פברואר 2002, לפני 20 שנה. במרכז שורת השחקנים הקדים לקהל בתום הבכורה החגיגית של ההצגה “יומנה של אנה פרנק” בתיאטרון הבימה ניצבת השחקנית הצעירה טל צדקוני, שזוכה לתשואות הקהל במה שיהפוך לאחד הרגעים הבלתי נשכחים בחייה. כיום, למרבה ההפתעה, היא החליפה את הבמה בעבודה בצהרון, לצד השחקנית והזמרת לילך כספי. “אני עוד אחזור”, היא מבטיחה.
איך הגעת לצהרון?
“אוי, זה היה נורא מצחיק. כשלילך ואני עמדנו להעלות את ההצגה ‘הטיול לארץ התווים’ מאת גידי קורן, ליהקנו לתפקיד המאסטרו את מיקי פרוסק, שחקן שנעשה איש חינוך. כשהוא פתח צהרון, הוא קרא ללילך ולי להצטרף אליו, וקפצנו איתו למים”.
יודעים שם עם מי יש להם עסק?
“הילדים - לא; הצוות - בחלקו”.
צדקוני גדלה בקיבוץ עין גב, השנייה מבין ארבע בנותיהם של הורים עם זיקה לאמנות. “הייתה לי ילדות נפלאה, אבל אי אפשר לפתח קריירת משחק ממקום כל כך רחוק”, היא אומרת. בקיבוץ רקדה מילדות מחול, ואת שנת השירות לפני הצבא העבירה בהדרכה בקן הנוער העובד והלומד, שם הכירה את בעלה, מאור, בן קיבוץ דורות.
בניגוד לאחרים, צדקוני העדיפה שירות צבאי שאינו בלהקה צבאית או בתיאטרון צה”ל. “כבתו של אחד הלוחמים בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים וכאחות של קצינה בדרגת סגן אלוף, חיפשתי שירות משמעותי יותר”, היא אומרת. “את זה מצאתי בנח”ל כמפקדת מחלקה של חיילים”.
איך היה?
“כמפקדת בגובה 1.56 מ’, זה היה מאוד מצחיק לראות את המ”מית הקצרה, שהסתובבה שם עם כובע שכיסה את העיניים ועם M16 מקוצר. אבל הייתי מה זה קשוחה”.
את?
“כן, אני. לא הייתה ברירה”.
לאחר שהשתחררה ויצאה לטייל, למדה בסמינר הקיבוצים, “מקום שהתאים לי כמו כפפה ליד”. משם היא הגיעה לתפקיד קתרין בהצגה “מראה מעל הגשר” בהבימה. בן זוגה שם ובהצגות נוספות בתיאטרון הלאומי דאז היה גיא זו־ארץ. “זה היה שנים לפני שהפך למנחה טלוויזיה מצליח”, היא מספרת. “אני זוכרת את גיא כשחקן צעיר ורעב, מלא כישרון ועם רצון להוכיח את עצמו. בשבילי הוא היה פרטנר כיפי על הבמה”.
באותה הצגה כיכב ג’וליאנו מר, שנרצח כעבור כעשור בג’נין.
“איזה בזבוז. כל כך חבל שהוא איננו. הערצתי אותו וגם פחדתי ממנו מרוב שהיה טוטאלי. אף פעם לא ידעת אצלו איפה עובר הגבול בין השחקן לבין הדמות, משהו מפעים וגם מלחיץ. בעיניי הוא היה גדול מהחיים”.
בלי אודישן
אחרי תפקידה של קתרין, שיחקה את נעמה בהצגה “גן ריקי” ואת אמליה, בתה של ברנרדה, בהצגה “בית ברנרדה אלבה”. ההצגה “יומנה של אנה פרנק”, מאת אלברט הקט ופרנסס גודריץ’, הייתה הרביעית שלה בהבימה . כבר בגיל 26 היא הגיעה לשיאה. “זה בזכות יענק’לה”, היא מציינת. “במאי ההצגה, רוני פינקוביץ’, ייעד את תפקיד אנה למישהי אחרת, אך מנהל הבימה דאז, יעקב אגמון, התעקש עליי - ובלי אודישן. קבלת התפקיד של אנה הייתה בשבילי כמו זכייה בפיס. התפקיד היה מזוהה עד אז עם עדה טל, שגילמה את אנה בגרסה הקודמת של ההצגה ב־57', ותהיתי אם אוכל להגיע לקרסוליה”.
מדוע עזבת את הבימה?
“האמהות לשלושת ילדיי מאוד שינתה אותי. התמסרתי כולי לעניין, כמובן על חשבון הקריירה, שהתשוקה אליה שככה. כיום ברור לי שלא יכולתי אחרת. ככה הלב שלי רצה. בתיאטרון הורדתי הילוך ושידרתי שלא כל הלב שלי שם עד שהתאיידתי וברגע מסוים מצאתי את עצמי בחוץ. והאמת? לא הייתי שבורת לב מכך. אז הופעתי בכמה הצגות בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער והעליתי הצגות עם לילך כספי, חברתי הקרובה מאז ששיחקנו בהצגה ‘מניין נשים’ בהבימה. כאן יכולתי לעשות מה שרציתי; אפילו להיניק תוך כדי החזרות”.