הציירת רעות דפנא מצאה דרך נפלאה כדי להתקרב עוד יותר לאנשי קיבוץ מעוז-חיים, בעמק המעיינות, שאליו הצטרפה לפני ארבע שנים וחצי בנסיבות משפחתיות. בתערוכת היחיד שלה, "שאלות על מקום", הנפתחת בחמישי השבוע ב"בית האומנים" (אלחריזי), בתל-אביב, היא מציגה עיבודים ציוריים מרהיבים לצילומים מאלבומים משפחתיים ומארכיון הקיבוץ. אחד מהצילומים יוליך אתכם בהמשך הדברים לשיר-ילדים, שפעם-פעם שבה לבבות רבים. אוצרת התערוכה היא נורית טל-טנא.
רעות, בת מושב שרונה, בגליל התחתון, באה למעוז מאהבה. "זה שידוך של דובי, אבא שלי", היא מעירה בהומור. "בעבודתו בענף גידולי השדה בקיבוץ הוא פגש את אסף דפנא (דוקטורנט בתחום החקלאות) והכיר לו את בתו. אישית, אני מאושרת, לאחר שבהתחלה היה קשה להתרגל לחום הבלתי נסבל בקיץ. כאומנית, יש לי סטודיו בצריף בן 50 שנה ובו יש לי כל מה שאני צריכה כדי ליצור עם שקט, התורם ליצירה".
"כמו לא מעט ציירים, נושאי הציורים שלי באים ממני", סיפרה רעות והוסיפה "בתערוכה הקודמת שלי הצגתי ציורים של ילדיי, אילון בן שבע וניצן בת ארבע, כשהם ישנים. מדוע? כי כך היה יותר קל לצייר שני היפרים שכמותם. לפני כשנה ניצן התחילה לשאול על סבא שלה, יואב, אבא של אסף, שגם אני לא זכיתי להכיר אותו. אז, כשמיכל חמותי פתחה בפני ניצן את האלבומים הישנים, נגלה בפניי אוצר מקסים של צילומים. הסתבר שאביטל, אבא של יואב, ממייסדי מעוז ב-37', היה הצלם של הקיבוץ, שהסתובב רוב הזמן עם מצלמה. מהצילומים שלו, שהתגלו לי אצל מיכל, עברתי לצילומים שמצאתי בארכיון המשק".
כטיפוס יצירתי, רעות איננה מסתפקת במראה עיניים. צילומים הופכים אצלה לציורים תוך כדי שימוש בטכניקה לא נפוצה במיוחד של ציור באמצעות אבקת-פחם. כשאני מעיר לה שהפחם איננו מוכר כחומר ידידותי לסביבה, היא מגיבה: "אצלי זה חומר מאוד חיובי, אני לא משתמשת בציורים בפחם רגיל, אלא באבקה העשויה ממנו וטחונה דק-דק-דק. אני הכרתי את טכניקת הציור הזאת לפני 15 שנה, במהלך טיול במזרח והבאתי אותה לארץ. כאן פתחתי סדנאות שבהן אני מלמדת ציור באבקת פחם. לא מוכרחים לנסוע לחוץ לארץ בשביל זה. אני קונה פחם סינטטי וטוחנת בעזרת מכתש ועלי. הציורים, שעליהם אני מציירת עם מכחולים יבשים, הם בפורמטים גדולים".
לכאורה, את עושה לעצמך חיים קלים בהעברה מאומנות לאומנות.
"טוב שאמרת 'לכאורה'. ציור כמו 'פיקניק בתמרים' הוא עבודה מורכבת של שימוש, למעשה, בחמישה צילומים ונוספו לו פרטים שאין בצילום המקורי. כל זה לוקח לא מעט זמן. במהלך יצירת העבודה הזמנתי את המצוירים בה אל הסטודיו כדי לשמוע את הגרסה שלהם לסצנה ואגב, כך התקרבנו עוד יותר".
אחד הציורים בתערוכה מזכיר את הנפת דגל הדיו באום רשרש, היא אילת.
"המטפס כאן הוא יואב, אבא של אסף שלי, בצעירותו. הם מוכרים בעמק כמשפחה של מטפסים. הציור מדגיש את תחושת היחד בקיבוץ. אם האוחזים בעמוד היו שומטים אותו, המטפס עליו היה נופל. בזכותם הוא מילא את המשימה שלקח על עצמו".
בת כמעט 40, רעות. כאמור, גדלה בנוף חקלאי בשרונה, עם משק גידולי שדה, בקר וצאן, שהיא לא כל כך תרמה לו, אולי מפני ששמרו על ידיה העדינות למען האומנות. "ציירתי על קירות ועל דלתות ומהרגע שהצלחתי להחזיק עיפרון ביד, ראו שיש לי כישרון לאומנות", היא נזכרת. "סבא שלי מצד אמא, בקבוצת כנרת, היה האספן הראשון של ציורים שלי. וכשהחבר'ה במושב הלכו ללמוד בכדורי, אני בחרתי ללמוד באורט עפולה, שם הייתה מגמת ציור. בהמשך למדתי במחלקה לאומנות פלסטית במכון לאומנויות, במכללת תל-חי".
רעות התערתה במשפחה עם מיתולוגיה. סבא רבא של בעלה היה המחנך והמשורר התל-אביבי משה דפנא. אי אז ב-42', כשבא לבקר את משפחתו בקיבוץ הצעיר מעוז-חיים, הוא שמע את נכדו בן השלוש, אהוד, בנו של אביטל הנזכר לעיל, לא מפסיק לשאול למה על כל דבר, כמנהג פעוטות בגילו. זה נתן לו את ההשראה לכתיבת השיר "הודי חמודי", שנקרא במקור "למה?".
כך הוא כתב בשני הבתים הראשונים של השיר הארוך והמקסים הזה: "זה הודי חמודי הוא ילד קטן/ גר הוא הרחק שם בעמק בית-שאן/ עיניים לו תכלת וראש לבנבן/ פה לו מתוק מחייך ומקשן// שואל בלי הרף הוא: 'למה זה כך?'/ 'למה ולמה' מעביר הוא בסך/ הודי חמודי הוא בן-אביטל/ שאלה ראשונה את אביהו הוא שאל".
בשובו תל-אביבה ניגש המשורר דפנא לחברו, מלחין הידוע נחום נרדי. כך נולד אחד משירי הילדים המצליחים ביותר בזמר העברי, שהמבצעת הראשונה שלו הייתה הזמרת אסתר גמליאלית. לא אשכח איך בשנות ה-50 הושמע השיר התמים פעמים רבות מעל גלי האתר והאפיל על "אמא יקרה לי", להיט אחר של צמד הכותבים דפנא-נרדי.
מי שלא אהב את הפסטיבל סביב השיר הוא גיבורו, אהוד דפנא. סיפורו של הודי חמודי, כפי שלצערנו קורה לא אחת במדינה למודת שכול כשלנו, הוא טרגי. כעבור שנים, כשגמליאלית באה לבית החולים העמק כדי לשיר לפצועי מלחמת ששת הימים, היא פגשה שם במקרה את גיבור השיר שלה. לקרבות השריון במלחמת יום כיפור הוא יצא לפני שהגיע אליו הצו ושם נפל בהיותו בן 34. על גבורתו בקרב הוענק לו עיטור העוז. כעת, אחד מצילומיו הפך לציור מרגש בתערוכתה של רעות דפנא.