פרולוג
היא נולדה השבוע לפני 105 שנה. אבא שלה היה בין מייסדי תיאטרון הבימה; בעלה היה סופר בנו של סופר; היה להם בן יחיד שכיכב בלהקת הנח"ל, כיכב אצל הבנות וכיכב במדורי הספרות.
"על דבורה ברטונוב אפשר לומר ללא הסתייגות כי מפעל חייה הוא קודש להיכל המחול... היא יוצרת ופועלת, ללא לאות, למעלה מ־60 שנה בעולם מורכב, המשלב את מעשה היצירה עם הוראה, עם המחקר ועם עידוד בני הדור הצעיר. כרקדנית הרי היא מחלוצות המחול המודרני בישראל. רקדנית עשירת־מבע... ראויה לציון תרומתה לגיבוש סגנון מחול עברי", אלה היו מעט מנימוקי ועדת השופטים שהעניקו לברטונוב את פרס ישראל ב־1991.
היא הייתה אז בת 76. היא עדיין רקדה אז במסגרת התיאטרונטו. מספר שנים אחרי כן, כשהיא בת כמעט 80, היה רקדה במופע יחיד. לפני מותה בגיל 95 עוד כיכבה ב"שלכת", סרט דוקומנטרי על חייה, וגם הוציאה את ספרה האוטוביוגרפי "מאחורי הקלעים של הנפש", שמסתיים ב"שיר המוקיון" של מוריס מגר.

פגיון של עץ, מסווה, ססגוניות הבגד
אדרת־ארגמן נוצצת על גווי
קפלט וטמבורין, איפור וראי מנגד -
זה כל מה שנחוץ לאושר לבבי

עזה אמונתי: דרכי זו - אין דומה לה
חיים ומוות בה, ועם כיבוי אורות -
עת עם חרוז פרידה תפרח נפשי למעלה -
לדרך אחרונה אובל על תפאורות
(תרגום: חנניה רייכמן)


תמונה ראשונה

"אמא סיפרה לי שמרגע שיצאתי לאוויר העולם צרחתי במשך שלושה חודשים. יום ולילה. רק כשינקתי שתקתי. הרופאים אמרו שיש בי 'עודף אנרגיות' ומוטב להניח לי לצרוח", במילים האלה נפתחת האוטוביוגרפיה "מאחורי הקלעים של הנפש" של ברטונוב, שנולדה בעיר טביליסי בגיאורגיה.
נראה שעודף האנרגיות זימן לנו את אחת האומניות המעניינות, המסקרנות והמקוריות שליוו את חיי התרבות שלנו במשך 95 שנה.
אבא שלה, יהושע ברטונוב, היה בין מייסדי תיאטרון הבימה במוסקבה ומי שביים את "הנודד הנצחי", המחזה הראשון שהועלה בו. הוא כנראה הבחין בעינו המקצועית שיש לילדה המשהו הזה. כשהייתה בת 8 הביא אותה לבולשוי, הבלט הנודע. היא עברה את הבחינה, שברוסית נקראת "אודיציה", והתקבלה.
"כשהגענו לגיל 9, אפשרו לנו לקחת חלק בהופעות", כתבה בספרה. "בפעם הראשונה שבה נבחרתי לעלות על הבמה, הייתי אחת מבין מאתיים ילדים וילדות. כולנו היינו מכוסים בברזנט גדול ומעלינו אור כחול".
כשחזרה הבלרינה הקטנה הביתה, ערכו לה הוריה "מסיבת פרימיירה" לכבוד הופעתה הראשונה על הבמה. אבל לה היו טענות: "לא ראו אותי בכלל, זה לא נקרא להופיע!", זעמה הפרימה בלרינה בת ה־9.
"תיאטרון זה לא אדם אחד. תיאטרון זה צוות, ואת מילאת היום תפקיד קטנטן אבל הכרחי", העניק לה את השיעור הראשון אבא שלה, שלימים נודע כזקן שחקני התיאטרון הלאומי. זה שלא בחל באף תפקיד, בגדול כבקטן וידע לגנוב את ההצגה גם בתפקידונים קטנטנים.

תמונה שנייה

בשנת 1936, אחרי שזכתה במקום הראשון בתחרות המחול הבינלאומית בפריז, ביקר בהופעה שלה הסופר עמנואל בן גריון, שהגיע שנה לפני כן ארצה.
הוא היה בנו היחיד של הסופר מיכה יוסף בן גריון ברדיצ'בסקי, שעליו אמר ביאליק: "הוא היה המרכז העמוק והפנימי של מחשבת הדור ושל תחושותיו". החופש של יצירתו, שהיה מאוד לא מקובל אז, העניק לה כנות ייחודית וטבעית ואפשר לו להעמיד אתגר בפני המסורת הספרותית והרבנית.
עמנואל התייתם מאביו כשהיה בן 18. בשנת 1937 התחתן הסופר, בנו של הסופר, עם הרקדנית, בתו של השחקן.
כעבור שנה נולד עדוא, בנם הבכור והיחיד.

כאשר החזקתי את בני בפעם הראשונה על זרועותיי והרימותיו למעלה, מלאתי כל־כולי, עד כלות, רגש הזהות של בן־האדם ותקוות־האדם; וכעין אותו הרגש תקף אותי שוב ושוב והשאירני אין־אונים, למראה התינוק שהיה לנער יפהפה ולמראה הנער שהיה לעלם מבטיח.
(עמנואל בן גריון / "בין שלשום למחרתיים")


תמונה שלישית

במקום מודעה שחורה - מכתב זה לכם, להודיע על מותו של בננו היחיד, אהובנו היחיד. עדוא נולד ב־1 בפברואר 1938 בתל אביב ונפטר אור ליום ה־30 בנובמבר 1972. הוא מת בגלל מנה יתירה של ברביטוראטים ועל פי הכרעת עצמו.

את המכתב הזה שלחו אחרי ההלוויה הוריו של עדוא אל כמאה נמענים, ידידיהם וידידיו של בנם.
מכתב הפרידה שהשאיר אחריו עדוא בן ה־34 נשא על המעטפה את הכתובת "להורים". המכתב עצמו פתח בקריאה: "אמא! אבא!", והמשפט הפותח היה "זוהי שעה של ניצחון, לא של תוגה".
הוא היה אדם ברוך כישרונות. בלהקת הנח"ל כיכב לצדם של חיים טופול, אורי זוהר, יהורם גאון ואריק איינשטיין. עוד לפני כן, כשהיה בן 17, התפרסם בכתב העת "אורלוגין" התרגום שלו ל"העורב" של אדגר אלן פו, שהוגדר כלא פחות מ"וירטואוזי".

באישון ליל שכול ואבל, ואני, נלאה מהבל
בגווילי חכמה נסתרת התבוננתי מהרהר -
על דלתי פתאום נשמעת, עמומה ולא נודעת
נקישת יד זר נכנעת, זר שאל ביתי חותר
אז לחשתי: "זה אורח אשר אל ביתי חותר,
זה אורח, לא יותר"

"תרגומו, אני מעז לומר, אולי אף עולה על תרגומו המהולל של ז'בוטינסקי", ככה כתב ירון לונדון ב"כותרת ראשית".
כשהשתחרר, נסע עדוא לפריז ללמוד פנטומימה ובימוי. עם שובו ארצה ב־1962 הועלה בתיאטרון העונות מחזהו של קן יוז הבריטי בתרגום, בעיבוד ובבימוי שלו. שם המחזה "סמי ימות בשש". כיכבו בו יוסי בנאי ויהושע ברטונוב, זקן שחקני התיאטרון העברי וסבא של הבמאי. ההצגה התפרסמה בעיקר בגלל הביקורת הכי קצרצרה בתולדות התיאטרון בישראל, של המבקר הגומז של "הארץ": "לדידי יכול היה למות בחמש".
אולי פה המקום לתקן עיוות שנחרט לנו עמוק בתודעה וגרם לעוול נוראי. שימו לב, גמזו הגומז היה ממש בדעת מיעוט. המבקר נחמן בן עמי כתב ב"מעריב" באותו היום ממש, על אותו המחזה, את הדברים הבאים: "מעבד המחזה, עדוא בן גריון, הוא גם שביים אותו בתבונה ובמקצב, להנאת האוזן והעין".
"כשהייתי עורכת חזרות על הופעות", סיפרה אמו הרקדנית, "הוא היה מעיר לי, ואני זוכרת את הערותיו לכל החיים".

אתנחתא

"מה שנדיר הוא הזיק הזה בעיניה - תאוות היצירה והבמה, ההתלהבות של תלמיד הרוצה לפענח עוד ועוד - שמעולם לא כבה או קהה", אמר עליה שלמה ניצן, שהיה ידידה הקרוב.
וזה מה שאמרה עליה הרקדנית והמורה נורית שטרן, שנחשבת לאחת מתלמידותיה הבכירות: "היא הייתה אמי הרוחנית. כשהייתי סולנית בלהקת בת שבע, היא הייתה עובדת איתי על תפקידים כמו שעבדו בתיאטרון הבימה. היא בנתה אותי. החדירה בי משמעת, נתנה לי עומק".
"היא הייתה אישה מופלאה", אומר פרופ' אברהם עוז. "אני הייתי הילד הקטן מהבית ממול, ואני זוכר את הדרת הכבוד שכולם רחשו לה. כשגדלתי, למדתי להכיר את דבורה ברטונוב והתיידדנו מאוד. הכרתי את רוחב היריעה העצום שבה".
מתברר כי כל השנים הארוכות האלה היא נשאה איתה את מה שאמר לה אביה אחרי הופעת הבכורה שלה, אז בבולשוי במוסקבה, כשהייתה בת 9.
"אתה חלק ממשפחה", היא כתבה בספרה ופירטה: "בתיאטרון לא עובדים לבד, אלא בצוות. דע להיות חלק מהמשפחה אליה אתה שייך על הבמה... אנחנו תמיד חלק, אף פעם לא סולנים. דרוש לכך אופי טוב, גמיש וצנוע. עקשנות היא לא מידה של עוצמה, אלא גאווה פוגעת".
כתבה בעצמה אל עצמה ועל עצמה.

אפילוג

פעם אחת, כשחזרתי במקרה באמצע השבוע אחרי חצות הלילה, ואני עייף ויגע - נרדמתי בעת ההליכה... אחרי מרחק מה התעוררתי והסתכלתי סביבי לראות היכן אני נמצא. הייתי בקרבת ביתו של דודי. זאת אומרת, שעברתי מרחק די גדול... את המקרה הזה לא אשכח, והוא משמש לי משל לדרכי בחיים. לפעמים, כשאני מביט אחורה על שנותיי שעברו עליי, אני שואל את עצמי: האומנם מרחק כזה עברתי?
כעין חלום.

אביה יהושע ברטונוב נפטר בגיל 92. בתו הייתה בת 95 כשנפטרה ביום העצמאות ה־62 למדינת ישראל.
"מאז מת עדוא אינני מפחדת מן המוות. כשמת עדוא הייתי נוסעת יום־יום לבית הקברות. עם הזמן חדלתי מכך. הבנתי שבני שוכן בלבי. לא עמוק באדמה", כתבה. "מישהו אמר לי פעם: המוות הוא חבר שלי, האהבה שלי. כשקרב יומו של אבא שלי הוא אמר: הנה בא ידידי הנפלא - המוות. ואני רוצה למות מלאת אהבה, ונאהבת, ובחיוך".

וספק לא עוד כרסם בי, ביטחון גובר פיעם בי
"אדוני" - אני קראתי - "נא, הרשני לבאר:
בשלווה שהרדמתני, נקישת ידך באתני
בתנומה שאפפתני נשמעה - ואתעורר"
לרווחה דלתי פתחתי להקביל את המעורר
עלטה ולא יותר.
("העורב" / אדגר אלן פו. תרגום: עדוא בן גריון).