יבגניה דודינה: "אחרי העלייה הייתי באופוריה מוחלטת. ישר הרגשתי ישראלית"

פליא טוענת, ש־70 שנה לא קרה שהפסיקו הצגה בגללה. ואיך אצלך?
“לי היה לפני 13 שנה הכבוד המפוקפק שקרה לי דבר כזה ב’מדיאה’. אז נפלתי מהבמה, שברתי את הקרסול ובעוד שאותי לקחו לטיפול רפואי, הקהל נשלח הביתה ונאלץ לחכות חודשים עד שהחלמתי. כשדבר כזה קורה לשחקן, זו באסה נוראית".

מה קרה עם ליא?
“זה היה במערכה השנייה, אחרי ההפסקה. בדיוק ישבתי בחדר האיפור וחיכיתי לכניסה שלי. פתאום מחיאות כפיים סוערות מה פתאום מחיאות כפיים באמצע? ואז שקט מוחלט. וזה בהצגה שבדרך כלל אין בה רגע של שקט. יצאתי אל המסדרון. הייתה התרוצצות ואנשי מד"א באו. כשראיתי איך שליא לא הרגישה טוב, ישר התחלתי לבכות".

מה תאמרי על התופעה בת ה־89?
“ליא זה פנומן. מאז שעברתי להבימה, ב־2007, חיכיתי שנשחק יחד, ועכשיו זה קורה לנו הן ב’שלוש אחיות’, הן ב’המלך ליר’. לאחר כל הרוסית שעטפה אותי ב'גשר', סוף סוף יש לי עם מי לדבר ברוסית בהבימה. היא שחקנית מדהימה, שמדהים איך בגילה היא זוכרת כל כך הרבה טקסט. אם על הבמה היא פרטנרית מצוינת, מחוץ לבמה היא מצחיקה מאוד. במקביל, יוצא לי לשחק עם ליא ב’שלוש אחיות’ וכאן יש לנו מערכת יחסים הפוכה לחלוטין בהשוואה ל’המלך ליר’, וכשאנחנו עוברות מהצגה להצגה זה כמו לעבור מקיצוניות לקיצוניות. אם ב’המלך ליר’ אנחנו אב ובתו ששונאים זה את זה - ועלי לזכור בהצגה שליא היא אבא שלי לא אמא - והם בכאסח נוראי, ב’שלוש אחיות’, אולגה ואירינה, כלומר ליא ואני, מאוד אוהבות זו את זו".

אני מתאר לעצמי שבבמאי כמו גדי רול, שביים אתכן ב"המלך ליר", לא יצא לך להיתקל.
“וואו, הוא במאי מדהים ומאתגר. יש בעבודה איתו איזו משמעת שאני בהחלט מתחברת אליה. גדי במאי מעולה, ששחקן יכול לסמוך עליו ולא צריך להתווכח. מהשיחה הראשונה היינו באותו ראש והתפעלתי איך הוא מעניין בראיית העולם שלו".

את מוכנה לשחק בכל מקום שהתיאטרון שלך יוצא לשחק בו?
“תמיד. להיות שחקן זה כמו להיות חייל; יש כאן עניין של משמעת. כששחקן נמצא בתיאטרון, הוא לא יכול לבחור היכן ישחק או לא".

דודינה מתנסחת כאן בבהירות, כמו בכל נושא. אבל כשהיא נשאלת כיצד יצאה לסיור מחאה בחברון עם מפגיני “שוברים שתיקה" שעות לפני שעלתה לשחק בקריית ארבע בהצגה “סיפור פשוט" העגנונית, היא מתכרבלת לה לרגעים ומסרבת להוסיף מילה. כאן אי אפשר לשבור את השתיקה שלה. “פוליטיקה היא לא התחום שלי", היא טוענת.

קרובה לשמיים

בכל מקרה, לא הפוליטיקה הביאה אותה ארצה ב־90. “הייתי אז שחקנית בתיאטרון ‘מאיאקובסקי’ במוסקבה, כשיבגני אריה בא לביים אצלנו את ההצגה ‘רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים’ מאת טום סטופארד", היא משחזרת. “כשעמד לנסוע לישראל כדי להקים בה תיאטרון, אחד האנשים שעבדו איתו שאל מדוע לא ייקח את דודינה. יבגני התפלא לשמוע שאני יהודייה. אולי לא נראיתי לו כזאת. בתוך חצי שנה קמנו ונסענו. היה משהו די נועז בהיענות שלי להצעה של יבגני. עד אז הידיעות שלי על ישראל היו בסיסיות, ולא עלה בדעתי לעזוב הכל וללכת. אבל לאחר החזרה הראשונה שלי עם יבגני היה לי ברור שאלך אחריו לאורך כל הדרך. הבנתי שאם לא אעשה את הצעד הזה, ארגיש כל חיי שהפסדתי משהו חשוב".

דודינה (54) הייתה בגרעין המייסד של "גשר" עם אריה, ישראל דמידוב, נטשה מנור ולנה קריינדלין, שמנהלת כיום את התיאטרון. היא הגיעה אליו כשחקנית בשלה. “החיידק דבק בי בגיל 14", דודינה, בתם של רופאת ילדים ושל מורה למתמטיקה, מגלגלת את סיפורה. “יום אחד הקימו בבית הספר התיכון אצלנו, במוגילב שבבלרוס, חוג דרמטי. מאז שקיבלתי שם את תפקיד יוליה ב’רומיאו ויוליה’ אני בעניין".

בת 16 הייתה, נערה עם צמה ארוכה כאורך הגלות, כשניסתה להתקבל לתיאטרון במוסקבה. “כשתגדלי קצת, תחזרי", אמרו לה לאחר שנבחנה באיזשהו מונולוג עצוב, ש"תוך כדי ההגשה שלו אני בכיתי וכולם צחקו". שום דבר כבר לא יכול היה לעצור אותה, לאחר לימודים במגמת מחשבים בתיכון במוגילב, “שם בטח הייתי התלמידה הכי גרועה שלמדה בו".

כשנגמר ה"סיוט", כבר חיכו לה בתיאטרון במוסקבה, שממנו הגיעה כאמור עם אריה לישראל. “זה היה מדהים להגיע לכאן", היא מציינת, “לאחר שהתעוררתי בבוקר במוסקבה למציאות קודרת ואפורה, מצאתי את עצמי במין חגיגה של שמש, ים ואנשים מחויכים. לאחר הקור הרוסי יכולתי ללכת בישראל באמצע דצמבר בחולצה קצרה".

היה לך משבר קליטה?
“להפך: הייתי באופוריה מוחלטת והכל מצא חן בעיניי. ישר הרגשתי ישראלית. הכי ישראלית הרגשתי כעבור שנים, ב־2009, כשהוזמנתי להדליק את משואת יום העצמאות (על תרומתה לתיאטרון העברי - יב"א). כשהתקשרו אלי, הייתי בטוחה שמדובר בטעות מוחלטת. ברגע המסוים ההוא בהר הרצל, הרגשתי מעל האדמה, קרוב לשמיים - אני, שכאשר התחלתי לשחק כאן, לא ידעתי עברית".

למדת את הטקסט העברי באותיות לטיניות?
“עד היום, גם כשאני יודעת די טוב עברית, כפי שאתה שומע, אני לומדת ככה את התפקידים. זאת הדרך שלי. ככה התרגלתי, כי עברית לא דומה לכלום. הגעתי אליה לא במסלול המקובל. מהאולפן די ברחתי, לאחר שהיה לי משעמם שם, וב'גשר', גם כששיחקנו בעברית, הכל התנהל ברוסית באופן טוטאלי".

אם זוכרים את דודינה כמי שהתחילה את דרכה בארץ כשחקנית עם מבטא רוסי בולט, לעומת ותיקי הבימה שעד סוף ימיהם התאפיינו בו, כיום הדבר כמעט איננו ניכר בדיבורה. “אני עובדת על זה כל הזמן ולא מרפה", היא מציינת. “למעשה, אני חייבת תודה לאסי אשד, שכמורה להיגוי ב'גשר' נתנה לי את המפתח לעברית".

וכשמתגברים על המבטא, הדרך סלולה?
“לא תמיד. יכול לקרות שאני עובדת על תפקיד ולוקח לי זמן למצוא אותו ולהתחבר עליו. גם על זה מתגברים, כי תיאטרון זה גם משמעת, משהו שהגיע איתי מרוסיה".

כמעט 17 שנה הייתה בלעדית הגברת הראשונה ב"גשר", שחקנית משכמה ומעלה. גם אם כבר אז חלמה הבימה, לא תגלה. המעבר היה לכאורה תמים. ב־2007 הושאלה לתיאטרון הבימה, שהיה זקוק להצגה “אנה קרנינה", על פי לב טולסטוי ובבימוי אילן רונן, לשחקנית עם לב רוסי. ההצגה הצליחה מעל המשוער, ואיכשהו דודינה לא חזרה ל"גשר".

רשמית, לא נפרדה מהתיאטרון ביפו, גם לא ממי שהיה הפרטנר האולטימטיבי שלה שם. "אני מתגעגעת עד היום לסשה", היא אומרת על ישראל דמידוב, שעמו חלקה רגעי במה רבים מרהיבים ביופיים. “כיום, יש לי הכל בהבימה, אבל סשה חסר לי מאוד. היה בינינו מין חיבור כזה שכמותו יש מעטים בתיאטרון. כשאנחנו נפגשים, ולצערי לא הרבה, יש בינינו חיבוק ארוך".

מרגישה בבית

המעבר שלה מתיאטרון לתיאטרון לא היה מובן מאליו. “בשבילי זה היה כמו לעבור מדינה", היא מספרת. “מה שעזר לי זה שקיבלו אותי בכפפות של משי ונתנו לי להרגיש מחובקת".

כשמתרוצצים כיום עם דודינה מאחורי הקלעים של הבימה, אפשר להבחין שלא רק שלמדה היטב להתמצא בנבכי הבניין העצום, אלא שהעובדים שם עוטפים אותה באהבה. “אני לגמרי מרגישה כאן בבית", היא מעידה על עצמה. “זה די מהר הפך להיות הבית שלי, בית אחר מאשר ב'גשר', שם היה לי במאי אחד בעיקר ולהקה קבועה של שחקנים, בעוד שבהבימה יש תחלופה, שהיא משהו די בריא לשחקן".

על תפקידים אין לך סיבה להתלונן.
“להתלונן? כשיש שייקספיר וגם צ’כוב, זה מול זה, מה שחקן צריך יותר?"

יש אצלך ההפרדה בין השחקנית לבין האישה שמחוץ לקריירה?
“כן, בטח. זה משהו שנרכש עם הזמן. לומדים להפריד, אבל אין הפרדה מוחלטת".

כלומר, קורה שהמשחק פולש לחיים?
“לפעמים זה קורה בלי שנרגיש. אני לא סובלת את זה, וישר מפסיקה".

והדיווה, כפי שהיו שראו אותך?
“אף פעם לא שיחקתי את הדיווה ולא החשבתי את עצמי לכזאת. בוודאי שאני לא עובדת בזה. קורה שאני חווה את זה מצד האנשים מסביב".

והתפקידים?
“התפקידים נשארים אצל השחקן כל עוד הוא זקוק להם. רענון קטן - והם חוזרים".

את פשוט מוציאה את התפקיד מהראש?
“לא מהראש; מגופי, מנפשי, מבטני".

מהרחוב במוסקבה

לצד הבמה, דודינה היא שחקנית פעילה בקולנוע הישראלי מאז שכוכבה דרך בו ב"קרקס פלשתינה", סרטו של אייל חלפון. ממש בימים אלה יוצא סרטה של קרן בן רפאל “אין בתולות בקריות" ודודינה משחקת בעלת בית קפה השורדת על החוף. “רוסייה", היא מעירה.



“רוסייה"?
“אני לא צריכה להצדיק את זה. אם התפקיד טוב, אני לוקחת אותו גם אם מדובר בדמות של רוסייה. עם זאת, מי שראה אותי בסרטים כמו ‘לא רואים עלייך’ של מיכל אביעד ו’שבוע ויום’ של אסף פולנסקי, ברור לו שאני מסוגלת לשחק גם דמויות שונות לגמרי".

בד בבד עם התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה, מריצה דודינה עם בעלה, אבי בנימין, מי שהיה מוזיקאי הבית של "גשר", מופע שהוא כתב, הלחין, ביים ומנגן בו, ואילו דודינה שרה־מדברת משהו דמוי ראפ.

בנימין (59), עלה ארצה שבועות אחרי חלוצי "גשר". התיאטרון פרסם מודעה שבה חיפש מוזיקאי. כשהגיע, היא במקרה נכחה, ו"כבר אז הוא סקרן אותי". על ההמשך היא מספרת: “גרתי בדירת שני חדרים - אחד מהם היה שלי והשני - של התיאטרון. יום אחד אני שומעת את המפתח בדלת. כשהיא נפתחה, ראיתי את אבי, ירושלמי באותם ימים, שלא היה לו מקום לישון ליד התיאטרון".

כשהם התחילו לשוחח, התברר להם שהם גרו באותו רחוב במוסקבה מבלי להכיר זה את זו. שבועיים לפני שעלתה ארצה, צפתה שם בהצגה “גוד ביי, אמריקה", שהוא הלחין לה את המוזיקה ו"ממש נגנבתי עליה, בלי שהיה לי שמושג שבתוך זמן קצר אפגוש בישראל את מי שחיבר אותה".



הם נישאו בטקס אזרחי בלרנקה שבקפריסין, ואת חגיגת הכלולות שלהם הם חגגו על רקע תפאורת הצגת “רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", הצגת הביכורים של "גשר". “לקפריסין הגענו מתוך אילוץ", היא מעידה. “משום מה עשו לנו בעיות ברבנות, ולא הייתה לי סבלנות לכך. לאחר שהם ששאלו אותי את כל השאלות שלהם, שאלו אותי בסוף מה המקצוע שלי. כשהשבתי - ‘שחקנית’, הם הגיבו שכל מה שאמרתי היה רק משחק. באותו רגע יצאתי משם בכעס".

בעת נישואיהם היה בנימין גרוש ואב לפעוט ששמו גור, כיום אב לשלושה, העוסק בהוראת אמנות לחימה. אנה, בתם בת ה־22, היא פסנתרנית, הלומדת באקדמיה למוזיקה בתל אביב. “היא הלכה אחרי הלב שלה", אומרת אמה ומודה שבתה שילמה מחיר מסוים על כך ששני הוריה היו עסוקים בתיאטרון. “לא היינו מספיק בשבילה", היא סבורה. “היום אני מבינה שיכולתי להיות יותר אמא".

המשפחה מתגוררת עם פסנתר הכנף של בנימין במרכז תל אביב, סידור נוח לדודינה, שאיננה נוהגת ונוסעת במוניות או באוטובוסים. בדיוק כמו הגברת הראשונה המיתולוגית של הבימה, חנה רובינא. דודינה מרבה ללכת ברגל, דבר התורם לגזרתה הנערית. “אני משקיעה בגזרה", משתפת דודינה, “מתרגלת פילאטיס, עושה יוגה, שוחה. אני משתדלת לגוון בעיסוקי הספורט, כי אני אחת שמשתעממת מהר".

לסיום, אנחנו חוזרים לליא קניג, שעלתה ארצה בדיוק 30 שנה לפניה. כשאני מחמיא לדודינה שאחרי קניג לא הייתה שחקנית עולה שכה הטביעה חותם על התיאטרון הישראלי, חשוב לה לדייק. “את ליא אפשר להעריך יותר כשחקנית עולה שהצליחה כאן", משוכנעת דודינה, “כי היא באה הנה לבד, בעוד שאני הגעתי הנה במסגרת של קבוצה, וזה בהחלט לא אותו דבר".