פרולוג
בלקסיקון אופק, שיש בו 2,000 ערכים בערך, הוא מוגדר כבכיר היוצרים ההומוריסטיים בספרות הילדים והנוער. הוא כתב מעל 40 ספרים וזכה בפרס ראש הממשלה, בפרס אקו"ם ובפרס לאומנים ותיקים על שם אריק איינשטיין של משרד התרבות והספורט. אבל למה להכביר מילים כשאפשר לצטט את פוצ'ו כמו שהוא מעיד בעצמו על עצמו:
יליד הארץ, היה פלמ"חניק במלחמת השחרור, היה נהג אוטו הזבל של יצחק רבין... בין תחביביו: בישול (פוצ'ו הוא האחראי על שילוב החלווה עם הגבינה הכחושה והסרדינים (פטנט רשום)), כתיבת עיתונים שיוצאים בפחות משלושה עותקים וחיפוש בלתי נלאה אחר החרוז המושלם למילה פלוץ...
אז ככה, הוא אולי לא מצא עדיין את החרוז המושלם למילה פלוץ, אבל סיפור על זה יש לו, כמובן. שם הסיפור "פוק באוהל", והוא סיפר אותו בכנס שנערך במלאת 70 שנה לפלמ"ח. את הפטנט הרשום שלו לחלווה עם הגבינה והסרדינים לא ניסיתי עדיין, ולמרות חיפושי הקדחתניים טרם מצאתי אחד שניסה. על החוויה שלו כנהג של יצחק רבין במשך חמש דקות בערך הוא סיפר לנו באחד המפגשים של משמרות השלום והדמוקרטיה. אגב, הסיפור נמשך הרבה יותר מחמש הדקות של כהונתו כנהג של רבין.
כבר 23 שנים הוא מתייצב כמעט בכל יום שישי עם משמרות השלום והדמוקרטיה ברחבה שלפני עיריית תל אביב, במקום שבו נרצח יצחק רבין. 23 שנים הוא שר איתם בכל יום שישי את "שיר לשלום" ואת "שיר הרעות".
הרעות, כנערייך כולם
שוב בשמך נחייך ונלכה.
כי רעים שנפלו על חרבם
את חייך הותירו לזכר...
("שיר הרעות" / חיים גורי)
תמונה ראשונה
ישראל מנחם ויסלר נולד בתל אביב ב–1 בפברואר בשנת 1930, שזה היום לפני 89 שנה. הוא מוכר לכולם כפוצ'ו, וככה הוא גם חותם על הספרים שלו. כולם קוראים לו פוצ'ו. כולם, חוץ מאשתו דיצה "שקראה לי בשם החיבה ישראל". דיצה, בתו של בנימין מאיר ממקימי מגדל שלום, הלכה לעולמה בשנת 2008. אז איך הפך ישראל לפוצ'ו? "זה שם תנ"כי", סיפר במפגש של תלמידי מחזור ל"ו של גימנסיה הרצליה, שהוא היה בין בוגריו:
בכיתה ד' המורה ביקש שנכתוב חיבור על יציאת מצרים ואני רציתי להרשים אותו. אז במקום לכתוב בשפת העם, כתבתי כמו בתנ"ך: "ויקומו בני ישראל ויעברו את ים סוף, וילכו במדבר, ויתעייפו מאוד ויכעסו על משה רבנו, ויתרגז עליהם משה רבנו בחזרה ויאמר להם: עזבוני לנפשי. פוצ'ו לכם ממני!"
אבל השם לא היה נדבק אליו אלמלא למחרת בא מפקח לכיתה והמורה שאל שאלה מאוד קשה.
אף אחד לא ידע את התשובה. ורק אני, שלא הייתי מהגאונים של הכיתה הצבעתי, כי הייתי צריך לבית שימוש. המפקח שישב בצד רצה לעזור למורה ואמר: "הנה, הקטן ההוא הצביע. הוא יודע". אז המורה, במקום לקרוא לי בשמי אמר: "כן, פוצ'ו לכם ממני, מה יש לך להגיד?"
תמונה שנייה
חוץ מהשם פוצ'ו שדבק בו לנצח, ייתכן ששם בכיתה נולדה גם דמותו של המורה שמילקיהו. המורה שהיה הכי מפורסם בקרב כל הצעירים בני הדור שלי.
המורה שמילקיהו ואיה הג'ינג'ית היו הסיבה העיקרית לזה שלא ויתרתי להורי ודרשתי בכל שנה שיחדשו את המינוי שלי ל"מעריב לנוער", כי שם כיכבו השניים מדי שבוע.
הפתק שנמסר מיד ליד בכיתה ט' שנייה של בית הספר החקלאי חושחש לא נעלם מארובותיו החדות של המורה שמילקיהו. הוא חיכה עד שהנייר יגיע אל עדנה, יפהפיית הכיתה ואז פקד: "הפתק אלי!".
"השיעור עוד לא התחיל", נזף המורה הדגול, המוכר בכינויו "שמיליק", "ואתם כבר מעבירים פתקים!". אחר הוריד ראשו לעבר פיסת הנייר שנתלשה מדף מחברת חשבון, והחושך כיסה את עיניו... אגלי זיעה החלו צצים ונובטים על מצחו הרם, והוא שאל עצמו ברוח נכאה: "למה אני מפוזר כזה, למה?"
בפתק הפרוש בין אצבעותיו הגדולות והשמנוניות היו כתובות בסך הכל חמש מילים הרשומות באותיות מפוזרות ומשונות: "הביטו על המכנסיים של שמיליק".
"זהו זה", בכה לבו של המורה הדגול, "פעם שלישית בשנה אחת, ותמיד בכיתה ט' שנייה, הכיתה הפרועה ביותר שהייתה לי בכל חיי. אכן, הצדק עם ציפורה אשתי. אנוכי מפוזר ללא תקנה. הנטייה להשאיר דברים פתוחים הינה הרעה בתכונותי".
("תעלומת מכתב האהבה שנשלח אל המורה הדגול שמילקיהו" / פוצ'ו)
בזכות פוצ'ו ניתנה לנו האפשרות להציץ ליומנים של הבנות ולדעת מה הן מרגישות ומה הן חושבות בעיקר עלינו, הבנים.
די!
יותר לא אצא עמו אף פעם! הוא גועלי. הוא צבוע. אני מתעבת אותו! אני שונאת אותו! אינני יכולה לסבול אותו יותר!
בהתחלה אומנם מאוד מצא חן בעיני. ככה זה תמיד. הייתי מסונוורת מצורתו החיצונית. נדמה היה לי שאין יפה ומבריק ממנו. אהבתי לטייל עמו ברחוב דיזנגוף לעת ערב. הוא היה אז קרוב אלי מאוד. שנינו היינו הדוקים זה לזה, וחם היה לי איתו, וטוב. אבל כמה זמן אפשר?
סיפרתי לבנות והן דווקא ניסו לעודד. אמרו: "הוא יפה! הוא חמוד מאוד! הוא בדיוק בשבילך!". עכשיו אני יודעת שהן רק רצו להחניף לי. מאחורי גבי בטח דיברו אחרת. אני מכירה אותן, צבועות שכמותן!
זהו. החלטתי. אני יודעת מה אעשה. אחביא אותו אחת ולתמיד בתוך המגירה הקטנה שלי, שירקיב שם אפילו. לא אכפת לי. אני כבר מוכרחה, מוכרחה לקנות לי סוודר חדש במקומו.
("איה הג'ינג'ית" / פוצ'ו)
תמונה שלישית
"חבורה שכזאת", הספר הראשון של פוצ'ו, זכה מיד עם צאתו להצלחה גדולה. סיפורם של חמשת היוספים הפלמ"חניקים: יוסיניו, יוסי פס, יוסל'ה, יוסקה וספי העניק לפוצ'ו את פרס אשר ברש כבר בספר הביכורים שלו, שנכתב, לפי נימוקי השופטים: "בצבעים עזים ורעננים, בכישרון תיאורי רב ובחוש הומור טוב".
ואני דווקא התרגשתי מהקטעים שנגעו לי בלב וגרמו לי להתרגשות עד בכי ושהיו כל כך חזקים, אולי מפני שנכתבו באותה היד של פוצ'ו, שידע לנווט ברגישות ביניהם לבין חוש ההומור שלו.
ענני כבשים היו חולפים ועוברים מעלינו.
הירח נראה כאילו הוא אץ רץ, ובכל זאת נשאר כל הזמן מולנו. הכוכבים שנתגלו מבין העננים היו יפים ונוצצים, כפי שהיו שעה שיוסיניו היה עוד חי. דממה מוזרה התגנבה לתוכנו ועמה הסתננה מין רוח–נכאים.
איני יודע מי זה היה, דומני יוסקה, או דודיק המ"מ בעצמו, שהחל פתע לשיר שיר מהשירים שלנו. בלחישה התלווינו אליו והמשכנו עמו יחד. וכך ישבנו לנו סביב המדורה, סתם פרצופים רגילים, ושרנו את השירים שלנו...
("חבורה שכזאת" / פוצ'ו)
הספר היה לסרט קולנוע מצליח בשנת 1962. ביים אותו זאב חבצלת, חבר קיבוץ בית אלפא וממקימי להקת הנח"ל. זמן קצר לפני הקרנת הבכורה של "חבורה שכזאת" התהפך הטרקטור שעליו עבד זאב חבצלת בשדות הקיבוץ. הוא לא זכה להיות נוכח בבכורת הסרט וליהנות מההצלחה של "חבורה שכזאת".
לאן נושבת, נושבת הרוח
הרוח לאן היא נושבת?
אם תשאל לה מעל
חלונך הפתוח
אנה נושבת הרוח
("לאן נושבת הרוח" / זאב חבצלת)
אפילוג
יש לי בעיה, אני אף פעם לא מצליח להספיד מישהו כראוי. אני מספיד והשומעים האבלים, שבאו לבכות, מוצאים את עצמם צוחקים. מצב מאוד לא נעים. אז הפעם החלטתי שלא להספיד ולא להביך, אלא סתם להעלות זיכרונות על בן שנאבק במשך שנה ורבע עם מחלה ארורה ונלקח מאיתנו בטרם עת.
בחודש יולי בשנת 2013, חמש שנים אחרי מותה של דיצה אשתו, עמד פוצ'ו מול קברו של בנו אורי שנפטר מסרטן הריאות ונטמן ליד אמו.
אני מתאר לעצמי שעכשיו, בזכות הקרבה הגיאוגרפית שלו אליה, הוא בטח ייגש לבקר אותה. והיא, במקום לשמוח לראות מולה את הילד האהוב שלה, תנזוף בו ותצעק: "למה דווקא אתה! למה לא אבא?".
חבל שאני לא יכול לשמוע מה הוא עונה לה, אני בטוח שזה יהיה משהו מצחיק כמו: "אם אבא יהיה פה, מי יוריד את הפח?".
אורי ויסלר, שהיה מאייר ואנימטור מוכשר מאוד, היה גם הוא בעל חוש הומור מקורי ומיוחד. "עדנה בתי סיפרה לי שפעם הוא אמר לה: כשאני אמות, תתרמו את גופתי למדע הבדיוני", נזכר פוצ'ו.
ישנו מנהג יהודי קדום להניח אבן על הקבר. אז אני רוצה לשנות קצת את המנהג.
אורי מת מסרטן הריאות. הילד הזה התחיל לעשן עוד בימי הגימנסיה, וכשהגיע לצבא הכפיל את התפוקה. כשהתחתן עם אפרת הנפלאה, היא התחננה שיפסיק לעשן והוא אמר שאינו יכול. שזה לא בשליטתו. והנה, באותו יום שהמצלמות גילו את אותם תאים קטנים הממלאים לו את הריאות, באותו יום הפסיק לעשן. פתאום זה לא היה קשה, ופתאום הוא הבין שהיה יכול להפסיק ללא בעיות עוד הרבה שנים קודם.
אז מה שאני רוצה להציע לצעירים שבאו הנה להיפרד מאורי, אנא, במקום אבן הוציאו מהכיס את קופסת הסיגריות שלכם והניחו אותה על הקבר. אמרו לעצמכם שזאת הייתה הקופסה האחרונה, ופתאום תראו שזה בכלל לא קשה, ועם קצת רצון הכל אפשרי. דחילק, הניחו כאן את הקופסאות. אני מבטיח לכם שלא תתחרטו. מה כבר ביקשתי?