פרולוג
המורים של ארגון המורים היו מתכנסים מדי פעם לסופשבוע באחד מבתי המלון ברחבי הארץ. ייתכן שהם עושים זאת גם כיום. אבל פעם הייתי מגיע אליהם בלילות שבת עם מופע של סיפורים ושירים. שולה חן שרה שירי תיאטרון ושלמה בר שביט וליא קניג, זוג הפרטנרים הותיקים והבכירים של "הבימה", היו מספרים סיפורים שקרו מאחורי הקלעים ועל הבמה, כמו שרק הם ידעו לספר. הם ריתקו והם הצחיקו את הקהל במשך שעתיים בלי הפסקה, כמו שרק הם יכולים לעשות. המנחה, שזה הייתי אני, נאלץ לא פעם להתנצל בפני הקהל משום שמרוב צחוק איבד את השליטה על הערב.
בתחילת המופע הראשון, כשהזמנתי את ליא קניג והצגתי אותה כגברת הראשונה של התיאטרון, היא זינקה לבמה בצעדים קלילים, ולקול התשואות הרמות של הקהל תיקנה אותי ואמרה בקולה המאנפף: "הגברת הראשונה החמישית". כי באותן שנים היו לפחות עוד ארבע שחקניות בכירות בתיאטרון הישראלי שהתכבדו בתואר "הגברת הראשונה".
ליא קניג, הגברת הראשונה של התיאטרון הלאומי וכלת פרס ישראל, הסכימה ממרום מעמדה ונדיבותה להיות רק הגברת הראשונה החמישית. אבל הקהל של המורים לא הסכים. הם מחו בקריאות מחאה וצעקו "הראשונה! הראשונה!".
שתי הצגות היו בהכנה ב"הבימה" בשנת 1980. "מלך מרוקאי", מחזה מוסיקלי רב משתתפים ו"הכתובה", קומדיה לחמישה שחקנים שכתב אפרים קישון. ב"הכתובה" שיחקו בתפקידים הראשיים ליא קניג וניסים עזיקרי. האולם שמצאו להם לחזרות שכן הרחק מבניין התיאטרון, כי כל החללים ב"הבימה" היו תפוסים בגלל "מלך מרוקאי", בחזרות שערכו עשרות נגנים, שחקנים, רקדנים וזמרים.
ליא קניג הגיעה פעם ל"הבימה", באחת ההפסקות מהחזרות שלה. "נו", שאלה את נתן פנטורין התאורן של התיאטרון, "איך הולכות החזרות על "מלך מרוקאי?".
"מה אני אגיד לך, ליא?" ענה פנטורין הנרגש. "מהיום תחולק 'הבימה' לשתי תקופות: לפני מלך מרוקאי ואחרי מלך מרוקאי".
לא צריך לספר לכם מה מרגיש שחקן שעסוק בחזרות כשהוא שומע שדווקא ההצגה שהוא לא משתתף בה היא אבן דרך בתולדות התיאטרון.
הצגות הבכורה של "מלך מרוקאי" ושל "הכתובה" נערכו כמעט במקביל. האחת הוצגה 150 פעמים והשנייה – "מלך מרוקאי", עלתה רק 49 פעמים ואיימה למוטט את "הבימה".
שלאגר כמו "הכתובה" לא זכרו בתיאטרון כבר שנים. שוב הצילה ליא קניג ואיתה ניסים עזיקרי את התיאטרון מהתמוטטות כלכלית. לא בפעם הראשונה ולמרבה הצער גם לא האחרונה.
(מתוך הספר "כל האולם במה"/ שלמה בר שביט ואבי קורן)
אגב, במופעים הבאים שלנו למדתי את הלקח וכבר לא קראתי לה הגברת הראשונה. הזמנתי לבמה את המלכה ללא גיל.
כי זה בעצם מה שהיא, לא?
תמונה ראשונה
"לפני שנים באירופה למשפחה של שחקנים יהודים נולדה בת. ברגע שיצאה לאוויר העולם ירד מלאך התיאטרון לאדמה. נתן לה נשיקה על המצח ואמר: זו הקטנה גדולה תהיה. בשבילי. בשביל חבריי מאחורי הקלעים ועל הבמה. בשביל רבים באולם שצופים בה מדי ערב, היא -היא הגברת הראשונה של התיאטרון בישראל", זה מה שאמר עליה שלמה בר- שביט, כשהזמין אותה לבמה באחד האירועים שחגגה "הבימה".
היא נולדה בפולין, בת יחידה לזוג הורים שהיו שחקנים בלהקה הוילנאית הנודעת "די ווילנער טרופע". אחרי המלחמה, ואחרי מות אביה ונישואי אמה בשנית לשחקן יצחק חוויס, השתקעה המשפחה הקטנה ברומניה. כשהחליטה ב-1961 לעלות ארצה עם בעלה השחקן צבי שטולפר, שמעה לעצת אמא שלה, לא להתחיל את הקריירה שלה בארץ בהצגות ביידיש, כי שם היא עלולה להיתקע לנצח. אז לפני הכול היא הלכה ללמוד עברית באולפן.
"אי אפשר ללמוד את השפה בארבעה חמישה חודשים", אמרה לה ההיא מהסוכנות היהודית שממש עודדה אותה כשהוסיפה: "חוץ מזה, לא ראיתי שחקנים שהגיעו ארצה מרומניה והצליחו". ליא קניג, שלא שוכחת, מספרת את זה עד היום. מעניין אם הגברת ההיא מהסוכנות היהודית גם זוכרת את זה.
תמונה שנייה
שנה אחרי שעלתה ארצה היא כבר שיחקה ב"הבימה". שמעון פינקל, מאושיות התיאטרון הלאומי ששימש אז בתפקיד המנהל, פתח לפניה את הדלת ושיבץ אותה במחזהו של ברטולד ברכט "אדון פונטילה ומאטי משרתו". כבר בהצגה הראשונה היא גילמה את בתו של אהרון מסקין, השחקן מספר 1 שלנו. "אחרי החזרה הכללית", היא נזכרת, "כשפועלי הבמה אמרו שהשחקנית החדשה ממש טובה, ידעתי שהתקבלתי".
"ההפתעה הטובה", כתב המבקר נחמן בן עמי במעריב, "הייתה הופעת הבכורה של ליא קניג על קרשי הבימה. שחקנית עולה חדשה זו הפגינה שליטה מלאה בטקסט".
עוד באותה העונה היא כבר שיחקה במחזה ישראלי מקורי. היא הייתה חוה ב"בראשית" של אהרון מגד. אישה-שחקנית יחידה בקאסט של תותחים ותיקים כמו יהושע ברטונוב, רפאל קלצ'קין ונחום בוכמן.
זה מה שכתב עליה מבקר אחד ששמו יורם קניוק:
"ליה קניג, שחקנית חדשה, כבשה את לב הצופים בכוחה המשחקי הלא רגיל. במימיקה שגבלה לעיתים בווירטואוזיות".
אדם: מה בעצם מושך אותך אל העץ ההוא?
חוה: נורא מושך, נורא! כשאני עוברת לידו אני ממש רועדת. בקושי עוצרת בעצמי מלהרים את היד ולקטוף. פתאום אני מרגישה סחרחורת נעימה... אם יש משהו שאפשר לקרוא לו גן עדן, הרי זהו זה.
אדם: אוי, נשים, נשים.
חוה: מה אתה יודע על נשים. כמה זמן אנחנו חיים ביחד? מיום שישי עד היום. שבוע ימים בסך הכול.
("בראשית"/ אהרון מגד)
אתנחתא
בשנת 1975 ביליתי הרבה ימים, אני הצעיר עם חנה רובינא שהייתה כבר קרובה מרחק שלוש שנים מ-90. היה ניסיון להעלות איזה מופע לכבודה ואיתה, ואני נבחרתי לערוך. אבל הכול הסתיים ביום שבו תקעה מבט מקפיא בעיניו של מנהל התיאטרון ואמרה בקול של לאה מ"הדיבוק": "אל תתנו לי כיבודים. תנו לי תפקידים!"
עד אז בילינו לא רע. אני זכיתי אפילו לשמוע אותה בהופעות פרטיות של מונולוגים שהיא ערכה לי אצלה בסלון, כדי לבחור את הקטעים לערב.
היא נענתה ברצון כשהזמנתי אותה למופעים שלי וזכיתי גם להתלוות אליה לאירועים כמו, לא עלינו, ההלוויה של מרגוט קלוזנר מייסדת אולפני הרצליה ומי שהביאה את "הבימה" ארצה ב-1928.
בסיומה של ההלוויה ההיא, כשאמרתי למלכת היהודים שתחכה לי כי אני הולך להביא את המכונית, היא נעצה בי את העיניים הכחולות שלה ואמרה: "אולי בעצם כדאי כבר שאשאר כאן". אז תדעו לכם שלמרות מה שכולם חושבים, היה לה הומור.
זכיתי גם לצפות איתה באותה שנה בשלוש הצגות עם שלוש שחקניות בתיאטרונים שונים, שהופיעו בתפקידים הגדולים שגילמה רובינא הרבה שנים לפניהן.
ידוע שכל שחקן, בלי יוצא מהכלל לא מתלהב מהעובדה שמישהו אחר מגלם אחריו את תפקיד חייו. בעיקר כשהמישהו האחר גם מצליח. על רובינא - שבכלל לא השתגעה על שחקניות, בפרט לא על שחקניות טובות, על אחת כמה וכמה כאלה שמשחקות את התפקידים של מי ששיחקה את לאה, הכלה הצעירה ב"הדיבוק" גם בגיל 70 - נגזר לצפות בעונה אחת בשלוש גזילות של שלושה מתפקידיה הגדולים.
מפאת כבודן וכבודה אני שומר לעצמי את מה שאמרה על שתיים מהשחקניות. אבל כשראתה את ליא קניג ב"אמא קוראז'" היא נשברה. "שחקנית גדולה", אמרה והסכימה עם כל מילה של חיים גמזו שכתב: "זה התפקיד הטוב ביותר שהזדמן לנו לראות מבוצע על ידי ליא קניג, והיא הייתה ראויה לרעם תשואות הצופים שנשמע עם רדת המסך. כדאי לראות את אמא קוראז' נוסח ליא קניג המופיעה בהצגה זו במלוא סגולותיה הבימתיות ובמלוא כשרונה".
אפילוג
"אל תרשום בת כמה אני", הזהירה ברצינות.
"בלחיצת כפתור אנשים ימצאו את התשובה באינטרנט", אמרתי.
"אז מצידי שיעשו גוגל", הפגינה בקיאות וירטואלית. "תרשום: ליא קניג אישה בלי גיל".
"כל הזמן 'בת כמה את?' 'את עוד משחקת?' 'מה, את עוד נוהגת בטויוטה שלך?'. כאילו שיש גיל שבו חייבים להפסיק לחיות. זאת התנהגות מאוד מוזרה, שאני חייבת להודות, לפעמים עולה לי על העצבים. מחשבים לי כמה זמן עוד מותר לי לחיות".
(סופשבוע/ יובל אברמוביץ')
אז אני רק מציין שמחר תחגוג ליא קניג, המלכה ללא גיל יום הולדת עגול.
מה נאחל לעולה החדשה שהגיעה לתיאטרון "הבימה" לפני 57 שנים ומאז לא עזבה אותו? אולי מה שהכי חשוב בימים הקשים האלה שעוברים על התיאטרון: שיישאר ושלא ייסגר ושימשיך להיות לה בית גם בעתיד.
ערב טוב נשמות יקרות,
הנה ראיתם זה עתה
את הופעת תיאטרון הבושה
של לביבה פופוך
עם התרנגול הזקן שלה, יונה.
הרבה נוצות מתעופפות,
הרבה קוקוריקו,
ובסיום – תמיד אותו סיום –
חוזרים מתחת לשמלה,
והשמלה יורדת על פניהם
כמו מסך.
("מלאכת החיים"/ חנוך לוין)