להקת בלט ירושלים מתנערת מתרדמת הקורונה וחוגגת בכורה עולמית של המופע "Amor" בתיאטרון ירושלים, על-פי קומדיה מאת המחזאי הספרדי לופה דה וגה, שנודע במחזהו "מעיין הכבשים", ולצלילי מוזיקה של רספיגי, מושקובסקי ועוד.

"קומדיה כדי לצחוק קצת אחרי מה שעבר עלינו בשנה האחרונה?", אני שואל את כוריאוגרפית המופע והמנהלת האמנותית של הלהקה, נדיה טימופייבה. 

"לא רק", היא מבקשת לדייק. "לאחר שבמופע הקודם שלנו, 'ממנטו', נגענו בשואה, היינו מוכרחים הפעם משהו שיהיה יותר קל יותר הן לרקדני הלהקה, הן לקהל. עיבדנו את המחזה לבמת המחול תוך כדי התחשבות במספר המצומצם הפעם של הרקדנים - שמונה, שכל אחד מהם סולן, לעומת 13-14 בדרך כלל".

עוד היא מספרת: "התחלנו לעבוד על המופע בין סגר לסגר ואני מקווה שהכיף שהיה לנו בחזרות יעבור לקהל".

לא מפתה אותך לחזור לבמה ולרקוד איתם?
"לא, לא, לא", נרתעת רקדנית העבר. "הרכבת נסעה כבר מהתחנה. מזמן פיניתי את הבמה לצעירים, מה גם שקשה להיות מנהלת בית-ספר למחול, מנהלת להקה וגם כוריאוגרפית. אז אתה מציע לי גם לרקוד?"

מה מקבל הקהל?
"הוא מקבל מופע עם הרבה שמחה, אינטריגות וגם עם עלילה...מסובכת, כשדה וגה שילב בה קצת מ'דקמרון'. בסופו של דבר יש הפי-אנד. גם זה חשוב".

החזרות של בלט ירושלים, כפי שתועדו ב"אנדרגראונד בלט", סרטה התיעודי המרשים של לינה צ'פלין, מתקיימות למרגלות אצטדיון טדי בבירה. רקדני הלהקה הם בוגרי בית הספר לבלט, שהקימה נינה טימופייבה, אימה של נדיה, שהייתה פרימה בלרינה בבולשוי ונושא את שמה. 

טימופייבה הבת נולדה במוסקבה ב-72'. "זה היה אתגרי לגדול כבת של רקדנית כפי שהייתה אמא שלי ומאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי בתוך האמנות, הן כבת שלה, הן כבתו של אבא שלי, שהיה צלם מפורסם ברוסיה".

נדיה היא בוגרת האקדמיה לבלט של הבולשוי במוסקבה. כשסיימה את לימודיה שם, הצטרפה כסולנית ראשית לתיאטרון הקרמלין, שם החלה את הקריירה בתפקיד ליידי מקבת. ככל שציפו ממנה לגדולות, הקריירה שלה שם נקטעה בטרם עת. אמה הוזמנה ב-91', עם פתיחת מסך הברזל, להעביר כיתת-אמן באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. כאן התאהבה בעיר עד כדי לקטוע את קריירות הריקוד שלה ושל בתה עם עלייתן אליה, כדי להגשים את החזון שלה להקים בה מרכז בלט.

יש לך חשבון עם אמך, שבדרך למימוש החזון שלה מנעה ממך לנסות להצליח כמוה ברוסיה?
"בסיכומו של דבר, תמכתי בחזון שלה לגבי ירושלים".

את מרגישה פספוס?
"מבחינתי, זה כבר מאוחר להגיד ככה. אף אחד לא הבטיח לי להגיע ברוסיה לדרגה של פרימה בלרינה, כמו שהייתה אמא שלי".

איזו מציאות חיכתה לכן כאן?
"הגענו למציאות לא פשוטה בכל הנוגע לבלט קלאסי, כאן, במדינה שבה לא הייתה מסורת מבוססת של האמנות הזאת, גם לא הבנה לקשיים שלה, מה שלא מפריע לי לאהוב את המדינה. אבל מה? - לא לוקחים אותנו ברצינות. קרה לא פעם שכאשר נשאלתי מה אני עושה בחיים והייתי עונה שבלט, המשיכו לשאול אותי 'מה את באמת עושה?'"

זה מתסכל?
"לא, אני מקבלת את זה כחלק מהמציאות ועושה ככל שאני יכולה לשנות אותה". 

מה החלום שלך, נדיה?
"החלום שלי הוא שיהיה לנו בירושלים מקום שיהיה רק שלנו, מעין שילוב של סטודיו, בית-ספר לבלט בתנאי פנימייה לבני ולבנות 10 עד 18 ואולם תיאטרון למופעי הלהקה".

את שאלתי האחרונה אני שואל על סמך תמונה מסרטה של לינה צ'פלין, שלא יוצאת לי מהראש - את, המנהלת והכוריאוגרפית, ממשיכה לעשות...ספונג'ה בסטודיו שלכם, בטדי?
"כן, עדיין (צוחקת). אני רצה עם הספונג'ה וכך גם מורידה קלוריות..."