הימים הם ימי מלחמת ההתשה, שגבתה קורבנות לא מעטים במדינה שרק רגע לפני כן הייתה אפופה בענן אופוריה. הניצחון במלחמת ששת הימים והסגידה לגנרלים הכניסו את המדינה לסחרור מסוכן, כך לפחות חשב המחזאי חנוך לוין, שבחודש ינואר 1970 החליט שאת הסאטירה “מלכת אמבטיה" - שלפני שלושה חודשים מלאו לה 50 שנה בדיוק - הוא מעדיף להעלות בתיאטרון הרפרטוארי.
וזו אולי הזדמנות פז, גם אם באיחור של 50 שנה, לתקן את הטעות השגורה בפי רובנו: “מלכת אמבטיה" ולא “מלכת האמבטיה", כפי שנהוג לכנות את אחת השערוריות הגדולות בתולדות התיאטרון בישראל.
שתי הסאטירות הקודמות והשערורייתיות לא פחות של לוין - “קטשופ" ו"את, אני והמלחמה הבאה" - הוצגו בתיאטרוני השוליים, ובשל כך משכו פחות אש, על אף תוכנן הפרובוקטיבי. הפעם הייתה זו ידו המכוונת של לוין, שהבין שהוא חייב להרעיד את אמות הסיפים ולהתעקש שהמחזה יוצג בתיאטרון הרפרטוארי, חרף יחסיו המורכבים עם הממסד.
קשה לסכם במשפט אחד את הפואטיקה של חנוך לוין, אבל אם ננסה בכל זאת, נאמר שהוא תיאר במחזותיו את הריקבון האנושי על גווניו, תוך כדי התעסקות תמידית במוות. יצירותיו של לוין הן במובן מסוים הגרסה הישראלית של היצירה האנטי־מלחמתית של ברטולד ברכט. במקרה של “מלכת אמבטיה", לוין התעקש להציג את הגאווה הישראלית כנפיחה - פשוטה כמשמעה - ואת דקירת המיתוס הגדול ופיצוצו כבלון. הוא נגע במיתוס המסוים דווקא בתקופה האופורית ביותר של מדינת ישראל, שהייתה בטוחה שהיא אימפריה. בסאטירה שלו אהב לוין להשתמש בדימויי מין ובהפרשות, בדומה לסטיריקנים אחרים כמו אריסטופנס, ברכט וג'ונתן סוויפט. אפרופו ברכט, כדאי לציין שבאותן שנים לא הייתה בעיה להציג את “אמא קוראז'" על במות ישראל. מלחמות של אחרים תמיד החליקו לנו טוב יותר בגרון.
“זו הייתה הצגה של צעירים, שהממסד היה הדור שמעליהם. זו הייתה קריאה לממסד: 'על מה אתם הורגים אנשים? אתם רבים על שירותים ואמבטיה'", מספר מבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ, אז סטודנט לתיאטרון, שהיה היחיד שפרסם בשנות ה־70 ביקורת חיובית על ההצגה. “התקיימו בסך הכל 19 הצגות. פחות מ־10,000 איש צפו בהן. אבל הרעש היה כאילו שזה הוצג באצטדיון".
כשמדברים על סאטירה נושכת, אנחנו נוטים לזכור בעיקר את תוכנית הטלוויזיה המיתולוגית “ניקוי ראש", אולם “מלכת אמבטיה" הייתה שם כחמש שנים לפניה. היא לא רק נגחה היישר בפרצופה של היהירות הישראלית לאחר המלחמה והניצחון הגדול, אלא בעיקר הציבה מראה מול המציאות העצובה, ולכן הייתה כה קשה לעיכול. כיבוש? מוות לא נחוץ של חיילים? הצגת השכול המקודש כמיותר? זו גלולה מרה שמדינת ישראל לא הייתה ערוכה לבלוע. כדאי לציין שההצגה הקדימה את "מכתב השמיניסטים" שנשלח לגולדה בהמשכה של אותה השנה, במחאה על הזנחת הערוץ המדיני, שהיה מסייע למנוע את המלחמה הבאה.
“עד אותו היום אף אחד לא העז לומר דברים בצורה גלויה כל כך", אומר הבמאי עודד קוטלר, שהיה מקורב ללוין ואף ביים בתיאטרון חיפה את המחזה הראשון שלו “חפץ", ששום תיאטרון אחר לא הסכים לקבל. “ולא רק אז. לוין הצטיין בכישרון האדיר שלו לתת צורה דרמטורגית למחשבות רגשיות ואקטואליות, אבל הוא תמיד היה מעבר לזמן וראה דברים שאנשים אחרים לא מבחינים בהם".
“היה לי ברור שאתמוך בהעלאת המחזה", מספר אורי עופר, שהיה באותן שנים המנהל האדמיניסטרטיבי בתיאטרון הקאמרי, “אבל אני מודה שחשתי הקלה מכך שההחלטה הסופית לא הייתה בידיי. הכישרון של חנוך לא הוטל בספק, ולחברי הוועדה האומנותית (שחבריה היו מנכ"ל תיאטרון הקאמרי דאז ישעיהו שייקה וינברג, פרופ' דן מירון וגרשון פלוטקין - ט"ל) היה ברור שצריך לתת לגיטימציה למסרים של הסאטירה. מצד אחר נשמעו הסתייגויות מסגנון הכתיבה, בעיקר בכל הנוגע לדימויים הגסים שלוין הרבה להשתמש בהם".
הוועדה אישרה את הצגת המחזה מתוך הבנה שמנכ"ל התיאטרון וינברג יצליח לשכנע את לוין לעדן את השפה הגסה. “לוין כמובן כעס", מספר עופר, “הוא היה צעיר ובלתי־מנוסה, ולא הסכים לקבל הוראות שנחתו עליו". לאחר שהפגישה בין לוין לווינברג עלתה על שרטון, התנדב עופר, שהיה קרוב ללוין בגיל, לשוחח איתו. “בסיום שיחתנו הוא הסכים לבחון את ההצעות לשינוי הטקסט, אבל למעשה הוא לא ויתר על כלום, וההחלטה על ביצוע השינויים נותרה בידו".
בסוף חודש נובמבר 1969 נחתם החוזה הסופי בין לוין לתיאטרון הקאמרי. דוד לוין, אחיו של חנוך, הופקד על הבימוי. זהר לוי היה המלחין, וצוות השחקנים שליווה את ההצגה היה מוכר, אך לא מוכר מדי: ז'רמן אוניקובסקי, יוסי גרבר, ישראל גוריון, תיקי דיין (שהייתה בסך הכל בת 22) ונחום שליט.
באותן שנים, מתוקף חוק מימי המנדט הבריטי, המועצה לביקורת סרטים ומחזות הפעילה צנזורה על יצירות אומנותיות, ונדרש אישור לכל הצגה לפני עלייתה. שמואל שניצר, שהיה באותה תקופה עיתונאי ב"מעריב", ובכתיבתו נלחם על חופש העיתונות, היה אחד מחברי ועדת הצנזורה שפסלה מחזות, יחד עם לוי גרי, שעמד בראשה. בתיאטרון החליטו להמתין עם שליחת העתקי המחזה לאישור, כדי לראות במהלך החזרות מה תהיה הגרסה הסופית, אולם עם תחילת החזרות, דלפו באופן “מסתורי" קטעים מהטקסטים לגורמים שונים בתקשורת - והביקורת לא איחרה להגיע.
בנקודה זו כדאי לציין שאיש מהמתנגדים למחזה לא ראה את ההצגה או את החזרות, וההתנגדות התבססה על הקטעים הקצרים שהודלפו (וברובם לא נכנסו בסוף לגרסה הבימתית) ועל השמועה שההצגה מותחת ביקורת על מדיניות הממשלה (לידיעת מי שבא היום בטענות למירי רגב, שמבקרת סרטים שלא צפתה בהם). מנחם סבידור, ראש סיעת גח"ל במועצת עיריית תל אביב, דרש לבטל את ההקצבות הציבוריות לקאמרי, שבאותן ימים הפך מתיאטרון בבעלות שחקנים לגוף ציבורי. “האיום של סבידור הפחיד את מנהלי הקאמרי, שחששו מפגיעה אנושה בתיאטרון", מספר עופר, שגם הקדיש לכך פרק מיוחד בספרו “כאילו יש שם משהו שאנחנו לא יודעים".
“לעתים הייתה לי הרגשה שישנה יד מכוונת שעושה הכל כדי ש'מלכת אמבטיה' לא תעלה על הבמה. מצאתי את עצמי יחד עם שייקה בלבו של מאבק עקרוני וחשוב על חופש הביטוי במדינה", כתב עופר. בסופו של דבר פסלה הצנזורה את המחזה, אך חזרה בה כשנדרשה לנמק מדוע “אלמנה וזחתי", מערכון שמטפל ביחס בין אלמנה לחבריה, ו"העקידה", מערכון שהוא פרפרזה על עקידת יצחק, פוגעים ברגשות הציבור. לאחר שהתיאטרון פנה לבג"ץ, הצנזורה התקפלה. “בסופו של דבר, ללא קשר לצנזורה, לוין הוציא את המערכון על האלמנה מסיבות אומנותיות", מספר עופר.
באותה התקופה פורסמו בעיתונות הממוסדת כתבות רבות על הורים שכולים, והעיסוק בתדמית השכול ניצב בראש מעייניהן של התרבות והתקשורת. תדמית האב, למשל, הייתה של מי שלא בוכה בקול רם ומבין שהבן שלו הלך ולא ישוב עוד. לוין הגיב פעמים רבות לטענות שלפיהן הוא לועג במכוון לשכול, ואמר שלא היה במחזה צחוק על חשבונם של הורים שכולים, יתומים ואלמנות.
חומר אינפנטילי
“'מלכת אמבטיה' אינה הצגת תיאטרון כי אם סוג נחות של בידור, הבונה את עצמו על חורבות רגשותיהם של הרוסי השכול", כתב ד"ר חיים גמזו, מייסדו של בית הספר למשחק “בית צבי" ומבקר תיאטרון בעיתון “הארץ". במאמר שפרסם ב־1970 כתב: “מאימתי אסור לומר בדמוקרטיה שלנו משהו שאינו מתקבל על דעתם של החושבים אחרת מאיתנו? מותר ומותר. השאלה היא לא ה'מה' כי אם ה'איך'".
“כביקורת אומנותית גרידא, עליי לומר שלבד מכמה קטעים משעשעים, פרודיות יותר מאשר סאטירות, רובו המכריע של החומר הוא לדעתי אינפנטילי ועוסק בבעיות גדולות בלי לנגוס בהן", כתב יורם קניוק בעיתון “דבר" ב־22 במאי 1970.
“אני יכול לטעון לזכותי שאני היחיד שכתב ביקורת חיובית על ההצגה", אומר הנדלזלץ, “אם כי אני חייב לציין שגם את הביקורת החיובית נתבקשתי לתקן על ידי העורך, מכיוון שלדעתו הגרסה הקודמת הייתה חיובית מדי. אבל גם אז היה נדמה לי שהמחאות חסרות טעם", הוא מוסיף, “המערכונים במחזה מביאים משהו שמסכם באופן די יפה את הסיטואציה ומראה את האבסורד שלה, למה למחות? הבנתי את הכאב ואת העלבון של ההורים השכולים, בעוד אני הייתי מהצד של הנוער שעתיד להיות הקורבן. אני בן הדור של ה'יצחקים'. בעיתונות כתבו אז שזו חוצפה של יצחק שהוא לא מתרשם מהכאב העתידי של אביו כשהוא יירצח. מלבד זאת, מובן שלקחתי אחריות בתור צופה תיאטרון, ונראה לי בלתי־סביר בעליל שיש מחאה נגד משהו שעולה על במה. אם זה לא מוצא חן בעיניכם - אל תמחאו כפיים או צאו החוצה".
אם התרשמתם שהייתה מעין חובה להיעלב בכל מחיר בשם הממסד, אתם לא טועים. הנדלזלץ מספר שיוסי גרבר, שהיה מקורב לאחד מראשי שירותי הביטחון בקשר משפחתי, סיפר שהרמטכ"ל לשעבר משה דיין דווקא היה מרוצה מאוד בחדרי חדרים, מכיוון שזה הרגיז את חבריו. “אחר כך יצא לי לעסוק בזה ולהבין אחורה מה קרה. גיליתי שהשערורייה הייתה יותר מפני שזה עלה בקאמרי מאשר שזה עלה בכלל, וזה בדיוק העניין של הכסף הציבורי. אנשים התקוממו מכך שזה עלה על במה ציבורית. עם זאת, היו פוליטיקאים כמו שר החינוך יגאל אלון, שאמר: ‘זה לא מוצא חן בעיניי, אבל לא עולה על דעתי לעצור משהו שעולה בתיאטרון'".
ב־4 במאי 1970 צלצל הטלפון באולם התיאטרון “נחמני" במרכז תל אביב. מעבר לקו נשמע קול מסתורי שבישר על פצצה באולם. “פינו את כולנו ל־20 דקות והחזירו כשהתברר שאין שום דבר", מספר נעם סמל, שהיה באותה העת המנהל האדמיניסטרטיבי של התיאטרון העממי, בהנהלת אברהם דשא (פשנל) ואורי זוהר. “ראיתי גם את העגבניות שנזרקו במהלך שתי ההצגות הראשונות, מכיוון שעבדתי לצדו של נחום שליט ז"ל, שגם שיחק בהצגה. ראיתי במו עיניי את ההיסטריה והדרמה מאחורי הקלעים". סמל מבקש להזכיר באותה נשימה את גילם הצעיר של כל הנוגעים בדבר: “אני הייתי בן 22, צריך לזכור שגם חנוך היה בתחילת שנות ה־20 לחייו. מגיע פתאום צעיר שנוגע בעצב הרגיש ביותר של החברה הישראלית, צה"ל, הגבורה הצבאית וקברניטי הצבא, שהיו מלכי המדינה, ובעיקר בשכול".
“חנוך הבין משהו שאחרים לא הבינו. שצריך להזדעק מול ההרגלים שלנו להיהרג. בואו ניתן קול לאלו ששוכבים מתחת לאדמה", מוסיף קוטלר.
בשבע ההצגות הראשונות השמיע חלק מהקהל קריאות בוז, שהתערבבו במחיאות כפיים. השחקן יוסי גרבר ז"ל סיפר בראיון לקול ישראל במאי 1970: “הייתה הסתה פרועה בעיתונות, הודפסו דברים שכלל לא הוצגו בהצגה". השחקנים ספגו מטחי אבנים, וגרבר אף סיפר שנאלץ לישון עם גרזן לצד מיטתו. “שמתי לב לשלוש קבוצות", מספר עופר, “לאוהדים, למתנגדים שצועקים בוז ומפריעים ולקבוצה מגובשת שהתמקמה בשורות האחרונות באולם. והיו כמובן גם אנשים שרק באו לראות הצגה ומצאו את עצמם בשדה קרב".
בזמן ההפסקות היו מסתובבים באולמות קציני משטרה, לבושים סוודרים אזרחיים כדי לא להפחיד את הקהל. ב־19 במאי, כשעוד נותרו התחייבויות להצגות נוספות, הודיעה הנהלת התיאטרון בעל כורחה כי בתומן לא תשוב ההצגה לבמות. “בציבור הישראלי תמיד הייתה סובלנות לשמוע דעת מיעוט", אמר מנכ"ל התיאטרון וינברג, “אני חושב שהיה הרבה יותר טוב אם גם הפעם הייתה נשמרת אותה מידת סובלנות".
שמונה ההצגות הנוספות התקיימו בשקט יחסי, מכיוון שהקאמרי כבר פרסם את ההודעה כי בכוונתו להוריד את ההצגה. “אחרי שפורסם שההצגה יורדת, המשכנו להציג כאילו כלום לא קרה. ההפגנות פסקו", אומר עופר.
בוז במקום הלא הנכון
גם במקרה של “מלכת אמבטיה", האצבע המאשימה ליצירת הכאוס החברתי מופנית בעיקר כלפי התקשורת שהלהיטה, שמחתה. בקטע ארכיוני נדיר מאחד ממשדרי הרדיו של קול ישראל הוקלט עימות בין לוין, שישב לפני אחת ההצגות בפתח התיאטרון עם שלט שעליו כתובה האות Z (כפרפרזה על סרט המחאה הפוליטי הנושא את אותו השם, שביים קוסטה גברס ב־1969), לבין לוחם בצבא שהגיע להפגין מולו. “היית פעם אחת בתעלה תחת הפגזה?", שאל הלוחם את לוין, “אתה יושב ב'כסית' והמלחמה רחוקה ממך", הוסיף. “מותר לי לכתוב רק אחרי שאני נהרג?", ענה לו לוין, “אני רוצה שקודם כל תראה את ההצגה ונדבר רק אחרי שתראה". לוין טען שהמפגינים הם אנרכיסטים מוסתים, שהוסתו חודש מראש בידי התקשורת, “הם צועקים בוז במקומות הלא נכונים, הם לא באו לראות את ההצגה". עוד נשמעה הטענה כי ההצגה בקולנוע “שביט", שפוצצה בשל אלימות, לא נקטעה בגלל קהל שרקע ומחה אלא באשמת חבורת בריונים, שכירי חרב.
העיתונות הממוסדת יצאה נגד ההצגה, אך גם “העולם הזה" השערורייתי הוסיף שמן למדורה. “ב'העולם הזה' פורסמה תמונה של בחור במדי צנחן ולידה נכתב: ‘צנחן מוחה נגד מלכת אמבטיה'", מספר הנדלזלץ, “במקרה עמדתי לידו, ובמקרה אותו צנחן היה עמרי ניצן, שבא במדים כדי לצפות בהצגה. גם אז הריחה העיתונות סקנדל ועטה עליו. כי הרי ככל שהסקנדל גדול יותר, כך הוא משרת אותנו יותר. אם כי הם הניחו את הדבר הסביר: צנחן? מובן שהוא מוחה. הם לא הביאו בחשבון שלכל אחד יש דעות אחרות".
מחאה שקטה יחסית הגיעה גם משחקנים אחרים בתיאטרון. “בקאמרי, יוסי ידין לא רצה לשחק בהצגות של לוין", מספר פרופ' שמעון לוי, שכתב עם נורית יערי ספר על לוין - “האיש עם המיתוס באמצע", “אבל רובם היו עם הערכה עצומה כלפיו, מהולה בפחד לא קטן, ועם מעין עלבון אידיאולוגי מטומטם, שבשנות ה־60 המאוחרות היה נחלתם של הרבה מהאומנים והשחקנים".
“הצגות מהסוג הזה, בארץ וגם בחו"ל, מעלות את יכולת ההתבוננות שלנו בעצמנו", אומר לוי, “בלי מורא, בלי משוא פנים, בלי כחל וסרק, להגיד את הדברים עד הסוף, חריף מאוד. אם היינו יכולים להשוות סטיריקן לאינסטלטור, אז מישהו צריך להכניס יד לאסלה ולנקות אותה. הוא השתמש המון בסקס ובהפרשות כדי לדבר על פוליטיקה, המגע ברקמות הריריות של כולנו הוא רגיש. כולנו זקוקים לזה, ולכן כולנו רגישים לזה. ועל כך הוא מלביש את ההקשרים הפוליטיים לכניסות וליציאות, היכן שהעצבים שלנו רגישים במיוחד".
חופש ביטוי בנסיגה
50 שנה אחרי “מלכת אמבטיה", אין מנוס מלעסוק בשאלה אם לוין הקדים את זמנו. התשובה מורכבת ואינה חד־משמעית. “אין ספק שלוין היה אחת ההשפעות הגדולות, בהיותו צעיר מאוד ונועז מאוד. הוא השפיע רבות, אחרים הלכו בעקבותיו", אומר קוטלר. “אני חושב שדווקא ההפך, הוא לא הקדים את זמנו, ואתן לכך דוגמה. אחרי צוק איתן, ב. מיכאל, אפרים סידון ואני העלינו רעיון להעלות קברט סאטירי. ניסינו להציע את זה לתיאטרון, ואיש לא רצה להושיט יד. זה שינוי לרעה. פעם היו שומעים שב. מיכאל ואפרים סידון רוצים להציע קברט חדש - והיו מיד מתנפלים על השלל. היום, בגלל העמדה ההולכת וגורפת ימינה של הארץ הזאת, התיאטרונים, שניזונים מתמיכה ממשלתית, מפחדים להעלות סאטירה נוקבת, והם מקפידים על כך בשבע עיניים, כשבעצם כל העניין של סאטירה הוא התפרעות אינטלקטואלית. אם צריך להיזהר בסאטירה, לאן הגענו?". קוטלר משרטט את הנסיגה בחופש הביטוי: “תראי מה נעשה בתיאטרונים היום. הם עושים מיוזיקל ועוד מיוזיקל ומקבץ של שירי מיוזיקל ומקבץ של שאנסונים. זה גם הלך רוח, אבל בעיקר כניעה מוחלטת לטעם הרחב ביותר של הקהל".
“זה לא חדש שגם הקאמרי וגם הבימה התעמתו מאז ומעולם עם השלטונות. לוין לא היה הראשון שזה קרה לו", אומר סמל, “רפאל קלצ'קין שיחק בשנות ה־50 בהצגה ‘הביצה', שכתב פליסיאן מרסו, שכנראה שיתף פעולה עם הנאצים. טומי לפיד כתב בזמנו סדרת מאמרים ב'מעריב' נגד העלאתה, וההצגה הורדה. מחלוקת וקונטרוברסיה על הבמה היו מאז ומתמיד וימשיכו להיות. זה לא עניין של להקדים זמן. מה שלוין עשה הוא להרחיב את גבולות הקונטרוברסיה והסאטירה מעבר לגבולות התיאטרון. הורדת ההצגה נשארה בזיכרון הקולקטיבי עד היום, ואפילו בימים טרופים אלו היא רלוונטית".
“היום אנחנו סובלניים הרבה פחות ממה שהיינו אז", מוסיף הנדלזלץ, “גם כי יש אווירה של הלשנה. נוצרה פה אווירה שהצגת משהו על הבמה יכולה לערער את תפיסת המציאות של האנשים בקהל. מה יקרה? אדם יראה הצגה שמרגיזה אותו, הוא ייעלב וילך הביתה, מה קרה? למה אנשים לא יכולים להתמודד עם קצת עלבון? ומשום מה, כל האנשים שחרדים מהפוליטיקה היום מתנהגים כאילו שיהיה דבר איום אם יעלו לבמה. לא, זה יהיה איום אם זה יקרה במציאות. על הבמה זה לא קורה באמת. תיאטרון גדול לא היה עושה את זה היום, ולו כדי לא לרוץ לבתי משפט. כולם עדיין צריכים למלא אולמות".
בנקודה זו, וברוח הימים הללו, כדאי לחזור לנאומו של שר החינוך דאז אלון, שלא היה מחסידי המחזה אך החליט לתקוף מגמה של אי־סובלנות בציבור הישראלי. “לא צפיתי, וספק רב אם אצפה, במחזה", אמר אלון, “אבל קראתי את הטקסט במלואו. אני חושב שהוא וולגרי, אבל על מחזה וולגרי החלו אנשים מגיבים באופן ברוטלי. אני מתנגד בכל תוקף לנקיטת אמצעים אלימים נגד תופעות ונגד דעות. כי אם האלימות תקנה לה שליטה בחיים הציבוריים, אז תתחיל ההתערערות החמורה. אין כל דאגה בדעות שונות, כל עוד הן נשמעות באורח תרבותי ומוכרעות באורח דמוקרטי".