בילדותו בגבעת-שמואל היה תומר יריב משוגע על מטוסים. "הייתי מסתכל בפליאה אינסופית על חתיכת המתכת, שמסתובבת מעל ראשינו בשמים מבלי ליפול", הוא שב אל הילד שהיה. "אחוז אותה פליאה הייתי אוגר ספרים על מטוסי חיל האוויר לדורותיהם, מתעניין במיוחד במטוסי-קרב ובונה דגמי מטוסים".

יריב, שנהיה מקישן-על, אף פעם לא נגמל מכך. "זה משהו שדגר בי המון שנים", הוא משחזר. "כך היה עד הרגע שבו אמרתי לעצמי 'יאללה, נעשה מזה משהו מוזיקלי, בפרט שכלי ההקשה, שבהם אני מנגן, עברו התפתחות מטורפת. אם בתחילת הדרך, בהרכב 'פרקדו', כשהייתה לנו הופעה פעם בשלושה חודשים, זה היה וואוו, הרי במהלך יוני לאנסמבל 'טרמולו' היו 30 הופעות, משהו שנשמע כמדע בדיוני".

לא סתם "משהו מוזיקלי". בהמשך לאהבת הילדות של יריב, הולכת להיות הערב באולם רקנאטי של מוזיאון תל-אביב חגיגת צלילים לא נורמלית בקונצרט "שואפים אל על" של התזמורת הקאמרית הישראלית, שתחת שרביטו של מאסטרו אריאל צוקרמן, מנהלה המוזיקלי, תבצע בבכורה, לצד "האיטלקית" הנפלאה של פליקס מנדלסון, את יצירתו של יריב "תולדות התעופה".

הספתח בשלושת פרקי היצירה, "בלונים פורחים", הוא מחווה לאחים מונטגולפיה, שב-1783 היו הראשונים שהמריאו מעל פני הקרקע בכדור-פורח. ביצירה משולב מוטיב מיצירה של המלחין האוסטרי-צרפתי איגנץ פלייל, שנכתבה באותה שנה. הביצוע הוא בכלים מרימבה, ויברפון, גלוקנשפיל ופעמוני-כנסייה.

הפרק השני, "מטוסים 1903" הוא מחווה לאחים רייט, בבסיסם בעלי חנות אופניים, שהיו הראשונים לבנות ולהטיס מטוס מאויש. ביצירה שזור מוטיב מיצירתו של המלחין האמריקאי צ'ארלס אייבס, שנכתבה באותה שנה. 

"כאן יש היפוך תפקידים", מעיר יריב. "אם בדרך כלל התזמורת מנגנת את המנגינה וכלי ההקשה עושים אפקטים, כאן זה הפוך. אנחנו, נגני כלי ההקשה, מנגנים את המנגינה, את ההרמוניות ואת המוטיבים המוזיקליים ואילו התזמורת הופכת להיות מחלקת האפקטים, מה שגורם לנגנים שלה להיות בהיי, לא פחות, כשבחזרות חזרו לילדות שלהם".

הפרק השלישי, "התעופה המודרנית", כשמו כן הוא, מצדיע לתעופה כיום והוא כולל מוטיבים מתוך שירי פופ ורוק, העוסקים בתעופה  ובחלל. "כאן אנחנו בכעין התפרקות, שבדרך כלל לא מתאימה לאולם קונצרטים", הוא מספר בחדווה. "שומעים אותנו שרים, צועקים, אפילו שורקים ויש גם סירנות ברקע".

"כאן אנחנו מממשים את אחת ממטרות הרכב 'טרמולו' וזה להביא את חוויית הקונצרט במאה ה-21", הוא מוסיף. "אומר משהו בכנות, כשאני בטוח שרבים ירימו גבה ואולי אפילו יתעצבנו עלי, אבל מספיק! לא יכול להיות שילדי ישראל עיקר החוויה שלהם באולם הקונצרטים היא אותה חוויה שהייתה לילדים במאות ה-18 וה-19. אין בכך שום היגיון. אכן, חשוב שיכירו את מוצרט, אבל יש דברים מדהימים שנכתבים היום".

הוא, 45, בנם של הציירת דינה יריב ושל המוזיקאי נחמן יריב, בין השאר נגן טובה, מלחין ומעבד. "כמאמר הקלישאה, לא בחרתי בכלי ההקשה, אלא הם בחרו בי", סח יריב. "כעולל הייתי בוחר תקליט ומלווה את הנגינה בתיפוף על סירים, מחבתות ועל כל מה שהיה אפשר להרעיש איתו. זה גרם להורי לשלוח אותי ללמוד תופים. אצל המורה היה כלי מכוסה שמשך את תשומת לבי. כששאלתי אותו מה זה, אמר שכסילופון. כשניגן לפניי בכלי נשביתי בצליליו ומאז עולם כלי ההקשה הוא בשבילי כמו חנות צעצועים בלתי נגמרת".

יריב בוגר תלמה ילין ותזמורת צה"ל ("זכיתי לנגן שם בשלהי תקופתו של המנצח זיקו גרציאני"). בזמן הצבא הקים את צמד "פרקדו" עם עדי מורג, אז בתזמורת חיל האוויר, "כששנינו היינו אז תלמידיו של אלון בור, שהיה חלוץ כלי ההקשה בפילהרמונית". 17 שנה פעלו יחד, מחבלי הבראשית של הצמד, תוך מאבק על מעמד כלי ההקשה בארץ, עד תהילה בינלאומית בהופעות ברחבי תבל, כולל עם התזמורות הפילהרמוניות בחו"ל".

עם פירוק הצמד, הקים יריב בנתניה, בעידוד ראשת העיר מרים פיירברג, את מרכז "טרמולו" ומופיע מאז בארץ ובחו"ל עם ארבעה מקישנים מצטיינים מתוכו. בעקבות המרכז, שממלא את חייו, העתיק יריב את מגורי משפחתו לעיר היהלומים. "אני גאה בכך שמרכז כלי ההקשה הארצי קורה בנתניה", יריב, המרכז את נושא כלי ההקשה באקדמיות למוזיקה, טופח לעצמו על השכם ובצדק.