אבל גדול ירד הבוקר על עולם התרבות הישראלי עם היוודע דבר מותו של עמרי ניצן, מגדולי במאי התיאטרון בארץ, בגיל 71 ממחלה קשה.
ניצן, מי שהיה המנהל האמנותי של תיאטראות חיפה, הבימה, פסטיבל ישראל והתיאטרון הקאמרי, אמור היה להתחיל מחרתיים לביים בהבימה את הצגת "הרטיטי את לבי", מאת חנוך לוין. במקום זאת, יוצב ארונו באולם קאמרי 1, לטקס אשכבה משותף מטעם הקאמרי והבימה, בדרך ללווייתו בקרית-שאול.
"35 שנות זוגיות מקצועית בינינו תמו בטרם עת", ספד לו מנכ"ל הבימה, נעם סמל, חברו ושותפו לדרך שנים רבות.
"אני נפרד מהקאמרי בתחושה של הקלה גדולה", אמר לי לפני שנתיים וחצי בראיון אחרון, עם תום כהונתו במשך 25 שנה כמנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי ועם העברת שרביט הניהול לבמאי הצעיר גלעד קמחי. "אני לא מהנאחזים בקרנות המזבח. די, כמה אפשר?! אחרי כמעט 40 שנות ניהול היה לי ברור שהגיע הזמן לעשות לזה סוף".
כששאלתיו אם הגיע למסקנה הזאת מתוך תחושת רוויה, השיב נחרצות: "נהפוך הוא! בעיניי זאת זכות גדולה לנהל זמן רב כל כך מוסדות תרבות. אבל בל נשכח, מחוז החפץ האמיתי שלי הוא חדר החזרות, שהוא גם חדר הלידה של ההצגות עם השחקנים, שבלעדיהם לא תיתכן עבודת הבמאי תוך כדי החיפוש אחר המשמעות בתיאטרון. 'ראש משלחת החיפושים', כך הגדיר גאון התיאטרון האנגלי, הבמאי היהודי פיטר ברוק, את מהות הבמאי".
ניצן החל את דרכו המפוארת בתיאטרון הישראלי כילד-פלא בתחום. ב-74', בתום לימודיו ב"דרמה סנטר", בלונדון, בעקבות שירותו הצבאי בלהקת פיקוד המרכז עתירת הכוכבים, קיבל על עצמו בגיל 24 לביים את הצגת "על קלות דעת וצביעות", מאת ר' אהרן וולפסון. בהצגה זו הפך את הבימרתף למתחם קרקסי שבו עפו שחקנים באוויר.
"אחרי כל מה שלמדתי בלונדון, בא לי לעשות ההפך", הסביר. ותיקי הבימה חזו בפלא והתאוו לשחק בהדרכתו של הבמאי הצעיר. "בעודי עובר במסדרון בהבימה, עצרה אותי רובינא האלוהית ובעוד ידה האחת אוחזת במקל, לפתה בידה השנייה את ידי ואמרה (סיפר אגב חיקוי מופלא שלה) 'במאי צעיר, אשמח לעבוד אתך; אני רוצה להמשיך לשחק', כשהיא כמעט בת 90".
זה לא קרה, אבל גדולי השחקנים התמסרו בשמחה לבימויו של ניצן נעים ההליכות. כך, למשל, יום אחד הציע לו אורי עופר, מנכ"ל הקאמרי בעבר, לביים את הצגת "מותו של סוכן", בכיכובם של ענקי התיאטרון, יוסי ידין ואורנה פורת. אגב כך סיפר לו בגילוי נאות שהוא הבמאי השלישי שהוא פונה אליו, לאחר ששני קודמיו טענו ששחקנית עוצמתית כמו פורת לא תתאים לתפקיד לינדה השברירית.
"צדקתי כשלא נרתעתי", סיפר ניצן. "כשהגיע הקטע, שבו לפי הוראת המחזאי ארתור מילר על לינדה להזיל דמעות, אורנה החזקה נשברה ליד שולחן הקריאה, שהוצף בדמעותיה. איזו ענקית היא הייתה!"
"ביקור הגברת הזקנה", "גטו", "קברט", "קן הקוקייה", "משרתם של שני אדונים", "מעגל הגיר הקווקזי" ועוד היו בין ההצגות הרבות שביים לתפארת, לצד מבחר מרשים מהמחזות של שייקספיר (יותר מכל במאי ישראלי אחר!) ושל ברכט. לצידן ביים הצגות מקור רבות, בהן "המורדים" ו"היה או לא היה" של עדנה מזי"א ו"הילד חולם" של חנוך לוין. בנוסף ביים תריסר אופרות, כולל האופרה "נבוקו" מאת ורדי, בבית האופרה של טוקיו.
ניצן, שהיה נשוי לרינה ואב לשלוש בנות, שמהן מאיה ממשיכה את דרכו כבמאית צעירה, למרות הישגיו הרבים, לא היה לגמרי מאושר. "עם כל ההצלחה המוכחת שלו, הקאמרי, כמו גופים תרבותיים אחרים בארץ, נאלץ לחיות סנטימטרים מעל הבוץ", הלין בראיון האחרון. "אם ישקע בו עוד, ייחנק. כמנהל אמנותי, האחריות שלי הייתה לדאוג לרפרטואר שימנע מאיתנו להיקלע למצב ביש, אם כי הרבה פעמים נאלצנו לעשות שואו ביזנס במקום לעשוות אמנות".
בסיכומו של דבר, הגשים ניצן בצורה מיטבית את חלום הילדות שלו, מאז שביים בכיתה ה', בבית החינוך לילדי עובדים ע"ש א.ד. גורדון בת"א את הצגת "אמיל והבלשים" מאת אריך קסטנר. "כבר אז הייתי היפוכו של אבי, הסופר שלמה ניצן, שהיה קשור למילה השקטה והמופנמת", סיפר. "האמנות שלי בתיאטרון היא מוחצנת, אפילו אקסטרווגנטית. איכשהו התפוח גלגל את עצמו הרחק מהעץ...".
מנכ"ל הקאמרי, רן גואטה, ספד לניצן: "הקאמרי, שהיה הבית שלך במשך 30 שנה. מודה לך על תרומתך האדירה לתרבות בישראל ויזכור אותך לנצח".