"אזרחים יקרים", פותח דוד המלך את נאומו המצולם לבני ישראל, "עומדים לפנינו אתגרים רבים ועלינו להחזיר את ההרתעה, בדיוק כפי שעשינו בעבר", ממלא קולו של נתן דטנר את האולם. הקהל רוחש ומצחקק – בין אם בשל הדמיון הכמעט מחשיד בין קולו של דטנר לזה של נתניהו, אותו הרי נזהה גם מתוך שינה, ובין אם בשל האירוניה בדרך שבה בחרו להציג את פנייתו של מלך ישראל לפני שלושת אלפים שנה לציבור בוחריו - משל היה עוד אחד מסרטוני ה"פייסבוק לייב" שמציפים את הפיד שלנו בתקופה האחרונה.
את התחושה הזו – הפיזוז על הגבול בין העבר לעתיד – אנחנו חשים, כצופים, כבר בסצנה הראשונה והיא מלווה אותנו עד סיום המחזה. ההצגה מגוללת את סיפורו של דוד המלך, שלאחר עשרות שנות מלוכה בישראל – מתחיל לדעוך, כאחד האדם. השליט המהולל הופך מבולבל ועייף ככל שעוברות השנים, ומתקשה להכיל שזמנו בכס המלוכה קרוב לקיצו. אך מסביבו – כבר מתחילות התרחשויות. מבין כל המלחששים בולט אדוניה – בנו של המלך שהפך בכור (לאחר מות אחיו הגדולים) אשר חושק בתפקיד הנערץ, על אף ואולי בזכות היותו חמום מוח, ילדותי, קפריזי וגאוותן.
בהצגה זו, בשונה מהצגות רבות בהן הסוף נשאר בגדר הפתעה – כאן יש לנו ספויילר שהגיע איתנו מהבית, שכן ידוע כי שלמה, הבחור התמים שכלל לא שאף לכתר, הוא זה שדווקא זכה במינוי. ההצגה מספרת על הדרך להחלטה זו, הרצופה תככים, מזימות, ושיטות מתוחכמות מצד הקרובים למלך אשר מתכתבות עם המציאות הפוליטית שלנו באופן מחשיד ומלחיץ למדי.
אין ספק שמבין שלל הדמויות המככבות בהצגה, שתיים עושות זאת באופן הבולט והמשכנע ביותר. הראשונה היא כמובן נתן דטנר המגלם את דוד המלך באופן משכנע במיוחד, בכל זאת – גם הוא מעין מנהיג מהולל בעולם התיאטרון הישראלי. הוסיפו לכך כמובן הקריצות הבלתי נגמרות לראש הממשלה שלנו, שהודות לבימויה המעולה של שיר גולדברג, השתלבו בהרמוניה נהדרת עם האופי של דויד המלך והובילו את הצופים במסע מרתק של השלכות בין העבר לעתיד לאורך כל ההצגה. דוגמה לכך היא הרגע בו בת שבע, אשתו של דויד, מפצירה בו להעביר את הכתר דווקא לבנו הקטן, שלמה והמלך עונה לה בשאלת מחאה – "מתי מגיע זמנו של אדם לרדת מהבמה?". כשהשאלה כל כך עמוקה, לפעמים פשוט אין צורך בתשובה.
את תום אבני, שמגלם את אדוניה, ראינו בדמויות רבות לאורך השנים– אך זו הפעם הראשונה שאני צפיתי בו בתיאטרון ונהניתי לראות תצוגת משחק מרשימה ואינטליגנטית. אבני גילם דמות צבעונית במיוחד, שמעבירה את הקהל ממצב של שנאה וכעס, לאמפתיה ורחמים. אמנם ידוע כי מדובר בשחקן מוכשר ועתיר ניסיון אך בעיניי, "הבא אחריו" האירה את תום אבני באור אחר ומחמיא למדי.
אי אפשר להתעלם מכך שישנם דיאלוגים שארכו זמן רב מדי, או שחזרו על עצמם לא פעם – אך כשהטיימינג כל כך רלוונטי ומוחשי לעלילה, הפערים מיטשטשים ומפנים מקומם לרגעים תיאטרליים מיוחדים במינם. דוגמה לכך היא הרגע שאדוניה בחר להקליט את שר הצבא של דויד מלכלך על המלך כדי להפיל אותו בפח (מזכיר לכם משהו?) או החלטתו לכנס מסיבת עיתונאים כדי לדווח פייק ניוז לציבור שנותר הרחק מאחור, אדיש ומבולבל. בעיניי, מדובר בהחלטה בימתית גאונית שגורמת לצופה להיות מרותק בעודו משווה כל הזמן בין התקופה התנ"כית האפורה לאקטואליה התזזיתית והסוערת של ימינו. על כך הוסיפו גם התלבושות המיוחדות, התאורה שצבעה את הבמה בגוונים יפהפיים, המוזיקה (דניאל סלומון המוכשר) שליוותה את הסצנות המשמעותיות והוידאו ארט שתרם לתחושת האבסורד הכללית שריחפה מעל הבמה.
על אף הדרמה שיוצר המותחן התנ"כי-פוליטי, הפליאו גולדברג ופנקס לעשות כששילבו גם רגעים קומיים –מבדיחות ציניות שנשלפו כמעט בכל מונולוג ועד ליצירת מוטיבים משעשעים שחזרו על עצמם במהלך ההצגה. כמה עצוב זה שהרגע המצחיק ביותר בהצגה היה דווקא החלק בו המשרת מקריא למלך את דבר נציג העם, שרצה שוב ושוב במהלך ההצגה להשמיע את דבריו – עד שמרוב המתנה, מת מרעב מחוץ לארמון והפתק שהכיל את נאומו התלכלך משוקולד בכיס של המשרת. כמה מגוחך. כמה הזוי. כמה לא רחוק בכלל מהמציאות.
ועל כל אלה – הטקסטים המושחזים, הטכנולוגיה והעלילה העל-זמנית, התעלה פריים הסיום, שכלל כיסא מלוכה ריק אשר ניצב על הבמה בסצנה האחרונה. הוא נותר יתום במהלך השתחוויית השחקנים ונותר כך גם עם ירידתם מהבמה. ואני ביציאתי מהאולם רק קיוויתי – שאולי הכיסא שלנו, בממשלה שלנו, יתמלא סוף סוף באופן קבוע – ושהכיסא הבא שנתעסק בו יהיה רק באיקאה.