יפה גבאי, דמות מרכזית בתחום הדיבוב בישראל, כנראה תמיד תיזכר בתור הקול שמאחורי מרקו הילדון, גיבור סדרת “הלב”, שיצא מגנואה שבאיטליה וחצה חצי עולם עד בואנוס איירס שבארגנטינה בחיפושיו אחר אמו.
גבאי הייתה שחקנית בת 27, כשהוזמנה בשנת 1982 על ידי שפרירה זכאי, חלוצת הדיבוב בארץ, לאודישן לקראת ההעלאה בישראל של סדרת “הלב” היפנית. “כבר בטלפון היא אמרה לי שנשמעתי לה מתאימה והציעה שניפגש”, משחזרת גבאי. “כשנפגשנו, היא אמרה שהדיבוב של מרקו הוא שלי, אבל התריעה: ‘דעי שלא יראו אותך על המסך, רק ישמעו את קולך ושמך יופיע בקרדיט בסיום כל פרק'”.
זה הפריע לך כשחקנית מתחילה שמן הסתם שיוועה לתהילה?
“זה לא תסכל אותי, כי רק התחלתי את הקריירה בתסכיתי רדיו ואמרתי לעצמי שמה זה משנה לי, גם שם לא ראו אותי”.
ידעת לקראת מה הלכת?
“לגמרי לא. נסחפתי להקלטות הדיבוב והתאהבתי בעבודה הזאת ובשפרירה. נהיה בום גדול, וחיים יבין בכבודו הרגיע בטלוויזיה את ילדי ישראל שלא לדאוג, כי בסוף מרקו ימצא את אמא שלו. עד היום אני מזוהה עם מרקו, ובפגישות עם אנשים אני ישר מציגה את עצמי כ’יפה גבאי מרקו’ לפני שישאלו שאלות”.
איך מרקו הצליח להאפיל על הדמויות האחרות שלהן תרמת את קולך?
“אולי זאת ההזדהות עם ילד מסכן, שיוצא לעולם בעקבות גורלו. עד היום אנשים מעבירים את האהבה שלהם אליו – גם אליי. כנראה הצלחתי לשכנע רגשית את צופי הסדרה. לא די בקול בלבד, צריך שתהיה גם קואורדינציה בין הקול לבין תנועות השפתיים. זה לא פשוט בגלל שפת המקור, יפנית, השונה לגמרי מהעברית”.
איך הייתה העבודה על הסדרה?
“אהבתי בעבודה על הסדרה את אורי לוי, שגילם את פייטרו רוסי, אבא של מרקו. נוצר בינינו כזה קשר, שבאמת הרגשתי איתו כמו עם אבא. לעומתו, את זהרירה חריפאי, שעשתה את אנה רוסי, אמא של מרקו, לא פגשתי באולפן, היא הופיעה מעט בסדרה. יום אחד, כשראיתי אותה במקרה בדיזנגוף, ניגשתי אליה ואמרתי: ‘שלום, אמא שלי’. מכיוון שהיא לא הכירה אותי, זהרירה לא הבינה מדוע פניתי אליה. כשאמרתי לה שאני מרקו, היא חיבקה אותי”.
לדבריה, לא הסתחררה מגילויי ההערצה כלפיה, שכללו שלל מתנות שקיבלה עם דמותו של מרקו כמו חולצות, ספלים, מחברות ועוד. “עד היום זה ממשיך להגיע”, היא חושפת.
ברם, למרות תהילת מרקו, וגם לאחר אינספור הצגות ילדים שבהן כיכבה, נשארו פניה אלמוניות לקהל. “זה דווקא נהדר שלא מזהים אותי”, אומרת גבאי. “אם אחרים מתים על פרסום, אני - לא. זה נותן לי את הפרטיות שלי, שכל כך חשובה לי כמי שלא רוצה שייכנסו לתוך החיים שלה. אבל הקול שלי מסגיר אותי לא פעם, שואלים אותי שאלות מצחיקות כמו אם עשיתי את פינוקיו. נו, באמת”.
הכיף של החיים
גבאי, 66, נולדה במושב פעמי תש”ז בנגב הצפוני, “שם עשיתי הצגות ושיגועים ממרומי ערימות החציר ואהבתי לדבר לתרנגולות, כאילו שהן הקהל שלי”, היא מספרת. בגיל 7 עברה עם משפחתה לשכונת הרכבת בלוד, “שכונה מלאת צבעים, שבה גרנו יחד ובאהבה יהודים וערבים, הכי רחוק מהמהומות האחרונות בעיר”.
דרכה אל עולם המשחק נסללה כשנלוותה לידיד שיצא להיבחן לסטודיו ניסן נתיב. “הייתי בת 16־17 כשבאתי לעזור לו באודישן - לעשות קטע וללכת”, היא משחזרת. “’תחכי בחוץ’, אמר לי ניסן נתיב אחרי הקטע. חיכיתי שעה במדרגות עד שהוא קרא לי ושאל מה איתי. אמרתי לו שאני לא בעניין; אין לי כסף לבוא כל פעם מלוד, ובטח אבא שלי לא ירשה לי. ‘ואם אשלם לך על הנסיעות ולא תצטרכי לשלם על הלימודים במכינה לסטודיו?’, הוא רצה לדעת. ‘אשאל אותו’, עניתי. ‘כי אבא שלי הוא עיראקי ולא כזה שמשחרר מהר”.
בסופו של דבר, הידיד הלך לעבוד בבנק, ואילו גבאי סיימה את לימודיה במכינה ובסטודיו, בעזרתו של נתיב, שבסופו של דבר אף צ’יפר אותה באופניים שהוא קנה לה. היא אסירת תודה לו עד היום.
לאחר כמה הצגות בתיאטרון למבוגרים, כולל “חיקיתי לך ארצי” של גדי יגיל (“מאוד נהניתי להופיע לצדו”), דמותו של מרקו שאבה אותה סופית לקהל הילדים. בין היתר, דיבבה את דני שובבני, עליסה ב”עליסה בארץ הפלאות”, בימבה, קופידו ועוד. עם הזמן עברה לביים ולהפיק דיבוב באולפני “נילס” של עוזי פוקס.
במקביל הקימה תיאטרון לילדים שבו היא מביימת ומשחקת, “אם כי עכשיו זה מאוד קשה בגלל גזירות הקורונה”. כיום היא חיה בגבעתיים עם בעלה, מייקל לני, איש ענף התיירות, יוצא דרום אפריקה, ולהם ארבעה ילדים, בהם השחקנית, המנחה והמדבבת דון לני־גבאי.
אם לא בעסקי השעשועים שלך, היכן אפשר למצוא אותך?
“בים. אני שוחה כל יום שלושה קילומטרים. עד הקורונה עשיתי גם גלישת גלים וקיאקים. הים הוא בשבילי הכיף של החיים”.
