באחת התיקיות במחשב האישי של היוצר, הסופר והקולנוען יאיר אגמון שמורים עשרות מכתבי דחיה שקיבל מהוצאות ספרים, גופי שידור וקרנות התומכות ביוצרים ובהם נכתבו, שחור על גבי לבן, המלים הפוצעות: "תודה שפנית אלינו, אבל לא תודה".
את מכתבי הדחיה ועוד יציג אגמון בכנס "קן לאמנים" שמתקיים היום ומחר (רביעי וחמישי 22-23 בדצמבר) במלון "יהודה" בירושלים, בהרצאה שישא בפני אמנים ירושלמים, הנמצאים בראשית דרכם. "בהרצאות, לרוב אני מדבר על פרוייקטים מוגמרים שלי, סרט סדרה או דוקו. הפעם אדבר עם היוצרים הצעירים באופן חשוף ופשוט, על המכניקה של היצירה. ובמלים אחרות: איך פרוייקט נולד. לא רבים יודעים אבל בדרכך להיות במאי או יוצר אתה צריך לכתוב מסמכים על גבי מסמכים כדי למכור את עצמך. זו חוויה מתישה אבל הכרחית" הוא אומר.
"אתה מגיש הצעות ודוחים אותך פעם ודוחים אותך פעמיים ושלוש אבל בפעם הרביעית יגידו לך כן. אני אוהב לשוב ולקרוא את המכתבים האלה. זה מחשל אותי. אני מאמין שהצגתם בפני האמנים הצעירים תראה להם סוג של התמדה, עקשנות ואמונה במה שאתה עושה ותיתן להם מוטיבציה".
"קן לאמנים", ביוזמת עירית ירושלים, כנס ששם לו למטרה לתת לאמנים כלים להתמודדות במיוחד נוכח משבר הקורונה, וליצירת חיבורים בין אמנים ואנשי מפתח מעולם התרבות. בשני ימי הכנס יתקיימו הרצאות סדנאות פאנלים והופעות. עוד ייערך "טד לאמנים" במסגרתו יציגו שמונה אמנים צעירים בליווי מנטור, יוזמה יצירתית חדשה. הזוכה יזכה במענק של 10,000 שקלים להתנעת היוזמה. במשתתפים: יאיא כהן אהרונוב ("הדג נחש") קורן אלאל, אשכול נבו, יאיר אגמון, הדס עפרת, אריק עשת, ורד יפתח גרין, צילה חיון דורון רפאלי ואחרים.
הפרוייקט, שהעלה את יאיר אגמון על המסלול, או (אם תרצו) על הכביש להצלחה, היה "הטרמפיסטים", שאגמון יקרין בכנס את הטריילר הראשון שלו. הוא החל לעבוד על "הטרמפיסטים" כשהיה סטודנט שנה ג' בבית הספר לקולנוע "סם שפיגל" ובהמשך הפכה לסדרת רשת בדיגיטל של כאן 11 שראשיתה ב-2016. בימים אלה מוצגת העונה החמישית, כשהפעם הטרמפיסטים הם "טרמפיסטיות".
"הכוונה היתה לצלם את 'עונת הקורונה" לסיכום המגיפה בטרמפים. אבל קרה לנו מה שלא קרה בעבר, עצרנו טרמפים בעיקר לנשים ונערות והחלטנו להקדיש להן את העונה החדשה" הוא אומר.
אחת הטרמפיסטיות שסיפורה הופיע בפרק השני, שעוררה התרגשות רבה בקרב הצופים והגולשים, היא אלהם, אשה אפרו בדואית, חד הורית ואם לארבעה ילדים שבעלה גירש אותה מביתם ברהט, בגלל שהיא התחסנה נגד קורונה למרות שהוא אסר עליה. "...אני חושב שזו האשה הכי אמיצה שפגשתי בחיים.... הרגע הזה, שבו היא אמרה בקול סדוק שהחברה הבדואית הגברית הביסה אותה, היה אחד הרגעים הכי עצובים שהיו לנו בכל העונות. גם אגיד שהיא הזכירה לי את אמא שלי" כתב אגמון בעמוד הפייסבוק שלו בהקדמה לפרק. מאז שודר הפרק, אלהם, אשה מרגשת ועוצמתית, כבר התגרשה מבעלה, והוצפה בהצעות רבות לעזרה, עבודה ודיור מאנשים טובים.
"אני אוהב את העבודה על 'הטרמפיסטים'. זה פרוייקט דינמי שמביא אותי ביחד עם הצלם ואיש הסאונד רועי אלון ('האיש הזה הוא אהבה שלי בלב') למקומות מיוחדים, ובעיקר לאיזורים מרוחקים בהם אין תחבורה ציבורית רציפה. אני עובד ללא תסריט, כמו דביל. נוסע לעתים מבוקר על לילה, כשעל כל טרמפ ששודר יש שבעה שלא הפכו לפרק בסדרה. סה"כ 70 טרמפיסטים שעלו לרכב בעונה. יש פעמים בהם אנחנו מצלמים שוב את הכניסה לרכב עם התגובות המופתעות של הטרמפיסט.ית למצלמות" הוא אומר.
תחושת האחריות של אגמון כלפי נוסעיו שאת סיפוריהם הוא מציג ברשת, התחדדה מאד בעקבות התאבדותה של נטע חדיד, טרנסית ממשפחה דתית בגוש עציון, שצולמה לעונה השלישית של "הטרמפיסטים".
"עד ההתאבדות של נטע הייתי בסרט, כאילו אני כל יכול מול אנשים הנכנסים לאוטו ומספרים לי את הסיפור שלהם. ההתאבדות הפילה לי אסימון ענק. כן, אנשים הם דבר מורכב בהרבה מטרמפ של חצי שעה. זו היתה כאפה גדולה לפנים. זה הפך אותי צנוע יותר" אומר אגמון.
את דבר ההתאבדות של חדיד, גילה אגמון כשהיה בחדר עריכה והבחין בתמונתה בפייסבוק. "הבאנו למשפחה את החומרים שצילמנו ואת הפרק עליה והם נתנו לנו את ברכת הדרך" הוא נזכר.
הטרמפ והטרמפיסטים והטרמפיסטיות נוכחים בחייו של אגמון מרגע היותו. הוא בן יחיד לאמו רחל אגמון (שלה הקדיש בעבר את סרטו "רחל אגמון"), שנולד בעקבות רומן שניהלה אמו עם חיים צפרירי ז"ל , מושבניק ממושב פטיש בנגב, נשוי ואב לשבעה ילדים וראשיתו בטרמפ שעצר לה מאופקים לירושלים. הוא גדל עם אמו בירושלים אבל הקשר החם עם משפחת אביו מתקיים. "הפייסבוק כמובן עוזר לשמור על קשר. אחת לכמה חודשים אנחנו גם נפגשים. עם אחותי מיכל שגרה בתל אביב אנחנו נפגשים יותר. בחוויה שלי הם אינם המשפחה שלי. את הקשר שלנו אפשר להגדיר כברית גורל, כקשר דם. אני מאד מאד אוהב אותם. אהבתי גם את רחל צפרירי ז"ל, אשתו של אבא שלי, שהיתה אשה מדהימה ואצילית" הוא אומר.
יאיר אגמון, 34, מתגורר בתל אביב עם אשתו שירה וילדיהם חיה, 5, ונח בן שנתיים וחצי. לאחרונה יצא לאור ספרו השישי "ספר האקסיות" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד") בו מאוגדים חמישה סיפורים על אהבה שאינה מסתיימת בהפי הנד. ראשית התהוותו של הספר לפני כשלוש שנים בפסטיבל הסופרים בירושלים כשאגמון שהה כאמן אורח ברז'ידנסי במשכנות שאננים. "אנשים נרשמו כדי לדבר איתי על האקסים והאקסיות שלהם. פגשתי אותם בפאב הקטן של משכנות שאננים ומתוך הסיפורים ששמעתי מהם עיבדתי, גרעתי, הוספתי, כתבתי וערכתי את חמשת הסיפורים שבספר" הוא משחזר.
"בעבר כשהיית נפרד מבן או בת זוג, היא היתה נעלמת מחייך. פעם בעשור היית פוגש אותה בחתונה, או בהלוויה. אבל בעידן הפייסבוק והאינסטרגם אתה רואה את האקסית כשהיא בחו"ל, בבגד ים, כשהיא התקבלה לעבודה חדשה, או מתארסת לבן זוג חדש. האקסית היא ישות שאינה נעלמת מחייך, היא משהו חי ופועם" הוא מבהיר.
על אף היותו אדם שחושף את חייו ואת חיי משפחתו, כולל הכל, את ההצלחות והשמחות וגם את הקשיים, הדמעות והדיכאון שאותם הוא מורח על עמוד הפייסבוק שלו - דווקא הסיפור על האקסית המיתולוגית שלו, ויש או היתה אחת כזאת, אינו מופיע בספרו. "לא היה לי אומץ לכלול את הסיפור שלי בספר הזה" משתף אגמון.
יחסיו עם האקסית, עליה הוא מוכן לדבר אך רק ב"קווים כלליים" נמשכו ארבע שנים, החל מכיתה י' לפני ואחרי הצבא. "זה נגמר כי היא לא רצתה אותי. היא רצתה את החבר הטוב שלי. שהוא כבר לא החבר הטוב שלי. הם נשואים באושר ויש להם שלושה ילדים".
וואו, השריטה עוד צורבת.
"אני אחד השרוטים. אפשר למקום אותי ב'טופ חמש' של השרוטים. יש לי שריטות בכמויות מסחריות".
ב"ספר האקסיות" לצד כאבי הלב מתוארות גם סצנות סקס רבות. "זה ספר על אהבה ותשוקה ומיניות. אני כותב על זה ומתעניין בזה. אני מקווה שכתבתי על כך בצורה שלא פוגעת בנשים" הוא אומר.
הוא גדל בחברה דתית לאומית ועד כיתה יב' התחנך בחינוך נפרד לבנים בבית הספר הימלפרב בירושלים. כיום הוא מגדיר עצמו כמסורתי" משתדל, לדבריו, לשמור שבת. "בית כנסת? הגזמת" הוא חותך. "יש לי חשבון עם בתי כנסת. כילד לאם חד הורית, הוגליתי מעזרת הנשים כשהייתי בן 5-6.. הייתי לבד בעזרת הגברים ושנאתי את זה. למשל בברכת כוהנים, כשאבות מכסים את בניהם בטלית, הייתי הכי לבד. כן, ההלכה יודעת להיות טובה, ויודעת להיות מניאקית. למרות שעולם התוכן היהודי אהוב עלי מאד, אני לא מתקרב לבית כנסת, בוודאי לא לבית כנסת אורתודוכסי" הוא אומר.
אגמון לא נח לרגע. מתרוצץ בין פרוייקטים רבים בכמה כובעים מקצועיים, קולנוען, סופר, עיתונאי אושיית רשת ועוד. "אני חווה את עצמי כסופר. שם נמצאים הכישרון והלב שלי" הוא מעיד.
הראיון איתו מתקיים לאחר שיצא מהרצאה בחיפה. הוא כותב טור שבועי במוסף סוף השבוע של "מקור ראשון", חתום על סדרת הרשת "ואיי ואיי ואיי" על דור ה-Y, יצר את הסרט "כמו לב שעובד" על המסע לקברו של רבי נחמן באומן. ועוד. בימים אלה הוא עובד על סדרה חדשה, ביחד עם עיתונאי התאגיד עקיבא נוביק, העוסקת במילון הסכסוך. "במקום לדבר על הסכסוך ישראלי פלסטיני, הסדרה תתמקד במילים ובמונחים של הסכסוך. למשל, בשם המלחמה: מלחמת העצמאות, מלחמת השחרור, הנכבה, 48', תש"ח ועוד. יהיה מעניין, כולל הומור ואנימציה" הוא מגלה.
בעוד כחודשיים יוקרן בערוץ 8 סרטו "מעשה בשתי מגיפות" המתעד מראשיתה את מגיפת הקורונה בבית החולים איכילוב. "היינו בטוחים שנתעד פה אסון הומניטרי בסדר גודל של איטליה. ולבסוף יצא סרט על מגיפה ופוליטיקה. מעין סיפור על שתי מדינות: על בית חולים מתפקד ועל מדינה שאינה מתפקדת. בניגוד ליצירות שלי, הפעם יצרתי סרט ביקורתי" הוא אומר.
לא פחדת להיכנס למחלקות?
"בפעם הראשונה נכנסנו למחלקת הקורונה ב-16.3.2020 זה היה פחד אלוהים. יום קודם נפרדנו מהמשפחות שלנו. לא ידענו מה יהיה. אבא של אשתי אמר שהוא חושב שאני עושה טעות, וכי לא צריך להקריב הכל למען האמנות. בכל פעם כשחזרתי הביתה ממחלקת הקורונה הייתי מתחטא, כולל סוליות הנעלים. צילמנו את הסרט לסירוגין במשך שנה. זה היה מפחיד בטירוף. אבל אף אחד לא ידע כמה אמיץ הייתי".
כנס "קן לאמנים"
22-23 בדצמבר
מלון יהודה,
ירושלים