פרולוג
זה היה בשנת 1973. שמעון פינקל, שהיה אז מנהל התיאטרון הלאומי שלנו, הזמין לראשונה בתולדות הבימה במאית ישראלית. "כשהזמין אותי פינקל בשעתו לביים בהבימה, הוא אמר לי: 'אני רוצה שתדעי שאנחנו נותנים לך כבוד גדול, מפני שאת האישה הראשונה שמביימת בהבימה'", שחזרה עדנה שביט כעבור שנים את הפגישה ההיא. טוב, מישהו שם לא כל כך דייק, כי ארבע שנים לפני כן ביימה מרג'ורי סיגלי את המחזמר "פנטסטי" בהבימה. אבל זה לא נחשב כנראה. כי היא הייתה במאית אורחת מחו"ל שדיברה באנגלית. אבל עדנה שביט? אחת משלנו? במאית? אישה? בהבימה?
לפני תחילת העבודה על "הבעל הנצחי" ישבו כמה חבר'ה ואז כטוב לבם בערק הם התחילו לדבר על תחילת עבודת הבימוי שלי, ואז עזיקרי אמר: "אני לא מוכן שאת תביימי אותי, כי אישה לא נותנת הוראות לגבר", וכולם הסכימו איתו בהחלט.
שלמה בר שביט הצדיק אותי קצת ואמר: "יש משהו בזה שאישה מביימת. זה יותר אמהי". אבל בסך הכל לא סלחו לי עד היום שנכנסתי למקצוע שהוא לא נשי, שבו אישה נותנת הוראות לגבר.
(מתוך ראיון עם תמר אוחנה)
20 יום אחרי שעלה "הבעל הנצחי", המחזה של דוסטוייבסקי בבימויה של עדנה שביט בהבימה, פרצה מלחמת יום הכיפורים. ישראל עמדה לפני חורבן. גנרלים התמוטטו. מעדויות רבות מתברר שרק אישה אחת, גולדה מאיר, הצליחה לתפקד בתוך כל המהומה ולחלק הוראות לגברים.
תמונה ראשונה
עדנה קדישביץ החיפאית הגיעה ללהקת הנח"ל ב–1954 מהחוג לדרמה בבית הספר הריאלי. בלהקה היא פגשה את החברים הוותיקים דרורה חבקין ויוסי בנאי, שכבר היה הכוכב הגדול של להקת הנח"ל. שמו הלך לפניו והוא כבר עמד לפני שחרור. עדנה הצטרפה לגבי עמרני ולחיים טופול ולגליה פינקלשטיין, ששנתיים אחרי זה נשאה כבר את השם גליה טופול. זו הייתה התוכנית השישית של להקת הנח"ל, והיא נקראה "העיקר שנפגשים". "הורה נתגבר" היה השלאגר הגדול באותה התוכנית.
אם קשה לפעמים קצת הדרך
מעיקים התרמיל והחום
אם דברים מסתדרים רק בערך
והבית רחוק כחלום
אם יומיים הלכת ברפש
וה"שוויץ" לא מועיל מסתבר
ובכלל קצת עצוב על הנפש
כי הבת צחקה אל אחר
לא נורא, נתגבר
עוד הכל, עוד הכל יסתדר
לא נורא. נתגבר
עוד נגיע לחוף הזוהר
(יחיאל מוהר)
בספר "חיים מספר על טופול", שאותו כתב חיים טופול אם לא ניחשתם, הוא מספר שהתוכנית הזו לא כבשה את לבבות הצופים. "בכל מקום שהגענו אליו העדיפו הצופים קטעים ישנים של יוסי בנאי, שהיו אהובים על הצופים ואין ספק שהיו משעשעים יותר ממה שהבאנו איתנו ב'העיקר שנפגשים'".
פחות מעשר שנים אחר כך חזרה ללהקת הנח"ל וחברה שוב ליוסי בנאי. עדנה קדישביץ הייתה כבר עדנה שביט. היא כתבה את המחזמר "שמש במדבר" לתוכניתה ה–17 של הלהקה. יוסי בנאי היה הבמאי, והתוכנית הזו הייתה אחת ההצלחות הגדולות ביותר בתולדות הלהקה. היו שם שלוש חיילות והמפקדת שלהן שנקלעו למסע של טעויות ותעיות במדבר. לאחת החיילות העניקה המחזאית שביט את השם עדנה, על שמה כמובן. השנייה נקראה רינה, על שמה של רינה שני חברתה הטובה, שהייתה משוררת ונודעה כגורו כריזמטית שהנהיגה בשנות ה־60 קומונה של אנשי בוהמה וקיבצה סביבה מעריצים ומעריצות ומחזרים ומחזרות לרוב. "אני לא אדבר עליה לעיתון", אמרה עדנה שביט בראיון עם שרית פוקס שנערך לפני כעשר שנים.
"אני אכתוב עליה ספר בעוד חמישים שנה", היא אומרת בקול אפלולי. עדנה שביט תהיה אז בת קצת יותר ממאה.
(שרית פוקס, "הגורו שהקדימה את זמנה", "סגנון מעריב")
לחיילת השלישית ב"שמש במדבר" קראו נעמי. הלא היא נעמי שמר, מי שכתבה את כל שירי המחזמר. החיילות במחזמר של להקת הנח"ל בשנות ה־60 חלקו את הבמה שווה בשווה עם הבנים. הן לא שימשו רק כקישוט יפה ומחייך. הן שיחקו. הן הצחיקו. הן שרו, והיו להן אמירות ברורות ששמו בפיהן עדנה שביט ונעמי שמר.
אני תמיד אומרת: חברים
אולי תגידו לי דברים ברורים
תגידו איפה הימים ההם
כשהגברים היו גברים
אל יוליה היפה על המרפסת
עלה רומיאו לפגישה לילית
נראה היום שגבר יטפס עד
קומה שנייה בלי המעלית
ושיביא פרחים כשהוא בא הנה
ושיאמר "תודה" כשהוא הולך
גם אם אינך יפה כמו הלנה
שיסתבך בשקר בגללך
אני תמיד אומרת: חברים
תגידו, איפה הימים ההם
כן, איפה איפה הם
כן, הימים ההם
כשהגברים היו גברים
(נעמי שמר)
תמונה שנייה
1968. שנה אחרי הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים. המדינה באופוריה. אנחנו אימפריה. שירי ניצחון ואלבומים. כולנו גיבורים. חזרנו אל בורות המים. שוב לא נלך רחל מני שדמות בית לחם. מטיילים בגדה וברמה וברצועה. שארם א־שייח', חזרנו אלייך שנית, כי את בלבנו תמיד.
חנוך לוין, צעיר כמעט אלמוני בן 25, שאומנם כבר פרסם פה ושם כמה סיפורים ושירים, התחיל לעבוד עם עדנה שביט על קברט סטירי שכתב. זאת הייתה אמורה להיות הגיחה הראשונה שלו לבמה. שביט הביאה איתה ארבעה בוגרים מתלמידיה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב. הקברט "את ואני והמלחמה הבאה" היה אמור לעלות בצוותא, ששכן אז במרתף ברחוב מאפו. שם גם נערכו החזרות. אבל כשמנהל צוותא ראה את החזרות האחרונות, הוא נבהל ונסוג.
ההופעות עברו למועדון "בר ברים", שבמתחם רחוב המסגר. הצגת ההרצה שנערכה בקיבוץ נצר סירני לא הגיעה לסיומה. הוותיקים הורידו את השחקנים מהבמה והצעירים פירקו את התפאורה. הבמאית עדנה שביט ביקשה מחנוך לוין לעדן כמה קטעים ומהשחקנים לשחק באופן יותר רך. זה לא עזר. הקהל לא הגיע. הביקורות לא אהבו. ההצגה ירדה.
הלב כואב. חנוך לוין ללא ספק כישרון סטירי–לירי מבריק ומזהיר. אולם הרעיונות המתגלגלים בראשו מעוררים רק שאלה: האם לפנינו אידיאולוגיה חולנית, טמטום אינפנטילי, או נפש מתוסבכת ללא תקנה.
("הכישרון והכישלון", נחמן בן עמי, "מעריב", אוקטובר 1968)
"היו לנו לבטים ממושכים", סיפרה עדנה שביט לתמר אבידר ב"מעריב" ביולי 1968. "מרבית האנשים שפניתי אליהם לא רצו להציג את החומר".
היא רצתה. כי האמינה בחומר והאמינה בחנוך לוין. וגם כי אולי תמיד הייתה כזאת מין דווקאית שלא הולכת בתלם.
מ"את ואני והמלחמה הבאה" הרווחנו את חנוך לוין ואת השיר שהלחין אלכס כגן. אגב, השניים - חנוך ואלכס - הכירו בעת שירותם הצבאי במלחמת ששת הימים.
כמה אירוני...
לאן הלך ילדי.
ילדי הטוב לאן
חייל שחור מכה חייל לבן
לא יחזור אבי
אבי לא יחזור
חייל לבן מכה חייל שחור
בכי בחדרים ובגנים שתיקה
המלך משחק עם המלכה
ילדי שוב לא יקום
לעולמים יישן
חייל שחור מכה חייל לבן
אתנחתא
את הראיון הראשון בחיי שבו הוצמד לי התואר "פזמונאי", ערכה איתי עדנה שביט לירחון "את". ביחד עם הצלם צחי אוסטרובסקי, שאני קורא לו מאז ועד היום אל"ף. בילינו ערב ארוך ונעים בבית שלה, שהיה ברחוב אוסישקין. אני לא זוכר שום דבר מאותו ראיון, אבל מאז היו לנו הרבה מפגשים יפים ומהנים מאוד. במיוחד אהבתי לבלות בבית המיוחד שלה ביפו העתיקה. והיה כמובן גל"צ, שם נפגשנו כמעט בכל יום.
פעם, כשהמבקרת החמוצה מעיתון "הארץ" ירדה על תוכנית שלי וקראה לה "תאונת רדיו", אמרה לי עדנה כשנפגשנו על מדרגות התחנה: WELCOME TO THE CLUB. היא אמרה שהתוכנית שלי כנראה פופולרית מאוד, "אחרת היא לא הייתה מטריחה את עצמה להתייחס אליה בכלל", והוסיפה בחיוך המפורסם שלה, "היא בעצם הפכה אותי לאישיות רדיופונית מוכרת. אם לא הייתה יורדת עלי כל הזמן, מי בכלל היה טורח לפתוח את הרדיו כדי לשמוע מי זו הזוועה הזאת שהיא קוטלת אותה בלי רחמים?".
תמונה שלישית
עכשיו כשאני חושב על זה, אז בעצם בכל שלל הפעילויות והמגוון הרחב של העיסוקים שלה, בלטו במיוחד "את ואני והמלחמה הבאה", הקברט של חנוך לוין שנכשל, והתוכנית שמעולם לא שודרה עם האל"ם רפול, לימים הרמטכ"ל רפאל איתן.
"עכשיו ננסה להרכיב לרגע תוכנית של שירים יפים", אומרת לו עדנה שביט, והוא עונה: "את חושבת שאת מסדרת אותי בזה שאת מגיעה לשירים שאני אוהב". "הזכרת קודם את הספרים שאתה קורא. אתה לא קורא בכלל ספרות יפה?", היא שואלת, והוא עונה: "מה זה אצלך ספרות יפה, לפי הכריכה?"
"מה זה אומץ, רפול?"
"לא יודע".
"אני מוכנה לשמוע מפיך אפילו סיפור נדוש".
"אז תבואי אלי הביתה בשבת אחרי הצהריים ותשמעי".
"רפול, למה אתה עושה לי את החיים כל כך קשים?"
"שתעבדי קצת".
"אתה נותן לי כאן לעבוד עבודת פרך, כשבעצם בסופו של דבר לא תהיה תוכנית, כי אני לא אשמיע את עצמי מטומטמת מול המיקרופון".
"את חושבת שזה אכפת לי? כמו השלג דאשתקד. את רוצה שאני אעשה לך את החיים קלים, ואני, זה לא תפקידי בכלל".
"אבל אתה עושה לי אותם לא קשים. אתה עושה לי אותם בלתי אפשריים".
"אז בסדר. תצאי החוצה ותתאבדי".
"אני לא אצא החוצה להתאבד בשום פנים ואופן".
"אז תתאבדי בפנים".
אפילוג
ב–14 ביוני לפני ארבע שנים בדיוק הלכה עדנה שביט לעולמה. "אמא הייתה אדם אמיץ וחדשני, שכל חייו הלך נגד הזרם... היא הייתה חזקה, חדה ומצחיקה בצורה יוצאת דופן", ספד לה עודד בנה, "היא השפיעה ועוררה השראה בקרב רבים, שכיום הם חלק נכבד מהתרבות שלנו".
כזו היא הייתה גם עבורי.