"אף פעם לא ביימתי שייקספיר. אין לי הכישרון והכוחות לביים הצגות שלו. זה מעבר לכוחות שלי. אף פעם לא ביימתי הצגה רק כדי שיהיה לי גם שייקספיר ברשימה, אלא רציתי לתקן ולשנות דברים...".

"אותי מעניין רק תיאטרון. לא קולנוע. לא טלוויזיה. רק תיאטרון אני רוצה, המדיום החי, מכאן ועכשיו, הדבר שקורה על הרגע בין השחקנים לבין הקהל".

דומה, שבפסקאות קצרות אלה ניתן למצות את ייחודה של הבמאית נולה צ'ילטון, כלת פרס ישראל לתיאטרון, שהלכה אתמול לעולמה בגיל 99, ארבעה חודשים טרם יום הולדתה ה-100. במשך למעלה מיובל שנים הייתה צ'ילטון כמגדלור בנוף התיאטרון הישראלי, בהיותה במאית ומחזאית פורצת דרך ומורה אגדית למשחק.

היא נולדה בניו-יורק עם השם סיליה טרוגר. כדי להסוות ממוריה בבית-ספר למשחק את היותה דוגמנית במקביל, שינתה את שמה לנולה צ'ילטון, הדומה לשם של בחור יהודי שהכירה. היא הייתה מעורבת בניצני התיאטרון השחור, שם התעצמה המודעות החברתית שלה. בניו-יורק היא למדה אצל המורה למשחק הדגול לי שטרסברג ואת צעדיה הראשונים כבמאית היא עשתה באוף ברודווי ואחד מחניכיה שם היה דסטין הופמן.

צ'ילטון עלתה ארצה ב-63'. תחילה ביימה בפריפריה. לאחר שהחבר הראשון כאן היה עבדול עזיז זועבי, מי שהיה חבר כנסת מטעם מפ"ם, היא נישאה לאחר זמן לא רב לסופר ניצול השואה ג'ון אוארבך, חבר קיבוץ שדות-ים וחברה אליו. חדרה שם, בראש גבעה קטנטונת, היה לימים ליעד של עלייה לרגל לאנשי תיאטרון.

"תמיד עשיתי רק מה שרציתי", אמרה לי באחד הראיונות. לאחר שבניגוד לעקרונותיה היא ביימה בתיאטרון המסחרי של גודיק את הצגת "יחפים בפארק", היא נענתה להזמנתו של עודד קוטלר לביים בתיאטרון חיפה, שם נרקם הקו החברתי שלה והתעצב סגנון התיאטרון התיעודי שלה החל מהצגת "הימים הבאים".

להצגה, על תופעת הזקנה, גייסה את יהושע סובול, אז עיתונאי ב"על המשמר", לשם ביצוע ראיונות בבתי-אבות. סובול, כיום בכיר מחזאי ישראל, החל ממנה את מרוצו אל הצמרת. הצגות "ליל העשרים" שהתייחסה לראשית התנועה הקיבוצית ו"קריזה", שהם יצרו, היו לציוני-דרך רבי חשיבות בתיאטרון הישראלי.

"ב'קריזה' רציתי שנהיה לפה לאנשים שבצל", אמרה לי וציטטה את דברי מנקה אחד, שראה את ההצגה: "הבחורה הזאת הייתה צריכה לבוא מאמריקה כדי לתת לנו מקום לחיות; להראות אותנו". "אם אני זוכרת משהו מהעבודות שלי, אלה הדברים שלו".

כששאלתיה אם תיאטרון יכול לשנות מציאות, השיבה: "תיאטרון שמדבר לאנשים, ובאופן ישיר, עם סימפטיה ועם לב, יכול לעזור לשנות מציאות אם יש כוונה להגיד משהו ולא סתם לשעשע".

שני פרויקטים בלתי נשכחים הנהיגה צ'ילטון בתקופה החיפאית שלה. מהאחד, בקרית-שמונה, יצאו, בין השאר, איציק ועפרה ויינגרטן, דליק ווליניץ, ארנון צדוק ורמי דנון ומהשני, בעין-הוד, יצאו, בין השאר שלמה בראבא, מוני מושונוב וסנדרה שדה".

כששאלתיה היכן התיאטרון התיעודי שהביאה לארץ, ענתה: "נראה לי שהקהל התעייף מסוג התיאטרון הזה" והוסיפה: "בהצגות שאני מביימת אני ממשיכה להילחם נגד האטימות של החברה ונגד הנטייה שלה לטאטא אל מתחת לשטיח כל מה שנקרא חריג ולא רנטבילי".

"מדברים כאן על תרבות ונמשכים לאירוויזיון", קבלה. "אם יש ספרות בטלוויזיה, שמים אותה לאחר חדשות הלילה, שלא תפריע חלילה לאף אחד. מה שרוצים, זה מה שמקבלים. אנחנו חברה של קליפים ועולם שיצא מהמסגרת שהייתה פעם. יש בזה משהו קצת עקום".

בתשובה לשאלה היכן האידיאליזם שהביאה לישראל, אמרה: "כעת, יש כאן חברה אחרת לגמרי. אחרי כמה מלחמות והמון בעיות בארץ, האנשים עייפים ורוצים לשמור על עצמם. הרצון של השחקנים הצעירים שהבאתי לקרית-שמונה להתנדב ולעזור לחברה, שוב לא יהיה כאן גם בעוד הרבה זמן. גם הקיבוץ כבר לא מה שהיה פעם. זמנים אחרים, מה יש להגיד".

עם הזמן נדחקה מהתיאטראות המרכזיים. "עושה לי רע מה שמציגים בתל-אביב", התמרמרה. "מרוב המסחריות של התיאטראות שם זה מוריד מהכוח של הקהל לראות דברים אחרים בתיאטרון. אותי מעניין להציג על מה שקורה במחסומים, או מה שהולך עם פליטי דרפור, לא הדברים המסחריים. אני מביימת היכן שנותנים לי מה שאני רוצה לביים ובמקום להשתתף בהפגנות, אני מפגינה בהצגות כמו 'הומלסים' ו'פרויקט הבדואים', שביימתי".

לא תמיד התמלאו רצונותיה. "תיאטרון גשר של עולי רוסיה נהדר", התפעלה. "אוהו, הייתי מתה לעבוד איתם, אבל הם לא צריכים אותי. יש להם במאי גדול משלהם, יבגני אריה. התיאטרון שהם עושים הוא ברמה בינלאומית".

וצ'ילטון? - היא לימדה באוניברסיטת תל-אביב עד היותה במעלה שנות ה-90 שלה והמשיכה לביים שחקנים מנאמניה, כמו דליק ווליניץ, דניאלה מיכאלי וחוה אורטמן, שהיו באים אליה, לקיבוץ, עד ימיה האחרונים. בלעדיה, התיאטרון הישראלי כבר לא יהיה מה שהיה.