"קצת אחרי ראש השנה זה קרה לי, כשנרדמתי על הספה בנסיבות לא טבעיות", מתוודה יהורם אור, מנהל "תיאטרון העיר" בנהריה, שהקורונה מחצה אותו וחושף את רגע השפל בחייו. "הרגשתי שאני לא יכול יותר. רציתי להירגע. לקחתי כמה כדורי-שינה עם אלכוהול. היה רגע שבו כבר לא היה לי אכפת למות. אם לא יניב, החבר הכי טוב שלי, שהגיע בזמן, לא היינו מדברים כעת".

"זה התפוצץ לי בפרצוף ב-15 במרץ ומאז מצאתי את עצמי יושב בבית חסר אונים מול יומן מלא בהזמנות עד סוף דצמבר של ההרצאה שלי, שלא ימומשו ובידיעה שמכל המאמץ שהשקעתי בקבוצות תיאטרון בצפון לא תצא שום הצגה", דואב אור. "הקורונה ביטלה הכל, כאילו שמישהו בא והוריד את השאלטר וכל מה שנותר זה לגשש באפלה אחר הנרות".

"תיאטרון העיר", התיאטרון הקהילתי של נהריה, שהקים לפני חמש שנים והיה גולת הכותרת של פעילותו, נסגר ואילו חובותיו הרקיעו שחקים. "כעצמאי, לא הגיעו לי דמי אבטלה ולא היה ממה להוציא אותי לחל"ת, גם לא שולמה לי שום פעימה. בסך הכל הועבר לי ביוני מענק חד-פעמי של 1,500 שקל בגלל הנכות שלי, כמי שלוקה במאניה-דיפרסיה. המעט שחסכתי אזל באמצע מאי ואז התחיל הלחץ".

מסתבר שזה היה קצה הקרחון. "מה שהטביע אותי עוד יותר זה שבסוף מרץ היינו אמורים לחגוג בר-מצווה לבן שלנו, טל. למחרת, הייתי אמור לעלות איתו על מטוס ולבלות כחודש באירופה", משחזר אור. "הכל שולם מראש ועל סמך ההכנסות שהיו לי פיזרתי צ'קים, בלי לקחת בחשבון מצב שבו לא אוכל לכבד אותם, מה גם שאם אין בר-מצווה, אין גם המתנות שבניתי עליהן. זה לא עניין את הבנק שהחמיר איתי. בשביל הבנקים וחברות האשראי מצוקת הלקוחות היא תור הזהב בשבילם".

פגיעת הקורונה באור הייתה רב מערכתית. הוא ורעייתו, רוית, הפרידו כוחות והתגרשו. ילדיהם, שחר בת 17 וכאמור, טל, נשארו איתו במשמורת מלאה, עדים למצוקתו, שגברה בספטמבר כשכרטיסי האשראי הוגבלו. "מצאתי את עצמי עומד בפני שאלות קיומיות כמו האם לשלם חשמל לפני ניתוק או לקנות בסופר", הוא מעיד. "אז כבר הרגשתי את מלוא כובד המשא על הכתפיים שלי", הוא מעיד. "זה הגיע לאבסורד כשהגשתי לילדים פסטה לארוחת צהריים, הם שאלו אותי 'כמה פסטה נאכל השבוע?' ואני משתדל להסתיר מהם את המצב הקשה".

אז מה עושים?.
"מחפשים עבודות חלופיות, כמו ניקוי בתים. כן, אני, דוקטורנט לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב! הכבוד לא עניין אותי, רק שיהיה כסף לפירעון החובות ולהביא אוכל הביתה. ניקיתי ובכיתי. עלו בי מחשבות אם בשביל זה למדתי או כך המדינה שאני כה אוהב דואגת לי? אולי כדאי לעזוב את הארץ. מיליון מחשבות עוברות ראש ברגעים כאלה, שבהם כבר לא יכולתי לראות טלוויזיה. זה הכניס אותי לסטרס עם בכי ברמות, מבלי להבין איך הגעתי למצב שבו אנשים טובים מגייסים בשבילי סלי מזון".

"לא חשבתי להיות שחקן, אלא רציתי להיות דרמה-תרפיסט. כדי לקבל תואר אקדמאי במכללה האקדמית גליל מערבי, היה עלי להקים קבוצת תיאטרון. הקמתי קבוצת תיאטרון של נשים, מה שלא היה והתאהבתי בכיוון הזה, עד כדי ויתור על הרצון שלי להיות דרמה-תרפיסט. מה שהתחיל בקבוצה אחת  התרחב לקבוצות נוספות בצפון עד שהקמתי לפני חמש שנים את 'תיאטרון העיר', בנהריה, בלי שום סיוע מהעירייה".

"לא נהייתי מזה מיליונר, אבל הייתי מאושר מהפעילות שלי", מוסיף אור. "ואז נחתה עלינו הקורונה בבום ופגעה בנו, אנשי התיאטרון, עד כדי תחושה שמחקו אותנו וכאילו עשו בנו חיסול ממוקד. עכשיו מדברים על החיסונים. זה אולי האור שבקצה המנהרה, שמי ייתן ויחזיר את האמון במדינה שאיבדתי".

אתה כועס על המדינה?
"אני הרבה יותר מכועס. על המדינה. על מנהיגיה. על חברי הכנסת שלא סופרים אותי ורק דואגים לעצמם. ככל שייתכן שזה יישמע נורא, בהזדמנות הראשונה שתהיה לי לא מן הנמנע שאעזוב אותה. זאת, לאחר שהמסקנה שלי מכל מה שעובר עליי בחודשים האחרונים זה שנשארתי בלי אבא ואמא תרתי משמע. מאה שנה לאחר המשפט 'טוב למות בעד ארצנו', אם אכן נאמר, זה נשמע כיום כמו פארסה".

כאיש-תיאטרון, מה שעובר עליך מזכיר לך איזשהו מחזה?
"אני קצת מרגיש כמו במחזה 'מחכים לגודו' של סמואל בקט. אני יושב בבית ומחכה למשהו, בלי שיהיה לי מושג למה. התפאורה במחזה החשוב הזה מסתכמת בספסל ובעץ אלון. אני כאילו מוצא את עצמי עזוב ונשכח על הספסל הזה, מי יודע עד מתי". 

לעזרה: מס' הטלפון של יהורם אור - 052-3865790, או לבנק בינלאומי, סניף 052, ח-ן 102628.