פרולוג
ב־1910 הגיע ארצה נער בן 15. לבדו הגיע, בלי קרוב משפחה אחד. הוא נאלץ לעזוב את אודסה בגלל ויכוחים סוערים ומרים עם אביו. הנער התקבל שם לבית הספר לבלט, ולא היה סיכוי קלוש שבקלושים שהאב יאפשר לבנו להיות רקדן. ועוד רקדן בלט.
הנער, ברוך קאושנסקי התקבל כאן לבצלאל, בית הספר לאומנות בירושלים. סדר היום שלו היה מורכב מלימודים ומפרנסה. את הפרנסה הוא מצא בפרדסים של פתח תקווה, שם פגש בין היתר בעולי תימן, שישמשו לו בעתיד השראה להרבה ריקודים שייצור.
ערב מלחמת העולם הראשונה, כשהגעגועים גברו עליו, החליט קאושנסקי לבקר את המשפחה באודסה. כשהגיע הייתה כבר מלחמה בעולם. הוא נאלץ להישאר שם. בינתיים הצטרף כרקדן לאופרה של אודסה ורקד בה עד תום המלחמה. אבל מיד אחרי שהסתיימה מיהר לחזור ארצה. לא סתם חזר, חזר בגדול באונייה רוסלאן.
תמונה ראשונה
רוסלאן היא לנו ללא ספק מה שהמייפלאוואר הייתה לאמריקאים. ב־1620 יצאה ספינת המהגרים מאנגליה אל "העולם החדש", לאמריקה, כשעל סיפונה 102 נוסעים.
רוסלאן, אוניית המעפילים הראשונה, יצאה מאודסה ב־1919 כשעל סיפונה כ־670 נוסעים. אבל איזה נוסעים! כמעט כל נוסע שם היה סלב. היו שם רחל המשוררת, הצייר אריה נבון, ההיסטוריון והפרופסור יוסף קלאוזנר, הסופר אביגדור המאירי, אמא של יצחק רבין, אבא של חיים גורי, אבא של עודד תאומי. וכמובן, הרקדן שלנו, שבינתיים עִברת את שמו לברוך בן יהודה.
לא כולם מסכימים עם הקביעה שרוסלאן הייתה הראשונה, אבל כשיש לך רשימה מפוארת כזו של אנשים, אתה יכול לומר מה שתרצה. מי יעז להשמיע קול של פקפוק מול סוללה כזו של מפורסמים.
בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית כתב חן מלול על "עיתון מרתק שחיבר העיתונאי ההומוריסט חיים כצנלסון בזמן הפלגתה של רוסלאן".
שם העיתון שהתפרסם על האונייה בזמן אמת היה "תיבת נוח". כותרת המשנה של העיתון שהוקדש לענייני "האסירים" אשר באונייה רוסלאן הייתה: "העיתון ישחה עם הזרם ונגד הזרם, למעלה ולמטה מן הזרם - הכול כפי רצונו של רב החובל".
מכיוון שהעיתון נועד לקהל מיוחד, נבחר ומצומצם - הרשה לעצמו כצנלסון לשחרר מעט. הוא סיפר על קנאתה של משוררת מסוימת (ולא, זו לא רחל) בכבוד הגדול שחולקים כולם לפרופסור יוסף קלאוזנר. האגו המיוסר שלה כבר עמד לקפוץ מהסיפון, כתב, אבל אז הגיעו אליה שליחים והתחננו שתישאר לטובת הנוסעים, "משום שכובד משקלה מעכב את האונייה מטלטלה יתרה".
מדבריו עלה שפרופסור קלאוזנר זכה ליחס מיוחד. כך, למשל, נענו לבקשתו להעלות על הרוסלאן את כל הספרייה שלו. את המחיר שילמו כמה נוסעים שנאלצו לרדת מהאונייה ולוותר על הנסיעה.
עוד דבר שהדאיג את המארגנים היה העובדה שחלק מהנוסעים ירדו בדרך. זו הייתה עלולה להיות צרה צרורה ולהוות בעיה לא קלה, כי מארגני המסע התחייבו להביא לארץ ישראל את המספר המדויק של היהודים שעלו על הרוסלאן באודסה. אלה שירדו מהאונייה בדרך סיכנו את כניסתם של האחרים, לכן החליט הוועד לדחות את הכניסה לחופי הארץ עד אשר יוולדו באונייה מספר ילדים שישתווה למספר האנשים אשר ירדו ממנה.
"הוועד יכיר תודה מרובה לאלה מן הנשים ההרות שתמהרנה ללדת ועל ידי כך תקרבנה את הגאולה", פנה הכרוז לנוסעות ההרות.
כך או כך, ב־19 בדצמבר 1919, בנר השלישי של חנוכה, הגיעה רוסלאן לחוף יפו. בכך נפתח עידן העלייה השלישית.
תמונה שנייה
"זה ברוך האגדתי", הציג יעקב פיכמן את ברוך בן יהודה בפני חיים נחמן ביאליק. ומאותו הרגע הוא נקרא - איך לא - ברוך אגדתי.
שנה אחרי שירד מרוסלאן הוא ערך את "אקסטזה תימנית", רסיטל המחול הראשון שלו בקולנוע "עדן" בתל אביב. הוא המציא את נשפי פורים הראשונים ואת העדלאידע, ואפילו ארגן את תחרות מלכת היופי, או כמו שפרסם בלשונו: "בחירת העברייה היפה והטיפוסית בתל אביב בתור אסתר המלכה לפורים תרפ"ו".
1929 הייתה השנה שבה הגיע מעמדה של הזוכה לשיא. על ראשה של חנה פולני, אסתר המלכה של אותה שנה, הוצב כתר מקורי ומיוחד בסגנון "בצלאל", שהיה כולו פרי רעיונו של אגדתי. הטקס עצמו היה מרשים וחגיגי במיוחד. הוא נערך בבית העירייה בחסותו של ראש העיר מאיר דיזנגוף. בקהל המוזמנים נכחו כל המי והמה של היישוב. מה הפלא שדיזנגוף, ראש העיר הראשון והכל יכול של תל אביב, דאג לכך שהעירייה תעניק לאגדתי צריף למגורים ברחוב אלחנן? בצריף הוא התגורר עד יומו האחרון.
נשפי הפורים של אגדתי, שהיו בעלי אופי מקומי והתבססו על מקורות עבריים ויהודיים, נתנו במה ליוצרים ישראלים והציגו שירים וריקודים מקוריים.
בספרו "בכל זאת יש בה משהו", כתב אליהו הכהן: "בשנות הארבעים נולדה 'הורה אגדתי', שהייתה בגלגולה הראשון ריקוד חסידי ללא מילים, שעיצב ברוך אגדתי למנגינה חסידית שהביא מעיר הולדתו בבסרביה".
השמחה בלב יוקדת
ורגלינו גיל שופעות
כך נרקוד אדמת מולדת
ונשירה: טוב לחיות
השירה ברון זורמת
על הרים וגאיות
בחזנו עוד פועמת
הקריאה כי טוב לחיות!
לא נחדל, כי יש
עוד די עוז ומרץ
כל גופנו להט־אש
והלב גועש!
הלאה כל מכאוב
נגרש כל פגע
ונסוב הלוך וסוב
הורה עד בלי סוף!
("הורה אגדתי" / זאב חבצלת)
אתנחתא
זה מה שכתב רמי נויברגר במאמר שפרסם בעקבות הספר "האור והקסם - תל אביב של פעם" שכתב רוביק רוזנטל: "בעיני הציבור התל אביבי השמרן היה אגדתי הרקדן בלתי מובן לחלוטין. במקרה אחד קמה ויצאה מהופעתו חמדה בן יהודה, אשתו של אליעזר בן יהודה, משום שרקד בגלימה בלבד, שמתחתיה נתגלה, רחמנא לצלן, גופו העירום".
הסיפור שהביא לתקרית אירע כנראה כשאגדתי היה עדיין תלמיד ב"בצלאל". הוא התבקש לתרום מיצירתו לנשף שאמור היה להיערך באולם המלאכה של בית הספר. אגדתי נענה בחפץ לב והופיע בנשף ב"מארש מפיסטו".
ההתחלה הייתה מבטיחה ביותר, אבל הסיום? סיום המחול גרם לשערורייה כזו שבה כאמור אשת הבלשן הנודע עזבה בשאט נפש את האולם.
"הוא כלל לא הבין את מפיסטו!", הכריזה הגברת בן יהודה, שדמותו של מפיסטו כנראה מדירה שינה מעיניה... "הוא התעטף בגלימה שחורה, שהייתה כל מה שלבש. לעיני הצופים, בשעת אחד מסיבוביו הנאים של מחול הוואלס, התרוממה הגלימה, והוא נראה תחתיה עירום! עירום ועריה ממש בכל הדר קומתו התמירה והרזה, עירום כביום היוולדו".
("אגדתי, חלוץ המחול החדש בארץ ישראל" / גיורא מנור)
אפילוג
זכות ראשונים שמורה לברוך אגדתי גם בתחום הקולנוע הישראלי. את הסרט הראשון שלו "יומן תל אביבי", שהוצג בהצלחה באולם "מוגרבי", הוא הפיק עם אחיו יצחק. הוא גם אחראי ל"הרפתקאותיו של גדי בן סוסי", סרט ההנפשה הישראלי הראשון. אגדתי הפיק והיה בין שחקניו של "זאת היא הארץ", הסרט הראשון בעל פסקול עברי, לתסריט של אביגדור המאירי.
אחת הנקודות הבולטות בסרט היא שאגדתי לא נרתע מלהציג גם את הקשיים ורגעי המשבר והייאוש שעמדו בדרכם של החלוצים. באחת הסצינות יש ויכוח בין שני חלוצים, ואחד מהם מתייאש מעבודת האדמה, אורז את מיטלטליו המועטים ועוזב אל העיר.
("זאת היא הארץ - ציונות, אדם ואדמה" / מיכל גורן)
"אנשים באים אליי ואומרים: 'איי־איי־איי אגדתי, איפה הימים הטובים ההם, עם הקרנבלים שלך ונשפי פורים והכל?'", סיפר אגדתי ב־1960 בראיון לרפאל בשן ב"מעריב". "הם אומרים: חדש ימינו כקדם! ואני יודע: לא אל הקרנבלים הם מתגעגעים כל כך, כמו שהם נכספים לנעוריהם האבודים, כשהיו צעירים ויפים וזקופים. ועם כל זאת, ואף על פי כן ולמרות הכל, כאשר אני נזכר בפעם האלף ואחת בשמחה האמיתית המשוחררת, הפורצת מן הלב, אני מגיע למסקנה שהיה בה משהו. לא יודע בדיוק מה, אבל דבר סמוי בלתי רגיל. מין... מין... קסם".
ב־18 בינואר 1976 נפטר אגדתי בן ה־80. זה היה באותו צריף שהעניק לו מאיר דיזנגוף ב־1921 ושמאז היה ביתו.
יצאתי. הדלת עדיין הייתה פתוחה. ברוך אגדתי קרא לי בחזרה.
שמע! שכחת משהו בפנים. אמר בסבר של רצינות.
נכנסתי. שואל: מה?
את הקוניאק שלך לא גמרת! צחק האיש התמיר. דבר כזה אין משאירים לעולם!
("היה הייתה פעם עדלאידע" / רפאל בשן)