הלו, חנה: בחזרה לרגעיה הגדולים של השחקנית הכי הגדולה שידענו

פרולוג

ישבנו ליד הבריכה בגינת הבית שלה בהרצליה. שתינו תה קר ושוחחנו. כלומר, היא דיברה ואני הנהנתי. זו הייתה פגישת עבודה. היא עמדה לביים בפעם הראשונה בתיאטרון. אני הייתי אמור לתרגם את המחזה. אקרא לך את המחזה באנגלית כדי שתבין את הקצב שלו", אמרה והתחילה לקרוא. הייתי הקהל היחיד, אבל זה לא הפריע לה לשחק כאילו היא משחקת עכשיו על הבמה בפני אולם מלא. אחרי שעתיים של קריאה, כשבאמצע הייתה הפסקת קפה כמו בתיאטרון, היא הביטה בי ואמרה בקולה הצרוד: "היי, אתה בחור נאה. רק עכשיו שמתי לב לזה", וצחקה את צחוקה החנה מרוני המפורסם.

עניתי לה שברגע זה קיבלתי ממנה פיצוי מלא. לא על המחמאה שהביכה אותי קשות, אלא על זה שזכיתי סוף־סוף לראות אותה משחקת את "המיליונרית" של ברנרד שאו. סיפרתי לה שהיו לי כרטיסים להצגה באולם "הדר" בגבעתיים, אבל היא חלתה ואורנה פורת החליפה אותה. "נו, אז ראית את ההצגה עם אורנה", אמרה. "אורנה היא אורנה ותסלחי לי, אבל חנה מרון זו רק את", החזרתי לה מחמאה שלא הביכה אותה בכלל. היא רק שחררה צחוק מתגלגל ואמרה "תודה".

אתנחתא

מרי סטיוארט הייתה מלכה גדולה
שנודעה גם בשם "המלכה הדגולה"
אבל כשהיא נכנסה להריון
באה אורנה פורת במקום חנה מרון

(דן אלמגור)

חנה ואורנה, אורנה וחנה. כמו שושנה ויפה וירדנה ועפרה ורונאלדו ומסי. שתי הגבירות של התיאטרון הקאמרי. התפקידים המבוקשים ביותר חולקו ביניהן. מדי פעם הופיעו שתיהן בהצגה אחת, והקהל הרוויח בגדול. הן ניהלו יחסי ידידות ופרגון הדדי, כיאה לשתי שחקניות חכמות, אינטליגנטיות והכי מוכשרות. כל אחת מהן הביאה לבמה תפקידים בלתי נשכחים. אורנה פורת הייתה ז'אן ד'ארק בלתי נשכחת והנפש הטובה מסצ'ואן ויובל אור. היא הפליאה לגלם דמויות דרמטיות וגם לשעשע ולהצחיק בקומדיות.

חנה מרון הייתה כוכבת. מאלה שנולדו עם הדבר הזה שקוראים לו "אבק כוכבים". ומזה היה לה בשפע. השם שלה מילא אולמות. אומרים שכשתיאטרון הקאמרי היה נקלע לצרות כספיות והשחקנים היו יוצאים לחופשת הקיץ, היא הייתה מתבקשת לוותר על החופשה ולשחק באיזו קומדיה כדי למלא את קופת התיאטרון הריקה.

תמונה ראשונה

את כל הנערות נמדוד
מלמטה עד למעלה
ונברר בינתיים
מה חדש באמנות.
בלובן צווארון נדהר לתיאטרון
ובלב רגיש פרחים נגיש
לחנה'לה מרון.

(נעמי שמר)

אני הייתי שם בלב הולם ורגיש באולם נחמני בתל אביב כשהיא חזרה לתיאטרון אחרי חופשת הלידה של בנה הבכור. כשרק נכנסה לבמה בהצגה הראשונה, פרץ הקהל במחיאות כפיים כל כך סוערות וממושכות עד שלא היה שום סיכוי שהיא תתחיל לומר את הטקסט. היא ניסתה פעם, ניסתה פעמיים, והקהל ממשיך למחוא כפיים. ברגע מסוים היא הושיטה את ידה ובאצבעותיה סימנה לעבר הקהל באולם "חכו חכו". יצאה מהבמה וכשחזרה כעבור דקה והתחילה שוב לומר את הטקסט, נעלמה החנה'לה והיא הפכה להיות נורה של "בית הבובות".

הביקורות היללו כמו שהייתה רגילה בדרך כלל. אבל הפעם נוספה לזה השמחה האמיתית על שובה לבמה. הם באמת מאוד אהבו אותה. "הקהל קיבל בתשואות את חנה מרון לאחר שנעדרה כשנה וחצי מהבמה", כתבו בעיתון "דבר". ואהרון דולב כתב ב"מעריב": "חנה מרון בנתה את נורה במלאכת מחשבת". אבל מכולם הגדיל לכתוב א. בן מאיר בעיתון "חרות": "כל הסימנים מעידים על כך שהמחזה 'בית הבובות' יתפוס מקום כבוד ברשימת המבצעים האמנותיים הגדולים של הקאמרי. אולם לא יהיה זה בזכות מחזהו של איבסן בלבד, אלא גם בזכותה של חנה מרון שלאחר שובה אל הבמה בתום הפסקה של קרוב לשנתיים, היא מתגלה כשחקנית היודעת לפרוט על נימים עדינות... חנה מרון יודעת להפעיל קסם זה בצורה המרתקת ביותר".

"הערב הפכה חנה'לה להיות חנה", העניק לה מבקר אחר את תעודת הבגרות. אולי התכוון לזה שמעכשיו היא לא רק המאמי שמקסימה את האמהות ובעיקר את האבות שלנו בקומדיות כמו "פיגמליון" ו"רק אתמול נולדה" ו"נערת הפקר". ואולי רמז שהיא מתקרבת לדרגתה של החנה הראשונה, מלכת התיאטרון העברי - חנה רובינא.

תמונה שנייה

כבר הוגד שהגוף, שהגוף,
הוא אם כך או אם כך,
רק בית חומר. נכון, אומנם כן הוא.
אבל חומר כזה, כה נאה ומשובח,
כבר כמעט לא מוצאים בימינו.

ולכן אם יוצאים
למרחק, למרחק.
יש לומר את שבחו
של הגוף, הפונדק.

שאחרי קצת שנים של סופה,
הוא יפה כמפולת יפה,
אך על אף חסרונות ופגמים,
אין אחר במקומו, לפעמים.

לפעמים, לפעמים,
נמצאים אנו פה קצת ימים.
נחפזים וטורחים והומים
ויוצאים בלי לחזור לפעמים.

(נתן אלתרמן)

אלתרמן כתב במיוחד עבורה את תפקיד הפונדקאית ב"פונדק הרוחות". והיא, איך לומר זאת בעדינות, לא כל כך התלהבה מהמחזה. אבל לאלתרמן לא נעים לסרב גם אם את חנה מרון. "אם תכתוב לי שיר להצגה, אשתתף", היא אמרה לו. עכשיו הגיע התור שלו לסרב. שני הכוכבים עמדו בסירובם. הוא שלא ראה מקום להכניס בו שיר למחזה, והיא שלא השתגעה על התפקיד שנכתב במיוחד עבורה וחיפשה מוצא של כבוד.

ויום אחד הוא הגיע עם שיר. שיר שבגללו ראיתי את ההצגה תריסר פעמים ואני לא היחיד. מה יש להוסיף ולומר על "שיר הפונדקאית" שאותו היא ביצעה בהצגה עם צמד הדודאים ועוד לא נאמר? הרי זה בעצם הדבר שנשאר מהמחזה, וזה הביצוע שאף שחקנית ו/או זמרת לא הצליחה להתמודד איתו מאז.

אגב, החשש הראשון שלה מההשתתפות ב"פונדק הרוחות" התממש כשהמבקר רב ההשפעה של עיתון "הארץ", חיים גמזו, הרג את המחזה ואת המחזאי שהיה ידידו הקרוב, עד לאותה ביקורת כמובן. הוא גם לא חסך מחנה מרון את שבטו. "אבן נגף", הוא כינה אותה וקטל את "שיר הפונדקאית" ואת הביצוע.

נתן אלתרמן, שלא נהג להופיע הרבה באירועים פומביים ומיעט מאוד לדבר בפני קהל, לא יכול היה לשתוק יותר. בערב שהוקדש ל"פונדק הרוחות" שהתקיים במועדון צוותא הוא דיבר. ועוד איך דיבר. "האיש הזה ידידי זה שנים רבות", אמר אלתרמן, "כישלונו הגדול בביקורת שלו היה הכישלון בביקורתו על חנה מרון... היא הייתה לדבריו אבן נגף...".

ואז סיפר אלתרמן סיפור שהמחיש לו עד כמה היא שחקנית גדולה. "יש במחזה פסוק אחד שבו היא צריכה לומר 'כמה זה משונה, כמה עצוב, כמה נפלא'. ואמרתי אז: האישה הזאת היא פנומן. מדוע אני מספר זאת? הרגשתי באותו הרגע שהיא הכניסה בפסוק הזה לא פחות מאשר היה אולי בכל הדף. ואני בטוח שבאופן שהיא אמרה את הקטע הקטן הזה, היו יותר מחשבה, יותר שאר רוח מאותם הפסוקים שבהם הוא כתב את הביקורת עליה". על שיר הפונדקאית אמר נתן אלתרמן הגדול, שטובי זמרינו וזמרותינו שרו את שיריו וביצעו את קטעיו: "אם אתבקש פעם לתת סיכום באיזו הזדמנות, 'הרגשתי שבאמת אין לבצע יותר טוב את מה שכתבתי', ייתכן שאומר שבפעם הזאת".

תמונה שלישית

אך בזמן האחרון, אינני יודעת
כל כך הביתה אני מתגעגעת.
לריחות פרדסים. לכוס מיץ תפוזים.
לבננה של תנובה.
כן, יפה הדנובה
גדול הוא הריין
אך הירדן, הירקון
וגם נחל קישון
יקרו לי פי אלף מכל אלה, אמנון...

(יצחק יצחק)

"'מצבה של השחקנית חנה מרון קריטי מאוד', אמר אמש בשעה אחת אחרי חצות הרופא המטפל בה. הרופא אמר שהוא מקווה כי מצבה של חנה מרון יתבהר עד הבוקר".

ב־10 בפברואר 1970, תוך כדי החזרות להצגה "מדיאה", טסה חנה מרון לאודישן לסרט "כנר על הגג". בהתקפה של מחבלים בשדה התעופה במינכן היא נפצעה ואיבדה את רגלה השמאלית.

"ראיתי אותו עומד מולי, רימון יד ירוק בידו הימנית, ויד שמאל מחזיקה בפין הנצרה הצהוב, מוכן לשלוף אותו. הסתכלנו איש בעיני רעהו. לרגע הייתה איזו קרבה. העיניים של הערבי הצעיר היו מלאות פחד", היא סיפרה.

כעבור שנה וחצי היא חזרה לקאמרי ול"מדיאה". הקהל חיבק אותה שוב, והיא המשיכה להופיע בתפקידים שונים שזיכו אותה כמו תמיד בביקורות אוהדות.

"הזקנה היא באסה. גועל נפש", אמרה כשהייתה בת 80. גם אבק הכוכבים מתאדה איתה כנראה.

הפעילות החברתית שלה לא נרגעה עם השנים. היא המשיכה להפגין, להתנדב, להיות פעילה בשלום עכשיו ולשאת את קולה נגד תיקון חוק הנאמנות ובעד שתי מדינות לשני עמים. ואחרי 80 שנות קריירה מפוארת, עשרות תפקידים מוערכים וכוכבות ללא עוררין, מה אנחנו בעיקר זוכרים? נו, ברור: "פ־תו־ח!".

אפילוג

השבוע לפני שלוש שנים, ב–30 במאי, הלכה לעולמה חנה מרון, כוכבת התיאטרון הישראלי הגדולה ביותר שידענו פה. ובמילים מתוך המחזמר "הלו דולי" שבו כיכבה, שיחקה, שרה, רקדה והצחיקה בחרתי להיפרד.

כבר יש לי סחרחורת, כי בתזמורת
שיר ישן אשר שמענו כאן מזמן.
הזמן דוחק, חבריא
תנו לי רק איזה חיק, חבריא.
כי דולי כבר לא תלך יותר מכאן

(חיים חפר)