"לפני הכל אני שחקן", אומר פרג', סוג של אמן רב־כישורים: "בטלוויזיה ('הפיג'מות', 'תאג"ד"), בתיאטרון ('ציד המכשפות'); קומיקאי ('נבחרת ישראל בטלוויזיה'); איש רדיו (גלי צה"ל), ובמאי תיעודי. חוץ מזה, אני גם ישראלי, שאבות־אבותיו ישבו בעיראק. אם תרצי, אני יכול גם להפוך לרובוטריק. יש אנשים מצומצמים שישר שואלים 'מאיזו עדה אתה?'. את מי זה מעניין? הגיוון הוא דבר יפה".
אז אתה לא בעניין של "אכלו לי, שתו לי?"
"לא. אין לי את זה בדיפולט. אף אחד לא ערף לי את הראש. התקבלתי לתיאטרון צה"ל, ולא ידעתי מי זה חנוך לוין. יכול להיות שלא ראיתי אפליה. אולי התעלמתי. אבל הרגשתי גאווה עצומה על המקום המשפחתי שלי וזה נתן לי זקיפות קומה. האדם היחיד מכל משפחתי שהורידו לו את הראש הוא נורי חביב, שביים את 'באין מולדת' (1956), הסרט הצבעוני הראשון בישראל על העלייה מתימן, ולא התקבל בכבוד. במהלך העבודה על 'פוטו פרג',' זכיתי לשוחח עמו, ואולי עוד אעשה עליו סרט. הוא קולנוען אמיץ שהפסדנו, שסיים את חייו כצלם וידיאו בארצות הברית, מתגעגע ואוהב את הארץ".
הרעיון ליצור בית לקולנוע דוקומנטרי קרם עור וגידים בסיבוב ההקרנות של "פוטו פרג'", סרטו הדוקומנטרי הראשון של פרג', נצר למשפחת צלמים. אחרי שנים של הצלחה במיינסטרים הישראלי, החליט פרג' להנציח בסרט אישי מאוד דיוקן נוסטלגי של משפחתו - משפחת אמנים שהגיעה מבגדד. הפעם המעברה בפתח תקווה לא מהווה חומר לטראומות, וההצלחה בישראל היא שגרמה להתפרקות המשפחה. "הבנתי כמה קשה למצוא מסכים גדולים לקולנוע תיעודי. חוץ מהסינמטק, אין כבר ממש במות לסוג יצירה כזה. אם אתה לא הולך עם הסרט לקולנוע 'לב', במקרה הטוב, הסיבוב שלך נגמר". פרג' ניסה גם למכור את הסרט לזכייניות, ואף שהוא שודר לפני כשנה בערוץ yes דוקו, הוא הבין שבפריים טיים, לא משנה כמה הוא מוכר ומוערך, אין לו הרבה סיכוי להיות.
מה לגבי דוקו־ריאליטי שתופס תאוצה בפריים טיים?
"להפעיל מצלמה איך שאתה קם בבוקר, אוהב או לא אוהב את אשתך, זה לא רלוונטי לאנשים אחרים. אנשים מתבלבלים בין הטראש שיש היום ליצירה דוקומנטרית כמו הסרטים של דוד פרלוב שאנחנו מקרינים במועדון; או 'גם כשעיניי פקוחות' של אופיר טריינין על גבריאל בלחסן; הדוקו המשפחתי 'הסודות של איידה'. אנחנו מוציאים אותם מהמדף ומעניקים להם חיים חדשים".
גם בסרט שלך, אתה כשחקן, נחשף כאדם.
"גם אני חוטא בזה, אבל זה ז'אנר אחר ואין מה להשוות. שחקן אמור להישאר מעורפל, כדי שיוכל כל פעם לעטות על עצמו משהו אחר. כמה שפחות ידעו, יותר טוב. מי שאמון על החשיפה צריך לערבב מחדש את הקלפים. העבר היה יותר אותנטי, כי היה יש מאין. היוצרים שאני גדלתי עליהם, לדוגמה, 'החברים של נטאשה', היה בהם משהו פחות מפלסטיק. הם היו אנשים שאכלו מקופסאות שימורים. כשיוצרים משפע, יש סוג של חוסר אותנטיות".
ובכל זאת, היית בזוגיות עם דנה פרידר, שמסמלת את התרבות הזו.
"וזה אומר שהסתדרתי עם זה? זו לא הייתה מעולם האישיות שלי ולא אימצתי את זה. יש הרבה שחקנים שהם לא חלק מהדבר הזה, ולא רוקדים את הריקוד הזה של להיות מרוח על מותג כזה או אחר. כל עוד אדם שומר על הקול הייחודי שלו, הכל בסדר".
ב־28 בינואר, לרגל יום השואה הבינלאומי, יוקרנו הסרטים "הסודות של איידה", בנוכחות הבמאי אלון שוורץ ו"סטאלגים", בנוכחות הבמאי ארי ליבסקר, ב"צוותא", תל אביב