, צריך ללכת
וכבר הגיעה השעה.
שוב לא אסבול כאב שיניים
ובזה הבית לא אגור.
נא לחזור בעוד יומיים,
בגלל האבל פה סגור.
(נעמי שמר)

 אתמול היה יום ההולדת שלו. כשהיינו בלהקה הוא ביקש במתנה את התקליט של הפסנתרן גלן גולד. ככה הכרנו את גלן גולד. ואחר כך הכרנו ככה את ז'ורז' ברסאנס. ואני הכרתי לו את בט מידלר, שבהתחלה הוא לא ממש השתגע ממנה. מאז הלך, אני לא מסוגל לצחוק כשאני שומע או רואה אותו במערכונים המצחיקים שלו. במקום לצחוק אני בוכה.

לא מאמינים? נשבע לכם ביוסי בנאי.
בלילה, במטבח, תביט עלי
אמי ברחמים רבים, ותשאל
"מאיזה שמיים נפלת הפעם?"
וכשאסתכל בה כולי אילם,
היא תוסיף ותאמר:
"כפרת עוונות,
אם לתרנגול היה שכל כמו שלך,
הוא בטח היה הולך
לשוחט לבד".
(יוסי בנאי)