אם נוהגים לומר משום מה "פעם שלישית גלידה", במשכנו החדש של תיאטרון "מלנקי" הצנוע לא ילקקו בחמישי השבוע גלידה מסחררת חושים, אלא יתענגו על הטעם המתקתק של בכורת הצגת "לחן ורשאי", לאחר שתי דחיות מתסכלות עקב סגירת עולם התרבות מחמת הקורונה. האירוע, שגם יציין את השחרור מכבלי הנגיף ויזניק את עונת 2021 של "מלנקי", הוא סיבה מעולה לשיחה עם מיכאל טפליצקי, המנהל האמנותי של התיאטרון, שביים את ההצגה.
"ב-14 במרץ נאלצנו לסגור את התיאטרון", הוא מעיד. "אחר כך, כשנאלצנו לבטל שוב ושוב את הפרמיירה, זה היה מאוד מתסכל, משהו כמו בוקס בפנים. כשדיברו על פעילות בזום, התנגדתי. אמרתי שזה חסר כל קשר לתיאטרון, בושה וחרפה".
נשארת בהתנגדות שלך?
"לא, כי מצאתי את היתרונות שבדבר, בעיקר בשיתופי פעולה עם חוץ לארץ. אם זה לא הולך בהצגות, נראה שהזום כאילו הומצא להקראות משותפות של מחזות, גם עם כאלה שנמצאים בצד השני של העולם וזה בעיניי נס. פתאום המשחק שלנו נחשף למרחקים עצומים".
כעת, בשנה ה-23 של "מלנקי", אתם פותחים השבוע את העונה לראשונה באולם קבוע משלכם, ליד רחוב המסגר ובו 48 (!) מקומות בלבד. זה משתלם?
"אנחנו מדינה קטנה ו'מלנקי' זה קטן ברוסית, אז הגודל הזה של האולם מתאים לנו, אם כי בגלל מגבלות הקורונה מותר לנו להכניס עד 36 איש - ועלינו להגיד תודה על שמרשים לנו את זה..."
למעשה, אינכם שוברים בו שיא. זכורה לי הופעה לפני שנים אחדות של אלברט כהן הנפלא באולמון בלב דיזנגוף, שבו פחות מ...20 מקומות.
"אולי תתפלא, אבל לפני כמה שנים, כשמצאנו את עצמנו בלי אולם ועם חור בתקציב, גם אנחנו הצגנו במקום הזה שנקרא 'תהטרון'. לא היה שם מקום על הבמה לכל השחקנים. באשר לאלברט כהן, רק לפני שבועיים הוא השתתף אצלנו בערב קריאה של מחזה על סטלין".
אז האולם החדש משתלם? - אני חוזר ושואל.
"כן, זה משתלם. אנחנו תיאטרון פרינג' שנתמך על-ידי משרד התרבות ועל-ידי עיריית תל-אביב. יש לנו חופש כלכלי ואמנותי להציג הצגות קטנות. חוץ מזה, אני מתנגד בתוקף לאולמות גדולים, המסוגלים להכיל 800, אפילו אלף איש. אני לא חושב שזה תיאטרון".
אז מה זה?
"זה בידור. איך כתב נסים אלוני ב'הצוענים של יפו'? - 'בידור זה דייסה'. לעומת זאת, תיאטרון זה דבר אינטימי. נראה לי שתיאטרון קטן זה משהו הרבה יותר נכון".
מה היה קודם באולם?
"האולם מסוג בלק בוקס שכולו שחור, עבר גלגולים. הייתה בו מסעדה, אחר כך מועדון ובגלגול האחרון שלו היה בו ...בית-דפוס. הרסנו מה שהיה בו, הוצאנו, זרקנו וצבענו בשחור. האולם מודולרי ואפשר לשנות אותו בהתאם לכל הצגה".
"באשר להצגת 'לחן ורשאי' יש לי גילוי נאות", אומר טפליצקי. "אחרי בית צבי, הצגתי את ההצגה הזאת עם שרה פון שוורצה המון זמן, בתרגום של נינה מיכאלס ובבימוי של מישה לוריא. מדובר במחזה רוסי מאת לאוניד זורין, שהעלילה שלו מתרחשת במוסקבה אחרי מלחמת העולם השנייה. בחור חוזר מהמלחמה למוסקבה, פוגש זמרת צעירה מפולין, הלומדת שירה בקונסרבטוריון, הם מתאהבים וכשהם עומדים להתחתן, יוצא צו האוסר נישואים עם נתיני מדינות זרות וזה נהפך לסיפור-אהבה טראגי.
"בעיבוד שלי למחזה, העברתי את העלילה לישראל. קצין צבר פוגש זמרת מפולין, הלומדת באקדמיה למוזיקה, הם מתאהבים ולא יכולים להתחתן, כי נגמרת אשרת השהייה שלה בארץ. אם הגרסה הרוסית מתייחסת למדינה הרומסת את אזרחיה, הגרסה שלנו, בתרגום המשוררת סיון בסקין, רכה יותר. בהצגה משחקים אורי לבנון, שהוא מזה שנים שחקן 'מלנקי' ונטליה גנטמן, שחקנית עולה חדשה בהצגה ראשונה שלה בארץ".
טפליצקי, 53, נולד בבאקו שבאזרבייג'ן. הוא שחקן מילדותו. "אחי הגדול הוא הרשע", טפליצקי מעיר בהומור. "כשהייתי בן 12, הוא הביא אותי לשחק בתיאטרון-חובבים ומאז כבר לא הייתה לי דרך חזרה. אחי הוא כיום איש טכני באופרה הישראלית ואני נשארתי בענייני תיאטרון. בגיל 17 התקבלתי לאקדמיה לתיאטרון בלנינגרד".
טפליצקי עלה ארצה ב-90' ישירות לבית צבי. כשחקן, נדד בין תיאטראות שונים. לא אשכח את הופעתו המדהימה ב-2007 בקאמרי בהצגת "זה הים הגדול", מאת יוסף בר-יוסף, בתפקיד כמעט בלתי אפשרי לביצוע של פרטיזן שאיבד בשואה את רגליו ונע על הבמה קשור בשכיבה לגלגיליות. בין השאר הוא שיחק חמש שנים בגשר - ובמשך שלוש עונות שיחק בגרמניה, "שם הרגשתי כמי ששוחה בים גדול, כששיחקתי בתיאטרון אירופאי מדרגה ראשונה ומצד שני כל הזמן היה לי שם ברור שזה לא המקום שלי".
מדוע לא נשארת בגשר?
"לא התאים לי להישאר במסגרת נוקשה של להקה ומצד שני גבר אצלי הרצון לביים".
כבמאי, קצר הצלחה רבה ברוסיה במחצית הראשונה של העשור הקודם. ברם, כששמע ב-2015 שתיאטרון "מלנקי", שאותו הקים ב-1997 עם השחקנית הלנה ירלובה, מי שהייתה בת זוגו ועם הבמאי איגור ברזין - בסכנת סגירה, הוא לא יכול היה לעמוד מנגד ושב הנה כדי להציל את התיאטרון, שבעבר הופיע בפסטיבלים בחו"ל ולשמש כמנהלו האמנותי, שקשור אליו מסביב לשעון. נדיה מלמונט, מנהלת "מלנקי", היא רעייתו. איך אומרים? - הכל נשאר במשפחה.
מה האני מאמין שלך?
"ב'מלנקי' אנחנו עוסקים בתיאטרון אמנותי. לכן, אנחנו מנסים פחות לעשות הצגות מוצלחות ויותר לעשות הצגות עם אמירה, בייחוד בעיבודים בימתיים ליצירות ספרותיות נחשבות".