רב-פקד בירו, הקצין הבכיר בתחנת משטרה, שאליה מתפרצת בסערה אם לצעיר אתיופי, שנעצר על-ידי שוטרים, כפי שעולה מהצגת "לילה לבן", עיבוד של גור קורן ועירד רובינשטיין  למחזה אמריקאי מאת כריסטופר דומוס-בראון, המוצגת בתיאטרון הקאמרי בבימויה של תמר קינן, הוא אתיופי בעצמו, כמו תגלית ההצגה, אדם קנדה, השחקן המגלם אותו בכישרון ראוי לציון.

"נעניתי לתפקיד לא רק בידיעה שעל שחקן חדש לקפוץ על תפקידים, המוצעים לו, אלא גם בגלל מה שהוא מסמל", אומר קנדה. "אני מבין את התפיסה של הדמות, כי כאתיופי שגדל פה, אני יודע שהפחד מלהיות זר, גורם למי שנקלע למצב הזה לכופף את עצמו, כדי שלא ישימו אליו לב ובשביל להיות פחות על הגריל".

עם כל החשיבות שאתה מייחס לתפקיד, לא חששת מכך שאם אתה מתחיל בתפקיד של כמה כניסות לבמה, ימשיכו לתת לך תפקידים קטנים, בניגוד להצטיינות שלך בלימודיך בבית צבי?
"למרות שנחשבתי למצטיין, ברור לי כשאני יוצא לדבר האמיתי בחוץ, אף אחד לא מכיר אותי ב'תעשייה', שבה אין ברירה אלא להתקדם צעד אחר צעד. רציתי לצאת כמה שיותר טוב בתפקיד הנוכחי כדי שידעו לסמוך עלי, בפרט שהתפקיד לא קל".

מדוע לא קל?
"כי הן הקצין הבכיר בתחנה והן האם, המתפרצת אליה, הם יוצאי אתיופיה, כמו רותי אסרסאי, שמשחקת אותה וכמוני, שכביכול מוצאים את עצמם בשני צידי המתרס. עם כל הקושי, הבמאית תמר קינן כיוונה אותנו כמו שצריך".

יש לך הסבר לכך, שייצוג העדה האירופית בתיאטרון בארץ צנוע בהשוואה לתרומתה לתחום הזמר?
"נכון, איננו רבים, אבל צפויים לצאת מבתי הספר למשחק לפחות עשרה מבני העדה. אני מאמין, שלשחקני הדור הבא יהיה יותר קל להשתלב, כי בסך הכל גם אם אנחנו אתיופים, אנחנו ישראלים, שמקווים להשתלב בחברה בצורה שוויונית".

קנדה בן 33. שמו, אדם, הינו קיצור מאדמקה, האדם הראשון בשפת יוצאי אתיופיה ו"הפירוש של קנדה - גיבור". הוא עלה ארצה בגיל שנתיים, ב"מבצע שלמה" וגדל בכפר-יונה. אביו ממשיך לעבוד בגיל 80 כמנקה רחובות. אמו  - קצבית. הוא הבכור בין ארבעת ילדיהם. לדבריו, הוא עם חיידק הבמה מילדותו, "מהרגע הראשון שעליתי על במה והרגשתי מיוחד".

כבן למשפחה דתית, חבש כיפה עד י"ב. שירותו הצבאי עבר עליו ב-8200 - ולא מה שאתם חושבים. "כרתך, איש-קבע - שבע שנים ייצרתי מה שהצבא היה צריך", הוא מעיד. "ב-2013 סיפר לי חבר שהוא הולך לאודישן לאיזו פרסומת. 'מה, אתה?!', התפלאתי. 'יאללה, אבוא אתך!', אמרתי לו. זה עודד אותי להשתחרר מהקבע ולנסות להגשים חלום מאז ששיחקתי ביסודי. עברתי קורס של משחק מול מצלמה. משם עברתי ללמוד אצל אייל רוזלס. רק שאלתי אותו אם זה לא מאוחר, קרוב ל-30. הוא הרגיע אותי שאף פעם לא מאוחר ומהקורס אצלו הוא דרבן אותי ללכת לבית צבי".

ממה התקיימת באותה תקופה?
"בשנה הראשונה מעבודת ניקיון פעמיים בחודש בבניין שבו גרה המשפחה שלנו בכפר-יונה. הייתי חוזר לשם בערב מאוחר ומנקה".

מסתבר שבבית הספר למשחק הוא פונק בתפקידים מחמיאים, כמו שאולי ב"המורדים", פלטונוב ואצדק ב'מעגל הגיר הקווקזי', "לאחר שארתור קוגן, המנהל שם והמורים ראו שאני מספק את הסחורה". לדבריו, עבר שם "תהליך קשה ומלמד,  מה גם שהייתי יותר מבוגר מרוב התלמידים האחרים".

כמנהל בית צבי, שקנדה היה מתלמידיו המצטיינים, קוגן מצפה בקוצר-רוח להצגת "לילה לבן", בקאמרי, ברביעי השבוע. "מהלימודים שלו אצלנו אני זוכר אותו כרגוע, מדוד ויסודי, שמשתדל למתוח את הגבולות של עצמו", הוא מעיד. "יש איזה ניקיון במשחק שלו ודיוק". 

ומחוץ למשחק, אדם?
"כמעט כל מה שקשור לאמנות, אני אוהב, כולל דברים שאני כותב ושר אותם, מה שהביא לי אחד הפרסים שבהם זכיתי בבית צבי. אני גם רוקד הודות לזה שבית הספר שחרר אותי".

חווית במרוצת השנים אפליה בגלל היותך אתיופי?
"ברור. כבן של מיעוט, לא פעם הרגשתי שונה והיו מורים שלא התייחסו כפי שצריך, מה שהביא אותי ל'ברוח'  לישיבת כפר-הרא"ה, לאחר שבבית הספר הקודם היה מורה שלא אהב אתיופים. אז התגובה שלי הייתה שגויה. נהגתי לרצות כדי שיגידו שהאתיופי הזה בסדר".

והיום?  
"היום אני אוהב את כולם עד שמישהו מראה שהוא לא בכיוון שלי".

על איזה תפקיד אתה חולם?
"אני נמשך בין השאר גם לתפקידים, שהם לא הטייפקאסט שלי. נראה לי מאוד מאתגר לעשות את יאגו ב'אותלו', גם אם מדובר בדמות מאוד-מאוד רעה. בינתיים חשוב לי להתקדם בעקביות ולשחק בתפקידים שיציעו לי".