40 שנים חלפו מאז שהבמאי אילן רונן עזב את תיאטרון החאן הירושלמי, שבו כיהן כמנהל אמנותי, ובימים אלה הוא שב ומטפס במעלה הדרך לירושלים כבמאי ההצגה “מבקר המדינה". “אילו היו פונים מתיאטרון אחר, אני לא בטוח שהייתי נעתר", הוא אומר כעת. “הפעם האחרונה שביימתי בין כותלי האבן שלו הייתה ב־1982".
זו הפעם השלישית שרונן מביים בקריירה הענפה שלו את ההצגה הזו, שכתב המחזאי אילן חצור, בהשראת “רביזור", מחזהו הקלאסי של גוגול. בעיבוד העכשווי, סיפור העלילה הקומית־סאטירית מתרחש בעיצומה של מערכת בחירות בעיירה דרומית, כשגולשים אליה ספיחים מהסכמי אברהם, עת ראש העיר אוסקר פפרנו מתכונן להנחת אבן פינה למסלול מרוצי גמלים, בעקבות עסקה שחתם עם נסיך אמירות מפוקפק.
או אז נוחתת בטלפון של פפרנו הודעה, שלפיה מתנהלת נגדו חקירה סמויה בחשד לשחיתות. ראש העיר המבוהל משוכנע שנציג מבקר המדינה נמצא בעיירה בזהות בדויה. אנשיו מאתרים אותו בדמותו של נוכל קטן, שאינו מאמין למזלו הטוב כשראש העיר נכנס לחדרו באכסניה עלובה ולוקח אותו לסיור מתחנף ומפנק בעיירה.
“המחזה אהוב מאוד על אנשי התיאטרון, אלא שסיפורי שחיתות ובירוקרטיה ממזרח אירופה לא דיברו לקהל הישראלי", אומר רונן. “רק כשהמחזאי אילן חצור החליף את התרבות המזרח־אירופית בקומבינה הישראלית - הקהל התלהב".
בגרסתו הראשונה עלה המחזה בתיאטרון הקאמרי בשנת 1993 בכיכובם של רמי ברוך, יוסי גרבר, קרן מור ותיקי דיין. ב־2005 הוא הוצג בתיאטרון הבימה בכיכובם של יעקב כהן, יגאל נאור, חנה לסלאו ודביר בנדק. בחלוף 17 שנה פנה המנהל האמנותי הנוכחי של החאן, אודי בן משה, לרונן והציע לו את ההצגה בשלישית. “השחיתות בארצנו היא מציאות קיימת, אף פעם לא נגמרת", אומר רונן.
ואכן, כשרונן שומע בחדשות את הדיווחים שלפיהם המשטרה השתמשה לכאורה בתוכנת הריגול “פגסוס" כדי לעקוב אחר שלושה ראשי ערים, בין היתר, הוא אומר: “כך בדיוק מתחילה ההצגה", ואז קורא באוזניי את ההודעה שמקבל ראש העיירה, פפרנו, במחזה: “אוסקר, חבר שלי בממשלה הדליף לי שמתנהלת בעירייה שלך חקירה סמויה מטעם הפרקליטות, המשטרה ומבקר המדינה. ראה הוזהרת".
כלום לא השתנה?
“המציאות עולה על כל דמיון, והפעם היא מעתיקה מהחאן".
ומה בכל זאת כן השתנה?
“כשההצגה עלתה בתיאטרון הקאמרי, למוסד מבקר המדינה היה מעמד. בראשו עמדה אז מרים בן פורת, אישה חזקה ומעוררת כבוד. בסוף ההצגה דמותה המצולמת ירדה מלמעלה לבמה, והקהל הגיב בעוצמה. מאז, ובמיוחד בתקופת נתניהו, מוסד מבקר המדינה התמסמס. בהצגה אנחנו לא מציינים את שמו של המבקר כיום (מתניהו אנגלמן – ר"ק), ומזכירים גם את המשטרה והפרקליטות. משהו התקהה. הנורמה של מנהיגים פוליטיים השתנתה, והם מרשים לעצמם לא להיות ישרים, להיות מעורבים בשחיתות. בעבר הייתה להם בושה. חשודים בשחיתות כמו השר אברהם עופר או באי־סדרים כמו יו"ר בנק הפועלים יעקב לוינסון - התאבדו".
שינוי עמוק
אל התיאטרון הירושלמי הגיע רונן לראשונה בשנות ה־70 של המאה הקודמת. “הבמאי מייקל אלפרדס הקים את מודל להקת השחקנים בחאן והזמין אותי לעבוד איתו כמחזאי", הוא מספר. “מלכוד 22", ההצגה הראשונה שביים רונן, זכתה להצלחה, ולאחר עזיבתו של אלפרדס, מונה לתפקיד המנהל האמנותי למשך שנה, שהתארכה לשבע שנים. “הייתי בן 27, המנהל האמנותי הצעיר ביותר בתיאטרון הישראלי", הוא מספר. “מרבית חברי הלהקה היו מבוגרים ממני. חיפשתי דרך ניהולית שיתופית שהתאימה לי כקיבוצניק ולאופי הלהקה, ולא מתוך עמדת המנהל הכל יכול".
כיום היית ממנה בני 27 למנהלים אמנותיים?
“זו לא שאלה בכלל. המשימה שלי בהגיעי לתיאטרון הבימה הייתה להצמיח את דור העתיד, ואכן הקמתי את קבוצת הצעירים. הייתי שותף לצמיחתם של שיר גולדברג, כיום המנהלת האמנותית של תיאטרון באר שבע, של המחזאית שחר פנקס ושל הבמאי והיוצר מאור זגורי, שהחל בתיאטרון הבימה. לכישרון אין גיל. הסיפור האישי שלי הוא שיעור והזדמנות שניתנה לי, ושעליי להנחיל לאחרים".
מצאת את החאן כמו לפני 40 שנה?
“המדינה והחברה השתנו מאוד, אבל לשמחתי להקת השחקנים משמרת את הרוח שהכרתי לפני 40 שנה. יש משהו מרענן בעובדה שהחאן אינו מטפח כוכבים, אלא מטפח את הלהקה כקבוצת שחקנים ומנהלים אמנותיים השואפים להגיע להישגים אמנותיים. כך זה עם אודי בן משה, וכך זה היה עם המנהלים הקודמים, אופירה הניג ומיקי גורביץ’".
רונן אינו מתעלם מהנסיבות שבהן גורביץ’ עלה לכותרות בשנים האחרונות. כזכור, בשנת 2018 הוא התפטר מעבודתו בבית הספר למשחק ניסן נתיב בעקבות תלונות נגדו על הטרדה מינית. בינואר 2020 התיק נסגר מחוסר אשמה. "מצער מאוד מה שקרה עם מיקי גורביץ', ואף שהפרשה מעולם לא הגיעה לערכאות, אין סלחנות. לצד הביקורת המוצדקת, אי אפשר להתעלם מ־17 שנותיו בחאן והתרומה שלו לתיאטרון", הוא אומר.
היום אתה נדרש לזהירות יתר?
“אני לא יודע אם זאת ההגדרה המדויקת. מה שברור הוא שהחברה עוברת שינוי עמוק, ובצדק. אני זוכר לאיזה צבא התגייסתי ביחסם של מפקדים לחיילות, וגם בתיאטרון ובשואו ביזנס. תיאטרון עוסק במערכות יחסים. כיום, כשאתה מביים סצינות אינטימיות, אתה דואג לכך שיהיה במקום אדם נוסף. אגב, נושא ההטרדות עולה אף הוא בהצגה ‘מבקר המדינה’".
רונן, 73, נולד בקיבוץ עין גב. עם הפילוג בתנועה הקיבוצית עברה המשפחה לקיבוץ גינוסר, וכשהיה בן 13 עזבה המשפחה לנתניה. ב־47 שנותיו בתיאטרון שימש רונן כמנהל אמנותי במקביל לעבודת הבימוי וביים עשרות הצגות וקומדיות, בהן “חשמלית ושמה תשוקה", “הקמצן", “המסילה לדמשק", “לבד בברלין" ועוד.
לאחרונה הוענק לו פרס הבמאי המצטיין ע"ש יוסף מילוא על בימוי ההצגה “גדר חיה" על פי ספרה של דורית רביניאן. בין עבודות הבימוי האחרונות שלו: ההצגות “מחכים לגודו" ו"הזמן הצהוב" בתיאטרון היהודי־ערבי ביפו. “היו מקרים שנקראתי לקפוץ לבמה להחליף שחקן נעדר שיצא למילואים, אבל הבנתי שזה לא בשבילי, אני יודע במה אני טוב", הוא אומר.
אני מכאן
את אשתו רחל הפלר גם הכיר על הבמה, כששיחקה באחד מלהיטי החאן דאז “משרתם של שני אדונים". השניים נישאו ב־1975. “היא שיחקה אז גם בטלוויזיה, בחינוכית ובערוץ הראשון, והרב שערך את החופה לא הפסיק לשאול: ‘נו, מתי כבר תגיע הטלוויזיה לצלם?’", הוא מספר. “באותה תקופה לא נחשבנו יוצאי דופן. היו חתונות לפנינו, למשל עודד קוטלר ולאורה ריבלין. גרנו בשכונת תלפיות בקרבת החאן והתנהלנו ברוח
החופשית של הסבנטיז. העובדה שיעלי, הבת שלנו (הבמאית והמחזאית יעל רונן – ר"ק), הלכה לעשות תיאטרון - קשורה בלי ספק לשעות הארוכות שהיא בילתה איתנו בחצר החאן ובתיאטרון".הפלר שיחקה לאורך השנים בטלוויזיה ובתיאטראות השונים. בתם יעל מתגוררת בברלין עם בנה אלכסנדר (מנישואיה לשחקן יוסף סוויד – ר"ק). זה שלוש שנים היא במאית הבית בתיאטרון גורקי בברלין. בנם מיכאל חי בלוס אנג’לס עם אשתו ושני ילדיהם.
חשבתם לנדוד בעקבות הילדים?
“לא. האם שלושת הנכדים שלנו יהיו אי פעם ישראלים? אין לדעת. לפני הקורונה היינו על הקו לברלין ליעלי. להגיע ללוס אנג’לס זה כבר מורכב יותר. גם אני עבדתי בחו"ל, הייתה לי הזכות לעמוד בראש איגוד תיאטראות אירופה, אבל אני מכאן, וכאן אני נשאר".
מה דעתך על מעמד התרבות כיום?
“אני חושש שהתודעה מהי תרבות הולכת ונשחקת ואני מאשים בכך את אמצעי התקשורת האלקטרוניים והרשתות החברתיות. צעירים אינם מבחינים בין רכילות לתרבות. הם חשופים לתוכניות ריאליטי ולסיפורים על זמרים שמתגרשים, בעוד שעולם התרבות - המורכב מקונצרטים, מחול, אמנות פלסטית ותיאטרון – הולך ונעלם. השרה הקודמת מירי רגב גרמה נזקים לתרבות כשקיבעה גישה פופוליסטית שלפיה משלם המסים צריך לקבל תמורה, והאמנות היא שופר לשידור הרעיונות של הממשלה הנבחרת לציבור בוחריה".
"המהומה שהיא חוללה והנזקים עודם כאן. להבנתי, האמרה ‘כי מציון תצא תורה’ מתייחסת לתרבות. ועם כל הכבוד להצלחתה של גל גדות, אנחנו לא מצטיינים בכך, למרות שיש בינינו יוצרים רבי כישרונות. התמיכה הממשלתית בתרבות היא מהנמוכות בעולם המערבי. אני שומע מה קורה במדינות אחרות. בעבר, כשביימתי במוסקבה, נדהמתי למראה 50 מוסדות תרבות המקיפים את הכיכר האדומה", הוסיף.
למרות הביקורת, רונן נרגש מצימאון הציבור לתרבות ולתיאטרון. “בגלל הקורונה התיאטראות לא פעלו במשך שנה. היו שלעגו ואמרו שלא צריך תיאטרון. אבל ההיסטוריה מוכיחה את ההפך", הוא אומר. “בימי המגיפה השחורה, למשל, הייתה פעילות תיאטרונית אדירה. כשעולם התרבות נפתח, תגובת הקהל העידה על הגעגוע, במיוחד לתיאטרון, בזכות האינטראקציה בין הבמה לקהל. לצערי, מצב הקורונה שוב מדאיג. בעודנו עושים דרמה על הבמה, מתחוללת מסביבנו דרמה מטפיזית בריאותית. זו ההצגה היחידה שאין לי שליטה עליה".
היעדר השליטה של רונן נוגע גם לבריאותו האישית. “באפריל 2021 קיבלתי תזכורת בריאותית", הוא אומר. “הייתי בטוח שכאבי הגב שלי הם עניין אורתופדי, אבל בחדר המיון התחוור לי שטעיתי ועברתי התקף לב".
מה שלומך עכשיו?
“עברנו אז שבוע של דאגה. הפסקתי את החזרות בבית ליסין. כשחזרתי כעבור חודשיים, גיליתי שהתיאטרון והיצירה הם התרופה הכי טובה. גם הרופאים הבהירו ששמחת היצירה בריאה יותר מאשר לשבת בבית ולחשוב מה יהיה עם הבריאות שלי. אני מקווה שאדע למצוא את האיזון ואמשיך לעשות תיאטרון רלוונטי שנוגע באנשים, גם בתקופה הכאוטית שבה אנחנו חיים".