חוזרת לבמה: שלומית אהרון מספרת על התחושות לקראת עליית המחזה החדש

באוגוסט 2020, שבועות ספורים אחרי יום הולדתה ה־70, כשראיינתי את הזמרת שלומית אהרון ושאלתי אותה לגבי שאיפותיה המקצועיות הבאות, היא ענתה לי: “אני שואפת לתיאטרון, 30 שנים חלפו מאז שיחקתי בו לאחרונה, אבל עכשיו אני בררנית ורוצה את התפקיד המסוים שיהיה נכון לי, לסגנון שלי ולגיל שלי”.

כשנה לאחר אותה משאלת לב, מככבת אהרון בימים אלה ב”עוד חוזר הניגון”, מחזה מוזיקלי חדש העולה בתיאטרון הבימה ומבוסס על סיפור חייו של המשורר נתן אלתרמן. אהרון לוהקה לתפקיד אשתו של אלתרמן, רחל מרכוס. “מהרגע הראשון שבמאי ההצגה משה קפטן ומנכ”ל הבימה נעם סמל הציעו לי את התפקיד, הרגשתי שאני מתחברת לנושא, לתפקיד, לתקופה ולשירים הנהדרים”, אומרת אהרון. “קיבלתי לאורך השנים לא מעט הצעות, אבל סירבתי כי אמרתי לעצמי שאני אכנס להפקה שבאמת ארגיש שאני רוצה להיות חלק ממנה. כשהוצע לי תפקיד זה לרגע לא היססתי, רציתי להיות חלק מהחוויה היפה הזו ולא התבדיתי”.

הפעם האחרונה שבה שיחקה אהרון בתיאטרון, אחרי ההצלחה המסחררת של “עלובי החיים” באייטיז, הייתה כשגילמה את גברת ג’ונסטון במחזמר “אחים בדם” בתיאטרון הקאמרי, שעלה בשנת 1989 ורץ בהצלחה כשנתיים. “זה מאוד מרגש לחזור לבמה אחרי כל כך הרבה שנים”, היא מודה. “יש קהל שבא לראות אותי משחקת תפקיד דרמטי, שזו התמודדות די חדשה עבורי. היו לי קצת חששות, אבל הרגשתי שאני נורא רוצה לעשות את זה, ולמזלי יש פה אוסף של אנשים מדהימים, קאסט נפלא שכולל את יגאל שדה, ריקי גל, מירי מסיקה, רוני דלומי, טל מוסרי ועוד. הם קיבלו אותי בחום ובתמיכה. הם ראו שאני מחפשת את עצמי במשחק, וכל אחד נתן חיבוק, עצה ומילה טובה. זה נורא עזר לי. לפעמים הייתי יורדת מסצינה ולא הייתי בטוחה אם זה היה בסדר, ותמיד מישהו היה שם לחזק אותי. הרגשתי בטוחה בידיו הנאמנות של משה קפטן כבמאי, בחוכמה, ברגישות וברוגע שבהם הוא מביים. זה היה חשוב לי בקפיצה ה’חדשה’ שלי למים האלו של התיאטרון”.

בתפקיד הזה אהרון גם סוגרת מעגל עם השחקנית והזמרת בת דורה, ריקי גל. “שתינו שיחקנו ב’עלובי החיים’ בשני תפקידים חופפים, ועכשיו אנחנו שוב בתפקידים חופפים, כשהיא מגלמת את צילה בינדר, המאהבת של אלתרמן”, מספרת אהרון. “אנחנו פרטנריות שוב אחת מול השנייה, ואני מאוד שמחה על זה כי זה גם סוגר לנו מעגל וגם פותח לנו מעגל, ואני מאוד אוהבת אותה כזמרת וכשחקנית. אנחנו חברות טובות וזה מעצים לנו את החוויה. יש לנו סגנונות נורא שונים בשירה, ויש בינינו חיבור הרמוני ויפה בנשמה”.

מה מייחד את ההצגה הזו?
“המון דברים: קודם כל זה סיפור החיים המאוד מורכב של אלתרמן. הייתה שם דרמה מעניינת ונוגעת ללב: היחסים של אלתרמן עם אשתו השחקנית רחל מרכוס ועם המאהבת שלו, הציירת, הסופרת והמשוררת צילה בינדר. הייתה שם סיטואציה לא ברורה. אלתרמן, מרכוס ובינדר חיו בשלישייה הזו באופן גלוי, ואתה שואל את עצמך: מה השאיר אותם בסיטואציה הזו? למה אף אחת מהצלעות לא פירקה את החבילה? המסתורין הוא חלק מהקסם. ההצגה גם עוסקת במערכת היחסים שלו עם בתו המשוררת תרצה אתר, וביחסים שלו עם היוצרים שעמם עבד כמו סשה ארגוב ומשה וילנסקי. הכל כרוך בשנים הראשונות של קום המדינה והתגבשות התרבות שלנו בארץ, כולל התלבטויות פוליטיות וסגנונות שירה שונים של משוררים. זה הדנ”א של הישראליות שלנו. כמובן שיש שם גם מוזיקה נהדרת, השירים הכי טובים שהדור שלי גדל עליהם”.

איך נכנסת לנעליה של שחקנית התיאטרון רחל מרכוס?
“נפגשתי עם אנשים שהכירו אותה ודיברתי איתם עליה, עשיתי תחקיר עליה. הבנתי שהיא הייתה אישה רגישה וגם חזקה. היא עברה חיים לא פשוטים בכלל והיא עמדה בחיים האלה עם גב זקוף. בכל המשברים היא הייתה בשקט שלה, ויחד עם זה היא הייתה עוגן גם לנתן אלתרמן, גם לתרצה אתר בתם וגם לעצמה. אחרי שתרצה ונתן נפטרו, היא המשיכה ללמד ולהופיע, והיו לה חיים מאוד עשירים”.

לפתוח את הנשמה

אהרון, ילידת תל אביב, החלה את דרכה המוזיקלית בגיל 15 בצמד “יגאל ושלומית”, עם חברה לספסל הלימודים יגאל בשן. בשנת 1969 התגייסה ללהקת פיקוד מרכז ושם הייתה פריצתה הראשונה, כשהשתתפה בתוכנית “ליד הירדן” והייתה סולנית בשני השלאגרים “יש לי אהוב בסיירת חרוב” ו”הימים האחרים”.

עם שחרורה מהצבא, שיחקה בהצגה המוזיקלית “בערוגות החשק” בתיאטרון “בימות” ובהמשך בהפקה “החייט ואשת הסנדלר”. בשנת 1975 חברה לקיקי רוטשטיין - עד היום יד ימינה ומנהלה האישי - יובל דור (בעלה לשעבר) ועמי מנדלמן למופע “הכל עובר חביבי”, שהתבסס על מחווה לשירי שנות ה־50 מהארץ ומהעולם. “לא תכננו להפוך ללהקה, זה קרה במקרה לאור ההצלחה המסחררת של המופע”, היא אומרת. “מבלי לתכנן ההצלחה חיברה בינינו למשך עשור וחצי מרתקים במיוחד”.

בשנות ה־70 וה־80 הייתה “הכל עובר חביבי” לאחת הלהקות המצליחות והמובילות בישראל, זכתה פעמיים בפרס “כינור דוד” ובתואר “להקת השנה”, ייצגה את ישראל באירוויזיון עם השיר “הלילה” וסיפקה שלל קלאסיקות ישראליות, בהן “החגיגה נגמרת”, “לילה בכרך”, “תלווי אותי”, “האורח” ו”בלוז מדרגות הרבנות”. “ההצלחה שלנו הייתה גדולה עד שממש חיינו את זה”, מספרת אהרון. “קיבלתי לאורך השנים הצעות כסולנית, אבל היינו ביחד, הלהקה תרמה לי הרבה ואהבתי להיות בה, אז ויתרתי”.

בשנת 1989 החליטה אהרון לפרוש מההרכב ולצאת לדרך עצמאית. “זה היה סיכון, אבל הרגשתי שאני צריכה לפתוח את הנשמה שלי ולחפש מחדש את עצמי בעצמי”, היא מסבירה. “הבנתי שאם אני רוצה להתפתח בעצמי, אז אני חייבת לעזוב, גם אם זה קשה. בהתחלה הקהל התקשה לעכל את זה וציפה שאשיר את השירים של ‘חביבי’. לקח כמה שנים טובות עד שהקהל התרגל לזה שאני מופיעה לבדי עם שירים משלי, אבל בסוף זה קרה וזה היה נפלא”.

כבתה של שחקנית התיאטרון נעמי דביניק, את מרגישה שזה שהתמקדת במוזיקה בא על חשבון קריירת משחק פוטנציאלית?
“כן, כי התמקדתי בקריירה מוזיקלית ובדברים שהחיים הביאו אותי אליהם. פשוט לא התפניתי ושמתי בצד את הצורך הזה בתיאטרון. חשבתי שאולי הוא לא יתגשם, אבל גם קיוויתי שזה יגיע. לכן ההשתתפות שלי ב’עוד חוזר הניגון’ היא חגיגה בשבילי”.

אחד משירי הלהקה, “תן כתף”, שחיברה נעמי שמר במיוחד עבור שירותרום 1981, חזר לתודעה בתקופת הקורונה בפרסומת לעידוד חיסונים נגד קורונה בכיכובם של אהרון והזמר הצעיר שחר סאול. “שחר היה נהדר”, היא אומרת. “אנחנו בסגנונות מוזיקליים שונים, אבל אני מאוד אוהבת כשמתחברים סגנונות ונוצר משהו חדש וטרי. היינו בשליחות של רעיון החיסונים”.

לא חששת מתגובות של מתנגדי חיסונים?
“האמת שכן חששתי בהתחלה, כי החלטתי שאני מתחסנת, אבל אני לא משכנעת אף אחד להתחסן, אפילו לא את הילדים שלי, כי אין לי זכות לכך. אבל בתקופה שצילמנו את זה, התחילו להתחסן והקורונה החלה להיחלש ואנשים חלו ומתו פחות. ראינו שזה משנה לנו את החיים ועושה עבודה, אז הרגשתי שאני יכולה כן ללכת על זה. באותה תקופה ונקודת זמן הרגשתי שאני צריכה לתת את הסיכוי לחיסון הזה, וכמובן נהניתי מאוד מהעבודה האמנותית על הקליפ הזה”.

איך עברה עלייך תקופת הקורונה?
“בהתחלה בהלם כמו כולם, ניסיתי להבין איך להמשיך את החיים מהנקודה הזו, אבל ניסיתי לקחת מזה גם את הדברים הטובים: פתאום יש לך שקט לעצמך, ואת לא בריצה אחרי הדברים. למזלי יכולתי להופיע כי אפשר היה להופיע בבתי אבות. שם הרגשתי באמת את הצורך של הקהל הזה בתרבות כי הם היו מאוד מבודדים משך זמן רב. זה הרגיש כמו שליחות אנושית”.

אגב, עשית חיסון שלישי?
“כן, אני מהחלוצים שמתחסנים ראשונים. אני מרגישה עם זה בסדר גמור. חוץ מזה, אני שומרת מרחק, מסתובבת עם מסיכה. לא נכנסתי לפחדים מיותרים ואני מאלה שחושבים שלא צריך לעצור את החיים בגלל הקורונה, אלא צריך ללמוד לחיות עם זה נכון, להישמר ולא להסתגר”.

לחיי האיזון

במסגרת קריירת הסולו נחלה אהרון הצלחה. היא הקליטה חמישה אלבומי סולו, ויצרה מופע ואלבום מוצלחים עם זמר האופרה יבגני שפובלוב ומופע ואלבום מוצלחים עם שלושת הטנורים יותם כהן, יוסף ארידן וגיא מנהיים (שהוחלף לימים בעדי צ’זרה) מהאופרה הישראלית.

בשנת 2006, בעקבות חיקוי של “ארץ נהדרת”, הגיע האיחוד המיוחל של “הכל עובר חביבי”. “הם העלו מערכון שבו עשינו מעין קאמבק, זה הצחיק אותנו מאוד, וגם יצר לחצים מהקהל ומהחברים שלנו שנחזור”, היא משחזרת. “חזרנו לעשר הופעות שהפכו למאות הופעות עד היום, ובשנים האחרונות את יובל (דור) החליף משה (מוזס) סימן טוב הנפלא”.

בשנים האחרונות, לצד ההופעות עם “חביבי”, אהרון מופיעה במופע הסולו שלה ובמופע משירי אלבומה “תקליט עברי”, שבקרוב יחגוג 30 שנה. “זה האלבום שביטא את האיזון לדעתי בין שלומית של ‘חביבי’ לשלומית ה’חדשה’ והאחרת, ולכן אני כל כך אוהבת אותו, הרבה בזכות מפיקו המוזיקלי לואי להב”.

בשנה האחרונה הקליטה אהרון שני שירים חדשים, פרי שיתוף פעולה חדש שלה עם מתי כספי ודני רובס: השיר הראשון, Vovo, נכתב, הולחן והופק על ידי כספי, והשני, “הבית הישן”, נכתב על ידי רובס והולחן והופק על ידי כספי. “הכרתי את מתי לפני שנים רבות”, היא מספרת. “כשחגגתי יום הולדת 70, הזמנתי כמה חברים, כולל את מתי שלא היה יכול להגיע. התחלנו לצחוק ואמרתי לו שהוא חייב לי משהו על כך שהוא הבריז. אמרתי לו בצחוק שאני רוצה שהוא יכתוב לי שיר. הוא ענה: ‘חשבתי על זה’, והציע לי שיר חדש שהוא כתב”.

יש לך חששות מפני סגירה נוספת של עולם התרבות עקב עליית התחלואה?
“אני חוששת מזה מאוד ומקווה שלא יסגרו שוב את הכל בקלות, כי זה לא קל לאסוף את עצמך בכל פעם מחדש ולהחזיר את עצמך לחיים. אני מקווה שיבינו שזאת לא הדרך”.

בשבת הקרובה (21 באוגוסט, 21:00) תחגוג אהרון את יום הולדתה ה־71 במופע חגיגי בהיכל התרבות בקריית מוצקין, “חוזרים לשיר חביבי!”, עם הטנורים, סימפונט רעננה וחברי “הכל עובר חביבי”. “החלטנו לחבר את הדברים לערב אחד מהנה במיוחד”, היא אומרת.

לסיכום, בואי ננסה לנבא שוב, מה השאיפה הבאה שלך?
“אין לי משהו ספציפי כמו תיאטרון כי הגשמתי את זה, אבל אני באמת מקווה להמשיך בזה ושאוכל לעשות עוד דבר ועוד דבר, להמשיך ליצור ולעבוד. אני תמיד אומרת שהחיים גם קצת יפתיעו אותנו, אז שאני אדע לזרום עם מה שהחיים מביאים”. ד