זה יקרה במוצ"ש בתשע בערב. תיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר יפתח את חגיגות ה-40 שלו למן היווסדו על-ידי יעקב אגמון במופע מצולם שישודר בכאן 11, כשמיטב כוכביו במרוצת השנים יביאו מרגעיו הגדולים על רקע משבר הקורונה והגעגוע לבמה.
בין המשתתפים הרבים: יונה אליאן, ששון גבאי, רבקה מיכאלי, טוביה צפיר, ליאור אשכנזי, לאורה ריבלין, תיקי דיין, חנה לסלאו, מיקי קם ועוד. את סיפור בית ליסין נביא בהטלת זרקור על יורם טולדנו, 53, מבכירי שחקניו, שבין השאר זכור לטוב גם מסדרת "חטופים".
טולדנו הגיע לתיאטרון בית ליסין ב-2004, בהיותו בן 37, שמונה שנים לאחר סיום לימודיו בבית צבי. הוא התקבל בזרועות פתוחות ועם הרבה חום ואהבה, כדבריו, בהצגת "אבודים ביונקרס", מאת ניל סיימון, כשמנהלת התיאטרון, ציפי פינס - "שהשיעורים שלה בבית צבי היו מאלפים עם הרגשה של חשמל באוויר" - ובמאי ההצגה, רוני פינקוביץ', היו ממוריו למשחק.
גם כוכבת ההצגה, זהרירה חריפאי, לימדה אותו שם וכשנפגשו בחזרות, הייתה להם "היתקלות" חבל על הזמן. "כבוחנת במבחן הקבלה שלי זהרירה הייתה זאת שלא קיבלה אותי שלחה אותי למכינה תחילה", טולדנו משחזר. "כשהגענו לחזרה הראשונה, היא החמיאה לי על המשחק שלי. 'אז למה לא קיבלת אותי?', שאלתי אותה. 'אני?!', היא השתוממה. 'לך תזכור', אמרה, כששמעה שזה היה עשור קודם לכן. 'בטח אז לא היית לא טוב; היום אתה מצוין'".
באותה עונה שיחק טולדנו את השכן העירקי בהצגת "סינית אני מדברת אליך", מאת סביון ליברכט ובבימוי עודד קוטלר. בדרך כלל הוא איננו רוכב על הסוס העדתי. "אני יורה לכל הכיוונים", הוא מעיר. "את התפקיד הזה לא אשכח אף פעם, כי בו יצא ממני משהו אמיתי, עמוק וכואב".
מההצגה הזאת הסתמן טולדנו בבית ליסין עם כשרונו המבורך כשחקן מובהק של הצגות-מקור. האמירה "שייקספיר איננו" איננה קלישאה לגביו. הקלאסיקונים כמעט תמיד ממנו והלאה. לדבריו, זה הקו המוצהר של תיאטרונו בהנהגת פינס, המאפשר לשחקן ליצור משהו מבראשית, "כשהמחזה הוא כמו חומר-גלם, תוך כדי ניהול דיאלוג עם המחזאים בעבודה מאתגרת ומתגמלת בסופו של דבר".
טולדנו אוהב ליצור בתנאי מעבדה. "לא תאמין כמה גרסאות עברנו עד שהגענו לגרסה הסופית של 'החולה ההודי'", הוא אומר על הצגת הלהיט מאת רשף לוי ובבימויו של אלון אופיר. "זה היה מדהים. אחרי ה'ראן' כל המחצית השנייה של המחזה נזרקה לפח. נשלחנו לחופשה של יומיים. כשחזרנו, ציפה לנו משהו חדש לגמרי. זה הכיף בעבודה על מחזה מקורי".
נ.ב. "אמין עד כאב", נכתב עליו בביקורת אחת. "מרגש ונוגע ללב", נאמר עליו בביקורת אחרת. "מרשים וכובש", כך צוינה הופעתו של טולדנו בביקורת נוספת. זה לא מקרי. טולדנו אולי איננו השחקן המפורסם ביותר, אבל הוא נחשב לאחד משחקני האופי הטובים והמרגשים ביותר במדינה.
כך התגלה בהצגת "קפה ערבה", מאת גורן אגמון ובבימוי פינקוביץ', שבה התאפשר לו להגיש עם אסי לוי קונצרט של משחק. "התברכתי בקריירה שלי בפרטנרים פשוט מדהימים וזאת הייתה אחת מכמה הצגות שבהן זכיתי לשחק בהדרכתו של רוני (פינקוביץ'), שלצערנו הלך מאיתנו באחרונה", הוא אומר. "בעבודה איתו חגגה היצירתיות. אפשר היה לדעת איך יתחיל יום החזרות ולא לנחש כיצד יסתיים. רוני יכול היה להפתיע אותנו בשינוי כיוון טוטאלי".
עוד פרט בלתי נשכח משם: "ב'קפה ערבה' שיחקתי נכה צה"ל על כיסא גלגלים, שמתאהב בפיזיותרפיסטית שלו (אסי לוי). פיזית, זה היה תפקיד מאתגר במיוחד. באיזשהו שלב הכיסא ואני הפכנו לגוף אחד תוך כדי הפגנת שליטה מוחלטת בו מצידי. בקטע מסוים היה עלי להתהפך לאחור ובכל ערב הקהל פרץ באותו מקום ב'וואוו!' של תדהמה".
נקפוץ אל הצגת "ולנטינו" מאת אמנון לוי ורמי דנון. "זאת הייתה הפעם הראשונה שבה פגשתי את זאביק רווח, מי שכיכב באותה הצגה", מספר טולדנו. "זאביק הוא איש עם לב ענק. משהו שלא ייאמן. הסתבר לנו שאבא שלו היה במרוקו המורה לעברית של אבא שלי, צירוף מקרים מטורף. כשגיליתי את זה לזאביק, נהיה בינינו חיבור כמו בין אב לבן. באשר לרמי דנון, עליו השלום, כשחקן ביסודו בבימוי שלו שיחק את כל התפקידים, כשלנגד עינינו השחקן שבו היה משתלט על הבמאי".
מבחינת טולדנו, במהלך "ולנטינו" האפילה הדרמה הפרטית שלו על תפקידו הדרמטי בהצגה המצליחה, כשבמקביל לה איבד את רעייתו, שנפטרה בגיל 37 מסרטן. "עברנו תקופה מאוד קשה עד שכמעט רציתי להפסיק לשחק ואנלי הייתה מי שמנעה זאת ממני", הוא מעיד על אהבת חייו, בת כיתתו בבית צבי. ""עמדתי לוותר על התפקיד הראשי בסדרת 'תמרות עשן' (שבמידה רבה גילתה אותו לקהל הרחב - י.ב-א) ואנלי התנגדה לכך בתוקף".
נעבור אל הצגת "סוסים על כביש גהה": "זאת ההצגה היחידה שבה ציפי פינס ביימה אותי ובה הייתה לי ההזדמנות להכיר אותה כבמאית שהתשוקה שלה לתיאטרון מדביקה את השחקנים. לפתע אתה מרגיש בכמויות של חום שיוצא מהאשה הזאת, שהיה תענוג צרוף לעבוד איתה, כשעטפה אותנו כמו ביג מאמא. עוד מחזה של סביון ליברכט, שכל מחזה שלה נקרא כמו ספר טוב עם דמויות מאוד מאופיינות על היחסים המורכבים ביניהן. כשאתה משחק בהצגה שלה, אתה עף איתה על כנפי הדמיון".
בהצגת "המוגבלים", מאת גור קורן, חרג טולדנו מאזור הנוחות המובהק שלו. "פתאום קומדיה, מה שלצערי לא מזדמן הרבה לשחקן דרמטי כמותי, אם כי אני נורא אוהב קומדיות", הוא מעיר. "חגגנו את ההצגה עם הקהל בארבע השנים שהיא רצה ואנחנו, השחקנים, הפכנו למעין משפחה".
אחד משיאי הקריירה של טולדנו היה בהצגת "הר לא זז", בבימויו של עירד רובינשטיין, שם הפליא לשחק דמות של לוחם יפני, שלהופעתו הווירטואוזית בה תרמה הכרות אישית עם יפן במהלך טיול של אחרי הצבא במזרח הרחוק: "למען האמינות של הדמות, התעקשתי לשבת במשך החזרות עם רגליים מקופלות על הברכיים כמו יפני - וזה היה מכאיב ומשתלם גם יחד. אני זוכר את גלעד עברון, המחזאי המנוח, מביט עלינו בהשתאות כמו ילד קטן בחנות ממתקים עם אור בעיניים".
בהצגת "אהבת מוות", מאת ענת גוב ובבימויו של גלעד קמחי שיחק טולדנו את ...המוות. "בהצגה, שהתרחשה בהוספיס של חולי סרטן, מצאתי חיבור לטרגדיה האישית שלי", הוא מספר. "עם הזמן הבנתי שתפקידים כאלה הם משהו תרפויטי בשבילי וסוג של טיפול עצמי. ידעתי שכדי לצאת מהמשבר עלי להיכנס הכי עמוק שאפשר לתוך הכאב. רק כך יכולתי לשרוד ולצאת חזק".
והקורונה?
"היא תפסה אותי משחק את יודיל, רב העיירה, בהצגת 'הנאהבים והנעימים', שכתבו מוטי לרנר וישראל זמיר על-פי בשביס-זינגר. עם ההצגה, בבימויו של עידו רוזנברג, הגענו עד הגנרלית. בסוף החזרה הודיעה ציפי שההצגה יורדת עד להודעה חדשה - והיא לא הגיעה. לא שיערתי שנחכה שנה עד שנחזור".
איך אתה מתאוורר מהתיאטרון?
"טברייני נשאר טברייני. אני יוצא עם סירת המפרש שלי לים ומרוויח את כל השקט שבעולם".