פרולוג
אקו"ם היא אגודה של קומפוזיטורים, מחברים ומוציאים לאור, שהוקמה ב–1936 על ידי שמונה יוצרים. שמות כמשה וילנסקי, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן ומרדכי זעירא. אגודות כמו אקו"ם ישנן ברוב ארצות העולם.
פעם אחת, כשנערך בארץ כנס של כל האקו"מים בעולם, השתתפתי בו עם רעייתי, כמו שנהוג לומר באירועים כאלה. מכיוון שהיינו הצעירים בחבורה, הושיבו אותנו בארוחת הערב החגיגית לשולחן עם החברים הצעירים של המשלחת מברית המועצות. הם לא הכי עניינו אותנו, כי לאותו שולחן הסבו עם רעיותיהם גם סשה ארגוב ומשה וילנסקי האגדיים שלנו, שידעו לדבר איתם בשפתם. שנינו ישבנו שם בדום שתיקה, ומכיוון שהערב היה תרבותי ורציני, שזה ביטוי נרדף לארוך ומשעמם, התחלנו לזמזם בעברית שירים רוסיים.
"שטוֹ טאקוי?", התעורר פתאום אחד הרוסים הצעירים. "סיני פלאטוצ'יק", ענה לו סשה הענק. ובתרגום לאלה מקוראינו שאינם דוברי רוסית: "מה זה?", שאל הרוסי. "תכול המטפחת", ענה לו סשה. אולי זו התכונה הידועה שלנו כמקבלי אורחים, ואולי בגלל מה שכנראה היה סביר יותר, בקבוק הוודקה שהתרוקן על השולחן שלנו - הערב קיבל תפנית מרנינה כששני ענקי הזמר העברי הצטרפו ושרו עם האורחים מברית המועצות ברוסית, ואיתנו בעברית את "סיני פלאטוצ'יק".
טוהר ותכול המטפחת
לטף ורוך של היד.
את אז אמרת לי:
לא, לא אשכח עוד
את פגישתנו לעד.
ויהי היום ואנו נפרדנו פתאום
תכול המטפחת, קורטוב של נחת
ויתגשם החלום
(תרגום: אברהם שלונסקי)
פתאום, בהשפעת הבקבוק השני התגלה שהקוזאקים מבינים אנגלית. לקראת סוף הערב כבר התחבקנו וקראנו איש לרעהו "קמראד". הם שאלו איפה אפשר לקנות את התקליטים שלנו, ואני הבטחתי להביא להם אותם במו ידי. נפרדנו ב"קטיושקה" הנצחית.
לבלבו אגס וגם תפוח
ערפילים כיסו את הנהר
וקטיושקה אז יצאה לשוח
אלי חוף תלול ונהדר
(תרגום: נח פניאל)
תמונה ראשונה
באמצע ישיבה נורא חשובה צלצל הטלפון. הרמתי את השפופרת (זוכרים? היה דבר כזה פעם) ולפני שהספקתי להזכיר למזכירה שלי שביקשתי חד־משמעית לא להעביר לי שיחות, היא אמרה, "אבל הוא אומר שזה מאוד דחוף", ונעלמה לי כשמעברו השני של הקו עלה פתאום קול בריטון גברי ושקט.
"הלו", הוא אמר, "תסלח לי, אבל אני קצר בזמן".
הכעס שלי צבר תאוצה חסרת רסן. לא רק שדחפה לי שיחה, לא רק שלא אמרה לי ממי השיחה; עכשיו, עוד לפני שהצלחתי אפילו להכניס מילה, מודיע לי הבריטון הגברי והשקט שאין לו זמן אלי. האנשים שישבו במשרד שלי וחיכו שאסיים את השיחה הופתעו מהתנועות העצבניות והמשונות שלי, והבינו מהן שכנראה זה לא הולך להיות קצר ונינוח. אחד אחד ובאין רואה הם עזבו את החדר בחשאי ועל קצה האצבעות.
"היית היום במלון 'דן'?", שאל החבר הטלפוני החדש שלי.
"כן", עניתי תוך פשפוש בכיסים כדי לוודא שהארנק שלי לא נשכח, לא אבד ולא נגנב. זה בסדר, הארנק מונח בכיס האחורי. עכשיו, כשרווח לי ואני עומד לחזור להתפוצץ מכעס, וכשאני מתכוון לבקש מהקול האלמוני שיזדהה סוף־סוף, הוא ירה את השאלה הבאה:
"השארת חבילה בקבלה?"
"לא השארתי", עניתי לחטטן האלמוני. "מסרתי שלושה תקליטים במתנה לאורחים מחו"ל שנמצאים במלון".
"על זה בדיוק אנחנו רוצים לדבר איתך", אמר לי הבריטון השקט, שעכשיו הבחנתי בשמץ קל שבקלים של מבטא זר בקולו. לפני שהשחלתי מילה הוא הודיע לי שניפגש בעוד שעה סמוך למלון "דן", בקפה "צפיחית בדבש" ברחוב פרישמן וניתק. לא שאל אם אני פנוי או מוכן. ואם נניח שאני מוכן ופנוי, איך אפגוש אותו אם הוא אפילו לא נתן לי שום סימן זיהוי. וחוץ מזה, מי זה ה"אנחנו" שרוצים לדבר איתי ושבשמם הוא מדבר.
גם עכשיו, כשחלפו כמעט 40 שנה מהשיחה ההיא, אני מרגיש את אותו הרעד ואותה הצמרמורת. אני לא זוכר כמה זמן נשארתי קפוא בכיסא משותק מבהלה, בדיוק כמו שאני לא זוכר למה ומתי ובעיקר איך הגעתי ל"צפיחית בדבש", שהיה מקום טרנדי ופופולרי למדי באותן שנים מפני שהיה המקום הצמחוני המוצהר בין הראשונים בתל אביב של הסטייקיות והעופות בגריל.
לא קשה היה לזהות את שני ה"אנחנו" שרצו להיפגש איתי. הם ישבו בפינה הכי רחוקה במרפסת של בית הקפה, חמושים במשקפי שמש. רייבאן כמובן.
"תירגע", אמר אחד מהם. "אנחנו רק רוצים לברר כמה פרטים ונשחרר אותך". הם ישחררו אותי, ממה?
"התקליטים האלה שהשארת היום".
"לא השארתי, נתתי", שבתי ותיקנתי.
"אתה יודע למי נתת?", הם שאלו.
"ברור", עניתי. "לשני אנשים שפגשתי אתמול בערב".
"ואתה יודע שהם רוסים?", המשיכו.
האסימון התחיל לרדת. זה היה בימים ההם כשברית המועצות נמצאה מעבר לחומת הברזל, מעבר להרי החושך. אין יוצא ואין בא.
"כמובן שאני יודע שהם הגיעו מברית המועצות".
“זאת הייתה הפגישה הראשונה שלך איתם?"
"לא הכרתי אותם לפני אתמול בערב. זאת הייתה הפגישה הראשונה, האחרונה והיחידה".
אוהו, במה הסתבכתי. אני מנסה לעשות סדר, והם ממשיכים לירות. הם שואלים, ואני עונה. כשאני כבר בטוח שהכל הובהר והכל נסגר ואפשר כבר לשתות את המיץ ולהרטיב סוף־סוף את השפתיים היבשות, פלט פתאום הבריטון הגברי והשקט: "אתה בטוח שלפני זה לא נפגשת בכלל עם רוסים?", "בטוח", עניתי בביטחון. "תנסה להיזכר", דחק בי השני, ואני קימטתי את המצח לשנייה ועניתי בקול בס תקיף ועמוק: "בטוח ב–120%". "תחשוב טוב. החנייה בבניין בריברדייל לפני שנתיים, זוכר?"
אוי ואבוי, כנראה שמכאן זה ישר למעצר. אני צריך עורך דין טוב שיידע להסביר להם שהם טועים ושישחרר אותי מיד בערבות למעצר בית.
איך נפלתי והסתבכתי. והכל בגלל הרוסים האלה והשירים שלהם.
עלי דון אלה בודדת
שחה עם הליל.
נערה דומם נפרדת
מקוזאק בן חיל.
הוידה, הוידה, הוידה
נערה דומם נפרדת
מקוזאק בן חיל.
אל שפכי דמעות בלי הרף
אל יגון. אל צער.
אדמתנו אש בוערת
האויב בשער
("עלי דון" / עמנואל לין)
תמונה שנייה
אי אפשר לשכוח את ליל הסדר הראשון בחיינו שעשינו בלי המשפחה. זה היה באמצע שנות ה־70 ואנחנו היינו באמצע שנות ה־20 שלנו. היינו שליחים בניו יורק וגרנו בשכונה שקוראים לה ריברדייל. שלושה גורדי שחקים, 20 קומות בכל גורד, מאות דיירים בכל בניין, עשרות ישראלים בכל קומה.
בשנים ההן הייתה שיחת טלפון לישראל יקרה מאוד. כל דקה עלתה הון. שמרנו אותה למקרים מיוחדים כימי הולדת וחגים. אבל במקום שבו חיים הישראלים צומחת הקומבינה. לזו שלנו קראו סיי. הוא היה מתקשר ומקבל מאיתנו מספר טלפון בארץ, מחבר אותנו ומניח לנו לדבר כמה שנרצה. אחר כך היינו שולחים לו צ'ק של 10 דולר בדואר. יותר מ־40 שנה חלפו מאז. אני מקווה שחוק ההתיישנות יועיל לי במקרה הצורך.
באותו ערב פסח, כשדיברנו עם ההורים והמשפחה בשעות הצהריים של שעון ניו יורק, הם כבר היו אפילו אחרי אחד–מי–יודע. זה רק הגביר את הגעגועים. בערב כשכולנו, כל השכנים הישראלים, התקבצנו לליל הסדר, התברר לנו שבעזרת ארבעה בקבוקים במקום ארבע כוסות, אפשר לחגוג כמו בבית ואפילו יותר. כשנגמרו לנו שירי ההגדה עברנו לשירי התנועה ושרנו בקולי קולות:
צבעונים, אחינו צבעונים
בכל אשמה החבריא
איבדנו כל אשר יקר היה
ולא ישוב עוד לעולם.
אמא אמרה לווניה:
וניה, בני היקר
חדל לשוטט ברחובות
ובחורות אדומות לאהוב.
וניה, הו וניה, בני היקר
קח אותי למלחמה.
אתה תהיה שם קומיסר אדום
ואני אהיה אחות רחמנייה
אתנחתא
בבניין שלנו בריברדייל למדנו להכיר את משפחת העולם על הרגליה ומנהגיה. היו למשל היפנים שנפגשים ליד המעלית וקדים קידה זה לזה ועוד קידה ועוד אחת ומעכבים אותנו, הישראלים חסרי הסבלנות. היו האמריקאים שהזמינו את הילדים שלנו לפיקניק בחוץ. ה"חוץ" היה המרפסת של דירתם. והיו משפחות של המשלחות הרוסיות. משפחות של מרגלים, עובדי השגרירות עאלק.
בסופרמרקט השכונתי אפשר היה לזהות אותם בקלות. בעוד שאנחנו, הישראלים, היינו מעמיסים ערימות על ערימות על עגלות הקנייה שלנו, אצלם נחו בתחתית העגלה וברווחה גדולה שלושה תפוחי אדמה, דג מלוח ולחם.
אפילוג
למחרת ליל הסדר, כשהגעתי לחנייה שלי במרתף הבניין, ראיתי את שכני לחנייה אובד עצות. בשפת הסימנים ובאנגלית המגומגמת שלו הוא הראה לי שהמכונית שלו נעולה והמפתחות בפנים. למוד ניסיון ועתיר ידע שלפתי מהמכונית שלי את הקולב שמונח שם בדיוק למקרי חירום כאלה. האיש התפעם והתפעל ממעשה הגבורה והצליח להגיד לי ש"יסטרדיי ביוטיפול סינג סונג". התכוון כמובן בעיקר לשירי התנועה הרוסיים ששרנו בעברית בסיום הסדר. הודיתי לו. ואז, בפרץ של רגשנות מעומק נשמתו הרוסית הזמין אותי אליו הביתה.
"אתה אולי לא יודע, אבל אני מישראל", הבהרתי לו. הייתה מבוכה קלה במרתף החנייה, ואז הוא אמר "פיפל איז פיפל אול דה וורלד". בתובנה האופטימית הזו נפרדנו. למחרת לא חנתה המכונית שלו ליד המכונית שלי. בעצם גם אותו לא ראיתי מאז, וכמעט ששכחתי מכל הסיפור. עד החקירה ב"צפיחית בדבש".