וינה. המחצית הראשונה של שנות ה־30. שחקני היידיש דינה קניג ויוסף קמאן מגיעים מפולין לעיר הוואלסים, להציג בתיאטרון “רקלאם”. בעודם בחזרות, נשאלה בתם בת הארבע שהתרוצצה בסקרנות בין המסדרונות, אם תיאות לסור להצגת ילדים המוצגת באותו הבניין, ולהשמיע בה מספר משפטים. כמי שמעודה לא סבלה מפחד במה, נענתה הילדה לאתגר.
“אז קרה ה’בּרוֹך’”, משחזרת ליא קניג, הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי. “אכן, התחלתי את הקריירה ברגל שמאל. פתאום נשמע מהאולם צחוק רם שיכולתי לזהות מקילומטרים. אבא שלי ראה אותי מאופרת בהגזמה ולא יכול היה להתאפק. זה גמר אותי. חטפתי בלקאאוט טוטאלי וכל ההצגה לא יכולתי להוציא מילה מהפה. אמא ניחמה אותי אחר כך, סיפרה שאמרו לה שבסוף לפחות השתחוויתי לקהל ההצגה כמו פרימדונה”.
הילדה של אז תחגוג בשבת 90! איך שהזמן רץ. “אני לא חושבת על הגיל, או לא רוצה לחשוב”, היא אומרת. “זה קורה. מאמא שלי למדתי לקבל את המעבר משלב לשלב בחיים בראש מורם. ומה שעוזר לי זה שאני עסוקה כל הזמן והאהדה של הקהל היא משהו שפשוט נותן לי חיים”.
היינו כמו משפחה
מהבימה, תיאטרון הבית שלה מאז 61’, קיבלה מתנת יום הולדת מפוקפקת. “כמו כל השחקנים, מזה שלושה חודשים לא קיבלתי משכורת וזה לא צחוק”, היא מלינה. כן, גם היא. הרי עם תארים כמו “הגברת הראשונה” לא הולכים למכולת, “אבל אין לי מה להתלונן כשיש אצלנו עובדים עם ילדים קטנים, שחיים מהיום למחר. אני מזועזעת ולא מבינה איך התיאטרון הלאומי הגיע למצב שבו הוא נמצא כעת. לא ברור איך מגלגלים כל כך הרבה שנים חובות עצומים כאלה. כשהקהל לא משלם מחיר ריאלי על הכרטיסים, התיאטרון צריך תמיכה משמעותית. בלעדיה הוא לא יכול לפעול. משרד התרבות לא תומך מספיק, ולהיות תלוי במשרד האוצר זאת קטסטרופה. לא מובן איך המנהלת שלנו, אודליה פרידמן, סוחבת שנים את המפעל הזה”.
את אוהבת את הרפרטואר בהבימה?
“זה לא עניין של אהבה. אנחנו בעידן של איך לומר, הדרמטורגיה לא פורחת. לא כל כך מתגלים כעת מחזאים גדולים, אז חוזרים אל אותם שמות כמו שייקספיר”.
שייקספיר שכמעט לא שיחקת במחזות שלו, וכשכבר זכית בתפקיד המלך ליר, ההצגה ירדה אחרי 18 הצגות בלבד.
“אולי מתוך אמונה טפלה, אני לא דורשת לעצמי תפקידים. התיאטרון הציע לי את המלך ליר, או למעשה המנהל האמנותי שלנו, משה קפטן. בהתחלה קצת נבהלתי, אבל פתאום זה מגרד, כמו שאומרים. רציתי לעשות את זה והייתה עבודה מאוד קשה. א־שטיקאלה (חתיכת) תפקיד. הצגה צריכה לרוץ 20־30 פעם כדי להמריא. כאן לא הספקנו. הורידו בגלל ההוצאות הגדולות”.
מה שקורה כעת מפריע לך על הבמה?
“הוא לא יכול להפריע לי כי כשאני על הבמה, כולי בתפקיד. אם אני חושבת משהו, אז רק איך לתת לקהל הכי טוב שאפשר”.
אם תהיה שביתה בהבימה?
“אני כמו כולם ועם כולם”.
מה חסר לך בהבימה של היום לעומת הבימה שהכרת בעבר?
“הכל השתנה. האטמוספרה. הגישה לעבודה. ה’ביחד’ נעלם. היינו בתיאטרון כמו משפחה. באנו ביום לפטפט, לשמוע בדיחות חדשות ולהעלות זיכרונות. עכשיו יש איזשהו ניתוק. אולי בגלל השיטה של הרבה הצגות שרצות במקביל, כל הצגה ממלכה בפני עצמה”.
קניג מופיעה בימים אלה בשתי הצגות. ב”מאחורי הגדר” היא בתפקיד השכנה הגויה שמעבר לגדר, בעלת שם ארוך כאורך הגלות, “עם אפשרות לרענן בהצגה את הרוסית שלי”, וב”מקווה” היא משחקת את הבלנית, “טיפוס עם נאיביות מצד אחד ועם שכל טבעי מצד שני”.
קניג היא שחקנית נפלאה שאיננה מאלה הלוקים בפולחן של הערצה עצמית. הסלון היפהפה של ביתה, על גבול גבעתיים ורמת גן, איננו מעוטר בצילומים ובמזכרות מהצגותיה. בולטים בו השטיחים שארגה, לפי ציורי ציירים נודעים שהביא לה בעלה המנוח. וגם צ’יקיטה, כלבתה האהובה, שיושבת בצייתנות לצדה כשאנחנו עורכים ביעף מטס אל העבר.
ואז הגיע טופול
היא בת של שחקנים. אמה, דינה קניג, הייתה לה למגדלור שלאורו היא פועלת עד היום. מאביה, יוסף קמאן, שנפטר בטרם עת בתקופת השואה, היא זוכרת בעיקר את חיוכו. “את הצד ההומוריסטי ירשתי ממנו”, היא אומרת.
“בנדודים מפולין עד האקט־ולט (קצה העולם) ברוסיה ומשם לרומניה, בעצם הלכה לי הילדות וגם תקופת הנעורים שלי הייתה לא נורמלית”, היא מספרת. “לכן, אולי אמרה לי פעם איזו פסיכולוגית, שאני מאוד ילדותית בתוכי, כיוון שלא מיציתי את הילדות בזמן הנכון”.
אמה לא עודדה אותה לעלות אל הבמה בעקבותיה. גם לא אביה החורג, השחקן יצחק חאוויס. “תופרת זה לא טוב?”, שאל אותה והבהיר לה לא להסתבך עם מקצוע אכזר כמו משחק, “מה גם שהוא נתן לי להבין שאין לי רגליים של דוגמנית. כנראה צריך כישרון, לא רק רגליים”.
עתה היא נזכרת באהבת חייה, מי שפילס לה את הדרך אל הבמה. בגיל 17 היא פגשה את צבי שטולפר, שחקן ומשורר יפה תואר, שהיה מבוגר ממנה בשבע שנים. “זה היה כמו באגדות”, היא משחזרת. שני הנאהבים פסעו שלובי זרוע ליער והקריאו זה לזה משירי פושקין ולרמונטוב. בעודם רטובים ממטח של גשם סוער, הוא שאל אותה, “אם את מדקלמת כל כך יפה, מדוע לא תהיי שחקנית?”.
והיא אכן הפכה לשחקנית וכיכבה בתיאטרון היידי הממלכתי בבוקרשט, ועל תפקיד אנה פרנק אף קיבלה את “פרס העבודה” הממלכתי והיוקרתי. אמה, שלא דחפה אותה אל הבמה, קיבלה את הדין ועודדה אותה. “אולי את לא יפהפייה, אבל יש בך משהו”, היא אמרה לה. “עם הכריזמה שלך תגיעי רחוק”.
ההצלחה לא סנוורה את בני הזוג שטולפר. בצמא שלהם לחופש וברצונם להשתחרר מכבלי הצנזורה, הגישו בקשה לצאת מרומניה ותוך יממה פוטרו מהתיאטרון הממלכתי. “זאת הייתה השפלה שלא שוכחים”, היא נזכרת. עד מהרה נותרו חסרי כל. למחייתם, מיינה קניג תותים וצביקה עבד כפועל בבית חרושת לטקסטיל. “בסך הכל רצינו לצאת”, היא מעירה.
ב־1961 הם עלו ארצה. לדבריה, בבואם הנה ארבו להם מפיקי הצגות מסחריות ביידיש. אבל היא זכרה את הציווי של אמה, שנשארה מאחוריהם ברומניה ומתה שם, לא להתמסחר בישראל. בהיותם באולפן, הגיע אליהם שחקן צעיר שנשלח על ידי הבמאי יוסף מילוא, שאז הקים את תיאטרון חיפה, כדי להסיע אותם אליו בטרנטה שלו. זה היה חיים טופול. המפגש שלה עם מילוא התפוצץ כשדרש ממנה - “אני שהייתי סטאר ברומניה?!” - לעבור אודישן.
קניג רצתה להבימה. היא הגיעה לצפות שם בהצגה כשזר פרחים בידיה. כשההצגה הסתיימה, ניגשה אל מאחורי הקלעים ומסרה את הזר לחנה רובינא, הגברת הראשונה של אז, בדיוק כפי שהכתיבה לה אמה. “רובינא הסתכלה עליי ואמרה, ‘כאלה עיניים רציתי שיהיו לי ב"הדיבוק"' והתכוונה למבט היהודי שלי, העולה החדשה”.
הזוג שטולפר התקבל להבימה בלי מבחני קבלה. טבילת האש שלהם הייתה ב־4 בינואר 62’, בהצגה “אדון פונטילה ומאטי משרתו” מאת ברכט. ההצגה הייתה פלופ, אבל השניים נשארו בהבימה. בעוד ששטולפר הרהוט החל סדרה של תפקידי משנה קטנים, קניג נולדה לכוכבות. חצי שנה לאחר הגיעם להבימה, התכבדה בתפקידה המרכזי הראשון, כחוה בהצגה “בראשית” מאת אהרון מגד, לצד רפאל קלצ’קין, יהושע ברטונוב ונחום בוכמן.
על תפקידה שם הוענק לה, כשעדיין קראה רק עברית מנוקדת, פרס קלויזנר. ככל שזכתה מאז בפרסים רבים, לצד שני תוארי דוקטור לשם כבוד, פרסים לא קנו אותה. יוצא דופן מבחינתה היה פרס ישראל, שהוענק לה ב־1987 ביחד עם חברתה מרים זוהר ועם מכרם ח’ורי. “בשבילי זאת הייתה מחמאה גדולה לקבל את הפרס הזה בשלב מוקדם בחיים”, היא מציינת. “הרי לא חסרים כאלה שמגיעים אליו כשהם כבר עם רגל באדמה”.
המאושר מכולם בעת זכייתה בפרס החשוב היה צביקה, בעלה־אוהבה, שבהיעדר ילדים היא הייתה כל עולמו. כשחלה, לחמה קניג כלביאה ותמרנה בין בית החולים שבו אושפז לבין התיאטרון, מה גם שבאותו זמן היא כיכבה בהצגה “שלוש נשים גבוהות”, שבמרכזה אישה, המתמודדת עם מחלתו הקשה של בעלה.
הקהל, שמתגלגל מצחוק נוכח ביצועיה הקומיים של קניג בקומדיות דוגמת “מה עושים עם ג’ני”, אולי איננו מכיר את פניה האחרות של השחקנית הדגולה. “פעם בשבוע אני עולה אל הקבר של צביקה”, היא מספרת 21 שנה לאחר מותו. “הייתי מאוד קשורה לבעלי. איכשהו לא היו לנו ילדים. איחרנו. כנראה, שהחיבור בינינו היה כל כך חזק שלא הרגשנו בחסר. נכון שמאז שהלך ממני יש לי בדידות, אבל אני מכירה כאלה עם ילדים, שלמרות זאת אני רואה אותם מאוד בודדים”.
אגב, בדידות. הטלפון מצלצל. קניג עונה בסבלנות. “עוד אחד מהסדרה של נוג’ס”, היא מלינה על מעריץ. “אני עונה כי אני לא רוצה להיות רעה ואחר כך להסתובב עם ייסורי מצפון. נכון, אוהבים אותי, אבל לפעמים זה חונק. מה יש לי איתו, שהוא נופל עליי כמו קרצייה?”.
לא במקרה מעריצים אותה. מסדר של תפקידים מופלאים שגילמה מצדיע לה. סטלה ב”סוף המרוץ”. סמירמיס ב”הכיסאות”. אמא קוראז’. פילומנה ומרגה ב”המדריך למטייל בוורשה”. וגם תפקידיה הבלתי נשכחים בהצגות “קדיש”, “מכולת”, “מירה’לה אפרת”, “מלאכת החיים”, “חתונת הדמים” ועוד ועוד.
ברם, לא הכל הלך חלק, קניג נותנת להבין. “פספסתי לא מעט רפרטואר שהייתי ראויה לו”, היא זוכרת ימים אחרים. “לא כולם ידעו לקבל אותי ולפרגן לי. הרי הייתי לא שייכת. לא גדלתי איתם. גם לא לחמתי לצדם בפלמ”ח. עולה חדשה, מה לעשות”.
עניין השייכות רודף אחרייך?
“מזמן לא. השתחררתי מזה. בכל זאת עברתי כאן משהו. ששת הימים. ההתשה. הופעות לפני חיילים במוצבים. במלחמת יום הכיפורים כמעט הסתבכתי בהפגזה סורית בגולן. גם את מלחמת המפרץ עברתי. אז אני לא שייכת? תגיד אתה! איכשהו תמיד פתחו בפניי דלתות והיכן שלא פתחו, פתחתי בעצמי, מה גם שמזמן הבנתי שתיאטרון רפרטוארי לא יכול למלא את כל המשאלות של כל השחקנים. אז לא שיחקתי את קתרין ב’אילוף הסוררת’. נו, אז מה?”.
יש תפקיד שעודך רוצה לשחק?
“האמת? אני לא רואה אותו. אולי אם יכתבו משהו חדש. הרי אין הרבה תפקידים לנשים בגילי”.
עכשיו ה־90 הזה. קניג מנצחת את הגיל ותודה לאל זוכרת את הטקסטים של ההצגות, אם כי איננה מסתירה את החשש שלה מפני אובדן הזיכרון. רק כאבי גב טורדניים אינם מרפים ממנה. “אני מרגישה בריאה, אבל כשמתחילים הכאבים האלה, זו מכה", היא אומרת. "לעומת זאת, על הבמה זה אחרת. שם האדרנלין מעלים אותם. אבל כשאני יוצאת מהבמה, אני צריכה הליכון. היית מאמין?”.