חיבוק דב: אוספי הדובים של אפרים קישון וטדי קולק יוצאים לאור

זה הכה את קלרה גולשטיין, הייטקיסטית מפרדס חנה, כמו ברק. “בעודנו מטיילים בבודפשט, הבחנתי באישה בחנות קטנטונת, תופרת במכונת תפירה בובות של דובים, בובה אחר בובה”, היא משחזרת. “זה החזיר אותי לאוסיטו, הדובי שהיה החבר הכי טוב שלי בילדותי באורוגוואי, ומאותו רגע השתנו חיי בבת אחת. החלטתי שכשאחזור ארצה, אלמד את עצמי ליצור דובים כאלה, ואפיץ אותם כדי שגם אחרים יחוו חוויה כמו זאת שחוויתי בבודפשט”.

גולשטיין, שמתמרנת מאז בין עולם המעש של ההייטק לבין עולם הדמיון של בובות הדובים, תהיה ממשתתפי תערוכת “כן דובים ולא יער”, שתיפתח במוצאי שבת (25 בינואר) בגלריית משכן בית מאירוב בחולון. פו הדוב ועמיתו הדוב באלו מ”ספר הג’ונגל” אולי לא יתארחו שם, אבל לבאי התערוכה יצפה מקבץ מרשים של דובים, כולל אלה שהתאספו אצל טדי קולק, בהיותו ראש העיר המיתולוגי של ירושלים, ואלה שאפרים קישון הקדיש לשלושת ילדיו.

בניגוד לגולשטיין, לא נדרשה אוצרת התערוכה חנה הרצמן, שבשנותיה הרבות כמנכ”לית עיריית חולון הייתה גם מעין “קצינת התרבות” של העיר, להרחיק עד בודפשט או עד אי שם אחר על הגלובוס כדי לזכות בהארה דובית. “זה מלווה אותי מאז ילדותי”, היא מעידה. “כבת של גננת במגדיאל, שבהוד השרון של היום, הייתי מוקפת בהרבה מאוד בובות ומשחקים. יותר מכולם נקשרתי ל’בלי שם’, כפי שקראתי לדובי החום הפרטי שלי, שבהיותו קטנטן ושעיר היה כיף ללטף אותו”.

פס ייצור דובים

כשהחליטה הרצמן להקדיש את התערוכה ל”בלי שם” הבלתי נשכח, החלה לתור אחר מעצבי (בעצם, מעצבות) ואספני בובות דובים. היכרות אישית הוליכה אותה אל המעצבת נוני אביטל, הנושאת בגאון את התואר “אמא של מילי אביטל”, השחקנית הישראלית־הבינלאומית.

הסיפור של נוני עם הדובים החל באמצע שנות ה־80, כשהתמנתה למעצבת הראשית של מפעל טוילנד לייצור בובות בבת ים. “מביניהן עיצבתי הכי הרבה בובות של דובים, שהייתה החיה המבוקשת ביותר על ידי הילדים”, מציינת המעצבת שבעשייתה לא הסתמכה רק על דמיונה, אלא היה חשוב לה לפגוש פנים אל פנים את גיבורי עיצוביה.

“בכל מקום בעולם שאליו הגענו מתוקף הקריירה הבינלאומית של נוני, היינו הולכים לפני הכל לבקר את הדובים בגני החיות”, מספר בעלה של נוני, פרופ’ איקו אביטל. “שעות היינו מבלים ליד כלובי הדובים, כשנוני הייתה יושבת שם עם פנקס ורושמת אותם”.

אביטל היה המעצב הראשי של תשלובת שטיחי כרמל, שאליה השתייך מפעל טוילנד. לבני הזוג אביטל הזדמן שיתוף פעולה דובי, כשבעל הבית של שניהם, התעשיין וח”כ לשעבר אברהם שפירא, שיתף פעולה במיזם עם אפרים קישון לייצור בובות על פי סיפוריו של קישון לילדיו. על נוני הוטל לעצב את הבובות, ואילו איקו אייר את הספרונים שהוצמדו אליהן. קישון, שהיה אז כוכב־על באירופה, הציג בגאווה בתוכניות הטלוויזיה ביבשת את התוצרת של השניים, שנמכרה בהצלחה מסחרית מסחררת, לדבריהם.

“הבובות שלנו היו בדמויות של דובים, ושלי למשל הייתה בדמות דוב פנדה עם משקפיים”, מספר ד”ר רפי קישון, בנו הבכור של קישון. ספרונים אלה התבססו למעשה על הומורסקות שכתב למבוגרים, ובהם נתן דרור לדמיונו משולח הרסן. לבנו הבכור כתב את “רפי בשקית”, לעמיר (ילד הסנדוויץ’) כתב את “עמיר לא רוצה ללכת לגן” ולבת רננה כתב על מעלליה עם מוצץ ששמו צצי. בעיתוי מקרי, התערוכה תיפתח בד בבד עם מלאת 15 שנה לפטירתו של קישון.

הילת אח”מים תלווה בתערוכה גם את הדובים של טדי, שיגיעו היישר מעיזבונו של טדי קולק האגדי. “לאבא שלי לא היה שום קשר עם דובים עד שנבחר לראש העיר ירושלים”, מעידה בתו, אסנת קולק. “תושבי העיר, שמאוד אהבו את דמותו האבהית, או אורחים שבאו לבקר אותו מחו”ל, כשרצו לתת ביטוי סמלי לאהבתם אליו היו מביאים לו דובים, ואלה הצטברו אצלו בכמויות – והכל בגלל שמו, טדי”.

טדי (תאודור) קולק נקרא כשם תאודור "טדי" רוזוולט הבן, נשיאה ה־26 של ארצות הברית בראשית המאה ה־20. רוזוולט הלז, מגדולי נשיאיה של אמריקה, זכור גם כחוקר טבע וכצייד בלתי נלאה. לא משנה כמה חיות החזירו את נשמתן לבורא בגין כדורי רובהו, הנשיא היורה הפך למעין גיבור לאומי, כשמחוף אל חוף פורסם צילומו כשהוא חס על חיי גור דובים חסר ישע. לאות כבוד על המחווה, שמו הגנרי של דובון הצעצוע, טדי בר (בסגול, בשפת הגויים), ניתן בהשראת הנשיא הרחום.

ראש העיר ירושלים, שלא חסרה לו תהילה משלו, נהנה גם מתהילתו של עמיתו לשם האמריקאי. כששואלים את בתו אסנת כיצד הסתדר לו האוסף הילדותי עם אופיו המעשי, היא משיבה, “זה הסתדר מצוין עם היותו אדם צבעוני, מלא חיים. כמי שראה את כולם כמעין ילדים שלו, הוא אהב להתחלק איתם בדובים”.

אם הזכרנו את קולק, יליד הונגריה, נחזור אל גולשטיין, שכאמור קיבלה הארה דובית בבודפשט, ואל אוסיטו, שהיה דובי הילדות שלה האהוב במונטווידאו. “אוסיטו היה החבר הכי טוב שלי באותן שנים”, היא מרחיבה. “הוא היה חום ועגלגל, ומרוב ששיחקתי איתו אפשר היה לראות את המילוי בתוכו. כעבור שנים, כשנהייתי אמא, לפני שהתחלתי ליצור, כל דובי יפה שהייתי רואה הייתי קונה לבת שלי מיטל, ואחר כך גם לבן שלי הראל”.

מה קרה לאחר שחזרת מהונגריה?
“קיימתי את מה שהחלטתי, ולא רק שלמדתי ליצור לעצמי, אלא רתמתי לעניין את בעלי רוברטו, שגם הוא איש הייטק. בעזרתו התחלתי לשווק אף ערכות יצירה של בובות. עם הזמן עברתי ליצור בובות של חיות נוספות, כמו ג’ירפה, ארנבות ותוכי”.

מה תורמת לך היצירה הזאת?
“בשבילי, בובות הדובים הן משהו שנותן לי איזון בחיים. אחרי יום עמוס, בין אנשים ומאחורי מחשבים, כמי שעוסקת בהייטק במערכות מידע למשאבי אנוש, יצירת הדובים מרגיעה אותי ועוזרת לי להישאר שפויה”.

דובים כמרפא

סיפורה של רות גרומר, סבתא לעשרה נכדים מחולון, שונה. היא התחילה לסרוג כילדה בת שמונה וזנחה את העיסוק במהלך השנים. באחרונה חזרה גרומר לסרוג, הפעם בובות דובים, בנסיבות דרמטיות. לדבריה, כשחלתה בסרטן נאמר לה שכדי להחלים מהפגיעה בידה, עליה להפעיל אותה. כששמעו רופאיה על תחביבה הצמרי מהעבר, אמרו לה שזה יעשה לה טוב. “נזכרתי, שכשנולד לפני 50 שנה הבן הבכור שלי, אחותי שלחה אלינו מוונצואלה דובי, שאני סרגתי לו מין בגד, שלא יהיה לו קר”, היא מעידה. “בעיניי הדובים הם ממש אמיתיים כאלה, עם הבעה ועם רגש”.

את מסתפקת בדובים?
“בהחלט לא. אני אוהבת כל מה שיפה ואסתטי, ויש לי בבית עוד אוספים. אפשר לראות אצלי מאות צבים מכל מיני מקומות בעולם ולצדם אוסף של קומקומים ואוסף של שעונים עתיקים”.

המוזיקאית אסתי בראון מקריית אונו, שגם משתתפת בתערוכה, מספרת כי בילדותה בחולון, כבת של שני שורדי שואה מפולין, לא היה לה דובי. “אל האוסף שלי הגעתי בגיל לא הכי צעיר”, היא מספרת. “בביקור בברלין עברתי במקרה במקום שבו מכרו דובים. כשביקשתי לקנות אחד מהם, התחילה המוכרת לחקור אותי כדי לראות אם אני רצינית בעניין. לאחר שעברתי את ה’מבחן’, היא הצליחה לשכנע אותי לקנות עוד דובי, שיהיה חבר לדובי שכבר קניתי. אני רואה באיסוף דובי טדי בר אמנות".

ותיק דוביה שהשיגה, מרוט וחבוט שכזה, הוא שריד מפסטיבל וודסטוק. “אני לא קונה לפי שטאנצים", היא אומרת. "אצלי כל דובי נראה אחרת ואני רואה בו משהו שיש בו חמלה. בעיניי, לכל דובי שלי יש נשמה”.

“נשמה”? ספק אם ניתן לייחס זאת לאוסף הדובים המכניים, ההולך ומתעצם, של אריק נודלמן, איש עסקים ופעיל ציבור, שניכר בו שהוא שם לו ליעד להיות בעל האוסף הגדול בעולם, ועל פחות משיא גינס בתחום הוא לא יתפשר. לדבריו, האוסף החל להתהוות אצלו לפני עשור, בביקור עסקים במוסקבה, שם הבחין בחלון ראווה של חנות עתיקות בדוב מכני, שהזכיר לו מאוד צעצוע כזה שסבתו קנתה לו בילדותו באודסה. עם הזמן לא הסתפק בדובים מכניים ועבר גם לדובים עשויים מפרווה אמיתית ולכאלה שעוצבו בעבודת יד, מארצות שונות ומשונות – והוא עדיין רוצה עוד.

בשונה מהמציגים האחרים בתערוכה, דוד מונסונגו, הרפתקן לא קטן, שאותו אני תופס בשובו מ”סיור שיטפונות” בגולן לביתו ביישוב הקהילתי גן נר על הגלבוע, הוא היחיד מביניהם המעיד על עצמו שראה מקרוב דובי קוטב לבנים, ולא בגן חיות. מרוב נסיעות לאפריקה, שהיא לו כביתו השני, באנטארקטיקה צילם פינגווינים, ביערות הגשם במרכז אמריקה ובסקוטלנד רדף עם מצלמתו אחר ציפורים אקזוטיות ובברזיל הוא שם את נפשו בכפו, כשהעז לצלם יגואר מפחיד מקרוב. אבל לדבריו, השיא היה כשיצא פעמיים – בפעם האחרונה לפני ארבע שנים – לצלם את דובי הקוטב. מכאן יובן שמונסונגו, צלם ומשורר, איננו מציג בתערוכה דובים שייצר, או אסף, אלא צילומים שהם שיר הלל לדובים הלבנים, המוכרים כטורף הגדול בעולם. “עברתי חוויה מדהימה עם הדובים הלבנים שפגשתי במפרץ הדסון, בצפון מזרח קנדה, בקור מקפיא של כמעט 30 מעלות מתחת לאפס”, הוא משחזר. “תפסתי אותם בעדשה שלי באזור המרוחק כאלף קילומטרים ממקום היישוב הקרוב ביותר, והגעתי למקום ב’פייפר’ (מטוס קל; י”ב). זה לא פשוט לאתר אותם. העיתוי הטוב ביותר לשם כך הוא להגיע אליהם רגע לפני שהמפרץ קופא, כאשר הם מתרכזים באזור החוף כדי לפתוח במסעות הציד שלהם”.

צריך עדשת ‘טלה’ כדי לצלם אותם?
“איזה ‘טלה’! אני וחבריי מתקרבים עד כדי שישה־שבעה מטרים מהם. אנחנו נעזרים במקומיים שיודעים איך להתנהל מול הדובים האלה. אם תנהג לפי כללים מסוימים, הם לא יתקרבו אליך, מה גם שהם לא יחשיבו אותך כמזון שישביע אותם, מבחינתם אין בבני האדם מספיק שומן. הם תוקפים הולכים על שתיים רק כשהם מרגישים מאוימים”.

בסדר, נזהרים. מה עושים שם במשך שעות?
“מצלמים ‘הצגה’. תוך כדי המתנה לים שיקפא הם מעבירים את הזמן במשחקים, קרבות שעשוע כאלה, שמנקודת המבט שלנו נראים די מפחידים. אני חייב לומר לך, שגם אם מדובר בחיות אימתניות עם כוח רצחני, הרגשתי הרבה יותר מאוים מכל מיני חרקים מטרידים ביערות הגשם”.

מונסונגו רואה שליחות במסעות הצילום שלו בטבע, שלדבריו הוא מקדיש להם יותר זמן מאשר לעבודתו כמייצר מערכות בקרה לחברות הייטק: “להשקפתי, בעולם אנחנו האורחים של בעלי החיים ולא ההפך. הם, כולל הדובים הלבנים, בסכנת הכחדה. הדרייב שלי הוא לצאת ולתעד אותם לפני שיהיה מאוחר”.

למרות הפיוט שבדבריו של מונסונגו, אין חולק על כך שהדובים האהובים הם בסך הכל יצור שבדרך כלל איננו נחמד כלפי בני האנוש. “למרות זאת, אצלי דובי הוא דובי ולא משנה מה שייאמר עליו”, מבטאת בראון דעת רבים.

“אומנם הדובים הם יצור שכדאי לקחת ממנו מרחק ולהיזהר מהם, אבל בפרוותיות שלהם ובמבנה הגוף השמנמן והעגלגל שלהם יש משהו שגורם לאהוב אותם”, הווטרינר רפי קישון מביא חוות דעת מקצועית. “עם כל החיבה אליהם, לא מומלץ להתקרב יותר מדי ולנסות ללטף”.