"גרמה לכולנו לפתוח את העיניים": תלמידיה של נולה צ'לטון נפרדים

הבמאית המיתולוגית וזוכת פרס ישראל, פרופ’ נולה צ’לטון, שהלכה לעולמה בסוף השבוע האחרון בגיל 99, בביתה שבקיבוץ שדות ים, נחשבה לאחת הבמאיות, המחזאיות והמורות למשחק המשמעותיות והמשפיעות בישראל. תחת שרביטה עברו דורות על גבי דורות של שחקנים, בהם מוני מושונוב, סנדרה שדה, שלמה בראבא, עודד קוטלר, לאורה ריבלין, איציק ויינגרטן, עפרה ויינגרטן, רובי פורת־שובל, דרור קרן, טל פרידמן, חנה אזולאי־הספרי ועוד.

“לפני שהלכתי ללמוד משחק הייתי עובדת סוציאלית, וראיתי ראיון של נולה צ’לטון בטלוויזיה”, מספרת השחקנית, המחזאית והבמאית רובי פורת־שובל. “מהדברים שהיא אמרה היה ברור שכאב העולם היה על האישה הזו, והיא עשתה מזה תיאטרון. אמרתי לעצמי שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות: תיאטרון ששואב את היצירה מתוך המקום שבו אנו חיים, לרדת לשטח וממנו ליצור תיאטרון ולא להביא פנטזיית לה לה לנד של מיוזיקל, אלא להביא את המציאות. אני ממשיכה את דרכה כמחזאית וכשחקנית ולומדת את מה שהיא נתנה לי. לא הלכתי להיבחן בשום בית ספר למשחק, אחרי אותו ראיון טלוויזיה החלטתי ללכת ללמוד אך ורק אצל האישה הזו”.

איך זה היה?
“היא הייתה האישה הכי מרתקת בעולם. היו לי המון מורים למשחק, אבל היא היחידה שנותנת כלים ממשיים שאפשר לעבוד איתם. יש המון חרְטה בעולם, אבל היא הייתה כולה אמת. כישרון זה כלום, כישרון זה בלון הליום שאם אתה לא מחזיק אותו, הוא מתעופף, והיא נותנת לך כלים איך לקרקע את הכל, זו עבודה לא קלה, זו עבודה פסיכולוגית. היא ראתה הכל בקרני רנטגן, אי אפשר היה לשקר או לזייף אצלה. היא שמה לב להכל. מאוד אהבתי אותה והיא אהבה אותי והעריכה את זה שאני ממשיכה את דרכה יום־יום”.

זכור לך קוריוז מהעבודה עמה?
“כשנכנסתי להריון באמצע לימודי המשחק, היא צעקה עליי במבטא האמריקאי: ‘את לא נורמלית? גמרת את הקריירה שלך!’. מבחינתה הייתי תקווה. אבל אני היחידה מהכיתה שעובדת. המורשת של נולה תמשיך כי היא העמידה דורות של שחקנים שיודעים את השיטה הייחודית שלה ומעבירים אותה הלאה. אני חיה את השיטות והכלים שהיא נתנה לי. אין עוד כמוה. היא הייתה אחת ויחידה בעולם”.

רובי פורת שובל (צילום: יניב אדרי, יח''צ)

מסעות ארוכים

צ’לטון, בת למהגרים מאודסה, נולדה וגדלה בניו יורק, שם למדה משחק והופיעה בברודוויי ובהפקות טלוויזיה וקולנוע. בניו יורק הקימה בית ספר למשחק שבו למדו בין השאר הכוכבים מייקל קיין ודסטין הופמן. בשנות ה־60, לאחר ביקור בישראל, החליטה לעלות ארצה והחלה לביים הצגות תיאטרון וללמד, בין שבחוג באוניברסיטת תל אביב ובין שבקבוצות תיאטרון בעין הוד ובקריית שמונה. במקביל ייסדה בארץ את שיטת הבימוי בסגנון תיאטרון תיעודי. בין עשרות ההצגות הרבות שביימה: “דו־קיום”, “קריזה”, “זרים”, “חורף בקלנדיה” ו”אדמה קדושה”. ההצגה האחרונה שביימה הייתה יחד עם תלמידה דליק ווליניץ, “פה ושם בארץ ישראל” ב־2019.

“הכרתי את נולה לראשונה כשהתחלתי ללמוד משחק ובימוי באוניברסיטת תל אביב”, נזכר הבמאי והמחזאי איציק ויינגרטן. “ידעתי שהיא האדם שאיתו אני רוצה ללמוד תיאטרון. באתי עם תפיסה ספציפית וחינוך של ‘השומר הצעיר’ מרחובות, שלפיהם לאדם יש תפקיד בתיאטרון, הרבה מעבר למחיאות הכפיים. נולה הייתה האדם המדויק להעביר זאת”.

מה היה מיוחד בה?
“היא נתנה לכולנו משמעות, גם במקצוע, גם בתיאטרון וגם בחיים. הבנו שבלי לחפש למה אתה עושה תיאטרון ומה אתה רוצה להגיד – תיאטרון זה לא תיאטרון. התפיסה שלה הייתה שאין טעם לעשות תיאטרון רק כדי לבדר, אין טעם לעשות תיאטרון בחדרי חזרות ולא לפגוש את המציאות והאנשים, בעיקר אנשים שנמצאים בחשיכה ושהחברה לא מאירה אותם”.

מה אתה לקחת ממנה?
“יצאתי איתה למסעות ארוכים מאוד, כולל פרויקט ההצגות והמחזות שיזמה בקריית שמונה. היא גרמה לי להבין שצריך להסתובב בארץ ולהעביר את הבשורה. האנושות זכתה בה. היא הצילה את החיים של הרבה שחקנים. היא גרמה לכולנו לפתוח את העיניים לעולם”.

אחד משותפיה הבולטים ליצירה של צ’לטון היה הבמאי, המחזאי והסופר יהושע סובול, שהחל את שיתוף הפעולה עמה בראשית שנות ה־70. לאורך השנים היא ביימה 13 ממחזותיו, בהם “הימים הבאים”, “ליל העשרים”, וכאמור “קריזה” ו”זרים”. “בשנת 1970 חזרתי מלימודים בפריז ומצאתי מכתב מתיאטרון חיפה, שבו שאלו אותי אם אני מעוניין לעשות עבודה בתיאטרון”, נזכר סובול.

“כתבו לי שאם כן, שאצור קשר עם נולה צ’לטון בקיבוץ שדות ים. נסעתי אליה ופגשתי אותה. השאלה הראשונה שהיא שאלה אותי הייתה: ‘מה היחס שלך לזקנה?’. הייתי בן 30 והיא בת 48, והתשובה הספונטנית שלי הייתה: ‘המחשבה על זקנה מפחידה אותי’. היא אמרה: ‘מצוין, אני רוצה לעשות הצגה דוקומנטרית על זקנה, ואם זה מפחיד אותך, זו נקודת התחלה מצוינת לעבודה’”.

צ’לטון ביקשה מסובול לכתוב מחזה דוקומנטרי, מונח שהיה זר לו עד אז. “באתי מפריז ולא היה קיים תיאטרון דוקומנטרי, ואז היא אמרה לי ‘תמצא בעצמך, אני לא יודעת מה לומר לך’”, הוא מספר. “היא הייתה מאוד נבונה בעניין הזה. היא שלחה אותי לשטח, ויצאתי עם טייפ־רקורדר והתחלתי לראיין אנשים שהיו בבתי אבות, ומזה צמחה העבודה המשותפת הראשונה שלנו, ‘הימים הבאים’, מחזה שעלה במעבדה למחזאות מקורית של תיאטרון חיפה בתקציב של 120 לירות. אבל ההצגה כל כך הצליחה שהעבירו אותה לבמה הראשית, והיא רצה במשך כשנתיים”.

איך זה היה לעבוד איתה?
“באופן כללי זה היה תמיד מרתק מבחינת העבודה עם שחקנים. אני חושב שהיא הייתה במאית מצוינת לשחקנים וידעה להוציא מהם משחק אמיתי. לא היו אצלה פוזות או מניירות או התנחמדויות. היא תמיד דרשה מהשחקנים שיבואו מהמקום האמיתי אצלם ויתחברו למשהו שהוא חיצוני להם. היא ידעה איך להוציא את זה משחקנים ואיך להביא אותם לזה, גם אם זה במחיר דמעות. כשעבדנו על ‘ליל העשרים’, היא אמרה לשחקנית: ‘אני לא מאמינה לך ולמה שאת אומרת. את לא מספרת אמת’. השחקנית בכתה, ואז נולה אמרה לה: ‘יופי, עכשיו תדברי’".

"זה היה ייחודי לנולה, וגם הרצון להביא לבמה קולות של בני אדם שקולם לא נשמע, אם זה שכבות מצוקה, אם זה אנשים שנמצאים בשוליים של החברה. מזה צמח המחזה ‘קריזה’ שעשינו יחד. הרעיון היה ללכת למה שהיה קרוי אז ‘ישראל השנייה’ ולהביא את הקולות שאף אחד לא נותן להם ביטוי, בתיאטרון לפחות. אבידה גדולה”, הוסיף.

גדולה מהחיים

מי שגם הכירה את צ’לטון לראשונה בתיאטרון חיפה היא השחקנית סנדרה שדה, שלאורך השנים שיחקה בכמה הצגות בבימויה, כולל “זרים” (1999) בתיאטרון הבימה, שם שיחקה שדה לצד בעלה, מוני מושונוב. “הכרתי את נולה בשנת 1972 כשעשיתי אודישנים לתיאטרון חיפה”, משחזרת שדה. “עודד קוטלר, שהיה אז שם דבר, ונולה בחנו אותי, והתקבלתי לקבוצת השחקנים של עין הוד, שהייתה קבוצה מיוחדת וניסיונית. שם היא הפכה למורה שלי ולאישה שאולי הכי השפיעה עליי בחיים”.

למה?
“כי היא הייתה גדולה מהחיים. היא הייתה אישיות כל כך דעתנית, מבינה ויודעת ומחפשת את הפרטנרים שלה לביטוי של החיפוש שלה באמנות. התחושה שאתה נבחרת להיות חלק מהחיפוש שלה ומהמסע שלה – הייתה כמו מתנת אל. התשוקה להיות שחקנית הפכה לכלי שישרת את החלומות שלה. דרך זה למדתי להיות מה שאני היום. היא הייתה לוחמת חברתית. היא ביטאה דרך האמנות את המצוקה והכאב של החלש והמדוכא. היא הייתה פילוסופית כי היא לא הסתפקה בחיי היומיום, אלא חיפשה משמעות ודרשה ולימדה כל אחד מהתלמידים שלה לחפש משמעות מעבר למה שנראה לעין, מעבר לחיים הנוחים והפשוטים”.

השחקן, הבמאי והמחזאי דרור קרן שיחק בתחילת דרכו במחזה האירי “עיר חופשית” שביימה צ’לטון בתיאטרון חיפה. “בתקופה שעבדנו יחד, בחזרות, חלחלה אצלי ההבנה שלנו, השחקנים, יש אחריות ואמת שצריך להגיע אליה, סיפור שצריך לשרת”, הוא אומר. “יש אנשים שאנחנו הנציגים שלהם על הבמה והקול שלהם. יש לנו שליחות”.

בעשור האחרון המשיכה צ’לטון לטפח את הדור הצעיר והייתה שותפה בהקמת בית הספר “תרבות” להכשרת אמנים ומחנכים חברתיים של “תנועת תרבות”. כמו כן, היא הוסיפה לשמש כפרופסור מן המניין בחוג לאמנות באוניברסיטת תל אביב עד פרישתה מהוראה בשנת 2017 בגיל 95. בשנים האחרונות המשיכה לשמש מנטורית לשחקנים צעירים וותיקים ולביים הצגות, ועד יומה האחרון הפיצה את משנתה לכל עבר.

“נולה הייתה המורה הראשונה שלי לתיאטרון ולימדה אותי מה זה תיאטרון”, מסכם השחקן והבמאי דליק ווליניץ, שליווה את צ’לטון בשעותיה האחרונות. “היא הייתה צלולה, אכפתית ומלאת אמביציה לעבוד עד נשימתה האחרונה", אמר.

לדבריו, "אחד הפלאים שלה הוא שהיא הצליחה בשנים האחרונות, עד גיל 99, גם להעלות הצגות עם שחקניה המבוגרים כמו דניאלה מיכאלי, חוה אורטמן ואיתי, ובאותה עת גם לעבוד עם החבר’ה הצעירים של ‘תנועת תרבות’ שנמצאים בפריפריה ועוסקים בתרבות. היא עבדה איתם על הצגות, והם כל כך הושפעו ממנה וכואבים את מותה. היא לימדה קשישים וגם נוער צעיר באותה פעימה והשפיעה על כולם באותה עוצמה בגיל כל כך מבוגר. היו לה עוצמות שאין ולא יהיו כמותן”.