"אני רוצה ספר לכם על קרקס... לא קרקס שבא לבקר, לא איטלקי, לא שוודי. אני רוצה לספר לכם על קרקס יהודי בארץ ישראל. היו בו צוענים בלי שורשים ובלי גבולות, ליצנים עבריים שלבשו אף וכובע, להטוטנים שידעו אידיש, ומאלפי חיות מתל אביב. אבל הקרקס הזה שקראו לו "זירהטרון" התפרק יום אחד, ולנו הזקנים, נותרו רק זיכרונות של קרקס לאומי" (עדית זרטל, "דבר" 1966).
כשנה מתום מלחמת העצמאות חברו יחדיו 36 חיילים משוחררים ונכי צה"ל והקימו ברמת גן את הקרקס הישראלי הראשון, ה"זירהטרון"- הלחם של שתי המילים: זירה ותיאטרון. 35 אלף ל"י הושקעו בהקמתו. ברוח הימים ההם, מקימי הקרקס התאגדו כקואופרציה והשקיעו במניית "חברה לשעשועים ציבורים בע"מ", בנוסף הם זכו לתיקצוב מסויים מההסתדרות וממשרד הביטחון, כחלק מהתמיכה בנכי מלחמה שנמנו עם מקימי הקרקס.
הדמות הדומיננטית והיזם של הזירהטרון היה אהרון ברמן, שוטר לשעבר במשטרת פלשתינה, שהתפרנס כאימפּרֶסָריו, ובשמו העברי המאוחר: אמרגן. ד"ר אודי כרמי ראש החוג לחינוך גופני במכללה האקדמית תל חי, אולי לא הילך על חבל דק בחקר קורותיו של הזירהטרון בהביאו את סיפורו ומקומו בתרבות הישראלית של מה שהיה הקרקס הציוני הראשון שפעל בעשור הראשון למדינת ישראל, כמתואר במאמרו "זירהטרון, זה לא היכל התרבות" שייראה אור בכתב העת "זמנים" של אוניברסיטת תל אביב.
מתחם הקרקס נבנה ברמת גן, בדרך ז'בוטינסקי 102. מבנהו הורכב מקונסטרוקציית ברזל עגולה שכוסתה בבד ברזנט. בנוסף למקומות הישיבה כלל המתחם חדרי אירוח לאמני הקרקס, משרדים, ומזנון. ובחלקו האחורי שכנו הכלובים והאורוות של חיות הקרקס בהם כלבים, קופים וסוסים מאולפים.
בערבו של יום ראשון ה-15.5.1950 התקיימה הופעת הבכורה של הזירהטרון למול עיניהם המשתאות של 2.400 צופים, כשכל אחד שילם 3.5 ל"י לכרטיס כדי לחזות באמני הקרקס המפליאים בלהטוטיהם וכולם מתוצרת כחול לבן. ליצנים דוברי עברית, אקרובטים, רקדנים ורקדניות על גלגיליות וחיות מאולפות, קופים, כלבים וסוסים, הנענות להוראות המאלף בשפת הקודש. "לא היתה קיימת אז תודעה והתנגדות לאילוף חיות לקרקס" מסביר ד"ר כרמי. את המופע הקרקסי ליוותה תזמורת בת 12 נגנים שניגנו שירים עבריים בניצוחו של המנצח והמעבד רומן מסיניג.
בימי הזוהר שלו פירנס הקרקס כ-70 משפחות של אמני הקרקס, אנשי אחזקה ומינהל ועד מוכרי נקניקיות, צמר גפן מתוק ושאר ממתקים. "בפנייתם לתמיכה מימסדית כתבו מקימי הקרקס: 'הקרקס ממלא תפקיד חברתי חשוב ומשמש כאינטגרטור לאומי'. בדבריהם הם כיוונו לכך שמדינת ישראל היא מדינת הגירה, והקרקס מציע בילוי המהווה מכנה משותף עממי לכולם, מאפשר לפרופסור ולפועל לצחוק מאותם הדברים במחיר סביר (3.5 ל"י לכרטיס. (בהשוואה ל-5 ל"י מחיר כרטיס לקונצרט בפילהרמונית) ועוד בתקופת הצנע הקשה ובשנים המאתגרות של בניין הארץ" אומר ד"ר כרמי.
..."'נציג לקהל הרחב, ולכל שדרות העם בלי הבדל גיל. בהצגותינו מבקרים ילדים ונוער מבוגרים, דתיים, חופשיים (חילונים) ועולים חדשים ששפתינו העברית אינה מובנת להם עדיין והמקום היחיד בארץ שבו הם יכולים לראות הצגה להבינה ולהינות ממנה הוא הקרקס. מה שתורם לעידוד הנפש מול מצוקות החיים ומגבש את העם" כתבו המייסדים.
בריאיון לעיתון "מעריב" עם השחקן דב רייזר, שאותו מצטט ד"ר כרמי במחקרו, הוא מספר: "כבן לניצולי שואה, שגדל בבית בו היתה אווירה מעיקה, מצאתי מפלט בזירהטרון, ששכן בקרבת מקום מגורי... הלוליינים, אמני הטרפז והליצנים נדמו בעיניו ליצורים שיצאו מסרטיו של התסריטאי ובמאי הקולנוע האיטלקי הידוע פליני, ששילב בסגנונו הייחודי בין הפנטזיה לארציות".
כמעט מדי ערב התקיימו הופעות בזירהטרון אליהן הגיעו המונים ובהם עולים חדשים רבים."ריחות בעלי החיים, ניחוחות דוכני הממתקים ולהטוטי האקרובטים הזכירו להם את הקרקסים מנוף ילדותם בארצות המוצא שלהם וכאמור גם לא נזקקו לידיעת השפה העברית כדי להתענג על קסמו של הקרקס" מציין כרמי במאמר .
עוד הוא מציין במחקרו כי הצלחת הקרקס היתה כה גדולה שבשנה הראשונה לפעילותו צפו בזירהטרון 300 אלף ישראלים ועד סוף השנה השניה, על פי הדיווח בעיתונות, מספר המבקרים חצה את ה-900 אלף צופים. "גם אם מדובר במספר מופרז (והיו שבאו לקרקס יותר פעם אחת) שהרי האוכלוסייה בישראל הצעירה מנתה בשנת 1951 קצת יותר ממיליון נפש, עדיין מדובר בהצלחה פנומנלית", מסביר ד"ר כרמי.
בחגיגות לרגל שנתו השלישית יצא הזירהטרון למסע הופעות ברחבי הארץ בנוסח הקרקס הנודד ובתולדותיו נרשמו הופעות, שהיו סולד אאוט, בקולנוע "אדיסון" בירושלים, בקזינו חיפה, והוא גם התארח ברמלה, חדרה, טבריה, קרית שמונה ואף בעיגולו של המושב הראשון נהלל.
ואולם על אף הצלחתו הרבה, כותב ד"ר כרמי, הזירהטרון נזקק להכנסות נוספות, ולפיכך הושכר המתחם בדרך ז'בוטינסקי ובלא קשר לקרקס, לקיום כנסים ואסיפות של מפלגות פוליטיות בהיעדר אולמות שיכלו להכיל מספר גדול של משתתפים.
ברבות השנים ובשל העובדה שהתוכנית האמנותית היתה מצומצמת למדי פעלו ראשי הקרקס לארח במתחם הזירהטרון גם קרקרסים מחו"ל. "אחת הבעיות הגדולות היה התשלום במטבע זר לאמני חו"ל, וזאת בתקופה שבה ישראל היתה חרדה לכל סנט במטבע החוץ של המדינה" מבהיר ד"ר כרמי.
בעת ההיא שינה הזירהטרון את שמו ל"קרקס בינלאומי" ובתוכנית האמנותית נכללו אמני קרקס שונים ובהם אקרובטים, לוליינים, ליצנים ומאלפי חיות שהגיעו אל ארצנו מארבע מדינות: איטליה, צרפת, אנגליה ושוויץ ועלות הבאתם למשך חודשיים עלתה 23 אלף ל"י "סכום עתק באותם הימים".
אבל לא רק בכסף עסקינן. סוגיית הגעתם של אמני קרקס מחו"ל וברוח הבולשביקית שנשבה אז בארץ, הביאה להקמתה ב-1956 של וועדה בין משרדית שהורכבה מנציגי משרדי הפנים, החוץ, האוצר, חינוך ותרבות וכל מי שהיתה לו נגיעה לנושאים אידאולוגים והמוסר הציבורי, וזו העניקה אישורים לאמני חו"ל, רק לאחר בדיקת הרמה המקצועית של האמנים, כדי לווסת הגעה של אמנים חיצוניים לישראל, והסתננותם של זרים לבמות הארץ ובמיוחד מניעת הגעתם של אמנים מגרמניה, ו/או אמנים יהודים שחזרו ר"ל, להתגורר בגרמניה של אחרי המלחמה, אף לא אמנים יהודים שנחשדו (ודי היה בשמועה) כמשתפי פעולה עם הנאצים.
"בעיקר לא רצו לסכן את התרבות המקומית מחשש להשפעה של אידאולוגיה חתרנית" אומר ד"ר כרמי ומוסיף "עם זאת הצנזורה הקפדנית של הוועדה לא ממש הקשתה על הזירהטרון והחשיבה אותו כאיזור תרבותי נייטרלי (טֵרָה נוּלְיוּס (Terra nullius) שלא איים על התרבות הישראלית 'התקנית' אלא סיפק חוויה תרבותית משותפת, מהנה וזולה לקבוצות חברתיות שונות".
גם העיתונות הישראלית ברובה חיבבה בדרכה את הקרקס הישראלי. כך כתב לדוגמא הסופר ומי שהיה העורך מוסף לתרבות וספרות בעיתון "הארץ": "כל הפרברים באו, וכל הילדים. ובעקבותיהם גם ערב רב הנמשך אחריהם. במכוניות, בטנדרים, באוטובוסים, התרוצצו - והנה לפני הכניסה אבק אדם ...משפחות שלמות של ילדי המקום ויוצאי ארצות המזרח שבאות לחזות בהצגה ששורה עליה אווירת קרקס אמיתית".
מבקרי תרבות אחרים דרשו במאמריהם לשמור על ציביונו העברי של הקרקס ויחד עם זאת דחו "מחוות ציוניות מוסרניות", כמו ליצנים דוברי עברית או כלב האוחז בפיו את דגל ישראל.
החד שבמבקרים דאז, ד"ר יוסי גמזו לא רק שלא גמז בביקורותו את הקרקס אלא שיבח את תוכנית הזירהטרון, עם הסתייגות קלה: "ללא כל הפסד לטעמה הטוב של התוכנית, אפשר היה להוציא ממנה את הפרק 'הפטריוטי'... אמנם אנחנו מבינים שהנהלת הלהקה באדיבותה, חפצה להגיש בזה שי לקהל הישראלי, אולם אין הצדקה לפרק זה".
תשע שנים מיום הקמתו חמדה עירית תל אביב את הזירהטרון והציעה להעבירו מרמת גן, לתחום שיפוטה. לצורך כך, העיריה הקצתה מגרש בן ששה דונמים בצומת הרחוב גיבורי ישראל והגשר שבדרום העיר ."בתוכנית יועד המקום החדש להיות מיוזיק הול וקרקס, הכולל אולם חדש ומשוכלל עם 3,000 מקומות ישיבה. בהשקעה של 250 אלף לירות ובאפריל 1960 נורתה אבן הפינה.
אבל אז החלה ההסתבכות. חברת 'יוהב' שהיתה הממונה על ההקמה פשטה את הרגל והכל נעצר. על יסודות הבניין העגול הוקם לימים בניין הסינרמה הידוע, שאף הוא נהרס ב-2016 לטובת הקמתם של מגדלי משרדים. "במבט לאחור אפשר לקבוע כי מעבר הקרקס לתל אביב בישר את קיצו" אומר ד"ר כרמי.
לא פחות מסופו של הקרקס הישראלי, גם סוף הקריירה של אהרון ברמן, מייסד הזירהטרון היה עגום למדי. "ברמן נדבק בחיידק הקרקסים והמשיך להזמין לארץ קרקסים מחו"ל, למרות הגרעונות הכלכליים שצבר. בשנת 1979 הוא הכריז על פשיטת רגל" כותב ד"ר כרמי.
שבע שנים לאחר נעילת שערי הזירהטרון בראיון לעיתונאית "דבר" עדית זרטל (18.3.1966) קבל אהרון ברמן: "'בשביל להביא קרקס צריך לירוק דם. יש לך כל מיני ועדות ואנשים שאין להם מושג מה זה חיי קרקס ואיך מקימים קרקס והם באים ואומרים לך זה טוב וזה רע. אבל קרקס זה קרקס, זה לא היכל התרבות'".