“נוח לי בתיאטרון, להיות פרצוף שכבר לא ברור מאיפה הוא מוכר”

"מה שמניע אותי הוא העונג לספר סיפור, להיות פה ופנים לסיפורים של נשים שונות”, אומרת השחקנית ריקי בליך. “ומה שאני הכי אוהבת בעולם זה להצחיק, לקח לי הרבה שנים להודות בזה כי היה לי איזה דימוי בראש שמשחק זה דבר כבד ודרמטי, טרגדיות יווניות וכאלה, אבל עם השנים, וככל שאני משחקת יותר, אני מבינה שהדבר הכי קשה, אבל הכי מספק והכי אמיתי - הוא להצחיק.

לגרום לקהל לצחוק צחוק גדול מהלב. אי אפשר לזייף צחוק, זה או שצחקת או שלא. זה בא מהבטן, מהלב. אז כשאני אומרת משפט ושומעת אולם של אלף איש צוחק, קשה לתאר את הסיפוק והכיף שאני מרגישה, בשביל עצמי, וכמובן בשביל הדמות שלי, האישה שאני מייצגת ומספרת לכולם את הסיפור הייחודי שלה”.

בשני הקרוב, 28 בפברואר (20:00), תעלה בתיאטרון הבימה ההצגה “הנוקמים, סיפור אהבה”, שכתב וביים הלל מיטלפונקט, ובכיכובה של בליך. ההצגה מביאה את סיפורם של חיילי הבריגדה היהודית שהתגייסו לצבא הבריטי בימים שאחרי מלחמת העולם הראשונה ולפני קום המדינה, את סיפורם של החיילים והקצינים בבריגדה שהפכו ל”נוקמים” וצדו נאצים ומשתפי פעולה, ואת סיפורה של להקת הבריגדה. לצדה של בליך מככבים בהצגה גם גילה אלמגור־אגמון, רוי מילר, אסנת פישמן, פיני קדרון, דב רייזר ועוד.

בליך מגלמת בהצגה את דמותה של גפן, “צעירה היפסטרית, בוגרת לימודי קולנוע שעושה את הסרט הראשון שלה כתסריטאית ומזמינה אל הסט את מלכה, שהייתה זמרת בלהקת הבריגדה וכתבה ספר זיכרונות על התקופה”, היא מספרת. “מערכת היחסים בין גפן למלכה היא הלב של התפקיד שלי, את מלכה מגלמת גילה אלמגור האחת והיחידה, ומה קורה בסוף - צריך כמובן לבוא ולראות.

אני נורא אוהבת את המחזה. הוא נע בין ההווה - צילומים של סרט על סיפור אהבה בין חייל מ’הנוקמים’ של הבריגדה לבין זמרת בלהקה - לבין העבר. הסיפור, כדרכם של סיפורים טובים, מתפתל ומסתבך, עד שמגיע לסוף מפתיע ומרגש”.

מה למדת מההצגה על התקופה?
“לפני שהתחלנו לעבוד לא ידעתי הרבה על יחידת הנוקמים הסודית, יהודים שהיו צדים בכירים נאצים שברחו והתחבאו ברחבי אירופה, ולא ידעתי מה היו שיטות העבודה שלהם, וכמה אומץ, הקרבה ונחישות נדרשו מהם. אני לא רוצה להכביר מילים כדי לא להרוס לצופים את החוויה, אבל זה מצמרר, חזק ומרגש וגם מעורר מחשבה עמוקה על רעיון הנקמה”.

בהצגה בליך סוגרת מעגל עם אלמגור, שכן התפקיד הקולנועי הראשון של בליך היה בסרט “עץ הדומים תפוס” (1994), שנכתב על ידי אלמגור ומבוסס על סיפורה האישי. “אני מכירה את גילה מגיל 14, היא זו שנתנה לי את ההזדמנות הראשונה בחיי – תפקיד בסרט, של מירה, הילדה המסתורית שמגיעה יום אחד לפנימייה ומביאה איתה סיפור עצוב ומיוחד”, היא מספרת.

“קשה לי להסביר כמה אני חייבת לגילה, ואיזה כבוד זה בשבילי לעבוד איתה. היא אישה שהיא השראה אמיתית בשבילי, לא רק כשחקנית אלא גם כפעילה חברתית, כפרסונה ציבורית. אני לא מכירה הרבה נשים אמיצות, נחושות וחדות לשון כמוה שלא חוששות להביע את דעתן תמיד ולהילחם עליה, גם אם היא לא פופולרית או אפילו אם הבעת העמדה הזו מביאה אותה למצבים של איום וחשש. אני מעריצה את התכונה הזו שלה ובהחלט רואה בה אם רוחנית לכל מה שאני עוסקת בו היום”.

אור בקצה המנהרה
פריצתה הגדולה של בליך (42), אחת השחקניות העסוקות בישראל, התרחשה בשנת 2003 בעקבות התפקידה הראשי שבו כיכבה בסדרת הטלוויזיה “אסתי המכוערת”, שעליו זכתה בפרס מסך הזהב ובפרס האקדמיה לטלוויזיה. בהמשך כיכבה בסדרת ההמשך “אלביס, רוזנטל והאישה המסתורית”. “זו לא הייתה תקופה קלה עבורי”, היא משחזרת.

“כל השנים הראשונות של ‘אסתי המכוערת’ והפרסום העצום שנלווה לזה – זה לא היה קל. כל התפקידים שעשיתי בטלוויזיה עד אז לא היו בכלל דומים למה שקרה כשאסתי נהייתה יפה, ומדינה שלמה רצתה לראות מי אני ואיך אני נראית, וגם להביע על זה דעה כמובן”.

איך קיבלת את ההצלחה הזו?
“קשה לי להגיד שלא איבדתי את הראש בתקופה הזו כי קצת איבדתי. למזלי לא היו אז רשתות חברתיות, אז אולי נחסכו ממני כמה דעות שלא היה לי קל לקרוא על עצמי. ובכל זאת, אולי במובן מסוים אני סוחבת איזו פוסט־טראומה קטנה מהימים ההם. היה לי מאוד לא פשוט להיות במרכז תשומת הלב והתודעה ברמה כזו עוצמתית.

לקח לי לא מעט שנים להודות בזה, אבל אני כנראה לא לגמרי בנויה לזה, בטח לא בתקופתנו עם האינסטגרם והטיקטוק. מאוד נוח לי בתיאטרון, להיות מין פרצוף מוכר, שכבר לא ממש ברור מאיפה הוא מוכר. ‘סלבית’ זה ממש לא המקצוע שאליו כיוונתי כשהחלטתי בגיל 7 שאני הולכת להיות שחקנית. התכוונתי לעשות מחזות של צ׳כוב, פחות סדרות בפריים־טיים. היום אני מרגישה מאוד מאוזנת ומסופקת מהכיוון המקצועי שלי”.

לצד הקריירה בתיאטרון (“האב”, “חתונה מושלמת”, “סיפור אהבה בשלושה פרקים”, “קשר דם” ועוד), לאורך השנים שיחקה בליך בשלל תפקידים בטלוויזיה ובקולנוע, בהם בסדרת המערכונים “קצרים” ששודרה בין 2004 ל־2009.

“לא העליתי בדעתי בכלל ש’קצרים’ תתפוס בצורה כזו”, היא אומרת. “בהתחלה בכלל חשבתי שאני עושה אודישן לסדרת נישה קטנה של מערכונים. כמעט התעלפתי אחרי שהתקבלתי וסיפרו לי מי הם חבריי לקאסט. עד היום זה מפתיע אותי עד כמה אנשים אהבו אותנו, ואיך עד היום לא עובר כמעט יום בלי שמישהו ניגש ומזכיר לי מערכון שהוא נורא אוהב, או שמישהי מספרת לי מה הכי הצחיק אותה”.

מהם התפקידים שהכי אתגרו אותך?
“כולן היו בנותיי כמובן. אבל האישה שאולי הכי נהניתי לגלם היא לוטי מהספר ‘חיי נישואים’ של דוד פוגל, דמות טרגית של בחורה צעירה, מלאת חיים ושמחה, שאהבה נכזבת מעבירה אותה על דעתה ומביאה אותה לתהום של ייאוש ועצב שאין להם ריפוי. שיחקתי אותה על במת תיאטרון תמונע, במה קטנה וצנועה, ודווקא שם הייתה לי חוויית משחק עמוקה שהולכת איתי כל החיים.

גם את הדמות שלי בהצגה ‘זרים מושלמים’ אני נורא אוהבת, כי הקומדיה אצלה מגיעה ממקומות קשים וכואבים. העונג שלי לרגש ולהצחיק בו זמנית הוא כמו ללקק גלידה נהדרת. הכי כיף בעולם”.

יש קו אדום מבחינתך לגבי תפקידים שתגלמי?
“עד היום כמעט לא קרה. אני משערת שעירום שהוא ממש לא מוצדק, או משהו שהוא מאוד לא מוסרי, אבל זה בתיאוריה, לא יצא לי ממש להיתקל בהצעות כאלה”.

באוגוסט 2021, בשיאו של משבר הקורונה ובצל קריסת ענף התרבות, נכנסה בליך לתפקידה החדש כיו”ר ארגון השחקנים והשחקניות (שח”ם), והחליפה את קודמתה בתפקיד, השחקנית אסתי זקהיים. “האתגר הכי קשה ומיידי הוא לעזור לכל שחקנית ושחקן לשרוד את התקופה ההזויה והמשוגעת הזאת”, אומרת בליך.

“אני שומעת על חברים וחברות שנוטשים את התחום, שמוותרים על השליחות שלהם להביא תרבות ועונג לילדים, למבוגרים, לעסוק באמנות, לייפות את העולם הזה - ולבי נשבר. אני עושה כל מה שאני יכולה כדי להילחם על מקומנו בחברה, להקל, להשיג כסף, לעורר מודעות למצב עולם התרבות. אני מקווה שיש הבנה בציבור של חשיבותם של כל אחת ואחד מהאמנים והאמניות. מסביבי אני מרגישה שיש לנו תמיכה חמה ואוהדת של הציבור, של התקשורת, וגם של לא מעט גורמים בשלטון. שר התרבות שלנו למשל”.

מה היעד?
“יש לי חלומות גדולים לשפר את מצב השחקנים והשחקניות בישראל. מעמדנו נשחק מאוד בשנים האחרונות. זה פועל יוצא של מיתון וקושי בכל תעשיית הטלוויזיה, ירידה בתקציבים, בעיה של השקעה בהפקות מקור. אבל זה לגמרי לא מחייב שאנחנו נשלם על כך את המחיר.

תעשיית הטלוויזיה בישראל מצד אחד עומדת מול ריבוי הערוצים וערוצי הסטרימינג שלא היו קיימים פעם, אך מצד שני זו תעשייה פורחת ויצירתית שמגלה בשנים האחרונות את האפשרות לפרוץ לעולם ולשדר בקנה מידה גדול הרבה יותר וגם למכור פורמטים וסדרות לחו״ל. יש מקום בהחלט לשנות את התפיסה לגבי כמה שחקנים צריכים להרוויח וכמה הם חשובים בתוך התעשייה. אנחנו חייבים לעמוד על המשמר כדי שניהנה גם אנחנו מהפריחה של שוק הטלוויזיה והקולנוע הישראלי”.

בחודש שעבר הכריז שר התרבות חילי טרופר על העברת חבילת סיוע לענף התרבות, שלפי הפרסומים שווייה 94 מיליון שקלים. “הרבה שחקנים ושחקניות יראו סכומי כסף כפיצוי על כל הצגה שבוטלה, אבל לצערי לא מספיק, כי לא כל השחקנים והשחקניות בארץ יקבלו עזרה ופיצוי”, אומרת בליך. “אנחנו ממשיכים להיאבק על הכרה בכלל השחקנים ופיצוי לכל העצמאים בישראל שנפגעו מגל האומיקרון”.

עד כמה הטלפון שלך מופגז בימים אלה בהודעות ובשיחות משחקנים במצוקה?
“לצערי אני שומעת כל יום עוד ועוד סיפורים של אמנים ואמניות מכל הגילים והסוגים שחווים ביטולים, לפעמים של 100%, מההופעות שהיו להם. זה שובר את לבי, ולא פחות מזה שוברת את לבי התחושה שיש משהו קשה בגל הזה בין האנשים, משהו מנותק, איזו תחושת ייאוש, כעס, קושי, שלא הייתה קודם. אני בתחושה קשה.

חייבים למצוא איזה אור בקצה המנהרה הזו. אני מרגישה כיום טיפה, בזעיר אנפין, איך זה להיות בעמדה שמקבלת החלטות שמשפיעות על אנשים אחרים. ברור לי כמה הדברים מורכבים הרבה יותר כשאת זו שצריכה לקחת החלטה שתיטיב עם כמה שיותר אנשים ולא תפגע באחרים. זה מורכב מאוד, וקשה לי בגלל זה לבוא בטענות”.

איך עוברת עלייך באופן אישי תקופת הקורונה?
“זו תקופה מיוחדת, מערערת, אבל גם חזקה מבחינתי. מאוד נהניתי מזמן האיכות שהיה לי עם הבת שלי, אחרי 20 שנים רצופות שאני כמעט כל ערב בתיאטרון. למדתי לא מעט על עצמי ועל הזוגיות שלי ובכלל על חיי. אני באמת מרגישה שהמשבר הזה חשף המון קושי וגם המון עוצמה ויופי בחיים שלי”.

הפתרון של הכל
בנוסף לשלל עיסוקיה, בליך היא גם פעילה בולטת בנושא זכויות בעלי החיים ואיכות הסביבה. “הכל התחיל לפני 15 שנה, כששי אביבי הזמין אותי להקרנה של הסרט ‘אמת מטרידה’ של אל גור, שמצחיק לחשוב כמה היום הוא כבר לא ממש רלוונטי כי המצב היום הרבה יותר גרוע ממה שהוא תיאר בסרט”, היא מספרת.

“אני זוכרת את ההלם שלי ממה שראיתי. לא היה לי מושג קלוש שזה מה שקורה סביבנו על כדור הארץ. הבנתי שאני לעולם לא אוכל להעמיד פנים כאילו לא ראיתי ושמעתי עכשיו את מה שנאמר. מבחינתי, אקולוגיה היא הצדק של הכל והפתרון להכל - מפוליטיקה ועד רעב, מחוסר צדק ועד הכחדת בעלי חיים. מי שרוצה באמת לתקן את העולם - בעיניי זו הדרך. אני לעולם לא אפסיק לנסות”.

איך את מתמרנת בין שלל הכובעים?
“אין לי מושג איך אני בכלל מצליחה לתפור את הכל, אבל איכשהו אני מחזיקה את זה, אולי הסוד הוא שאני נהנית מאוד - בשח”ם, בתיאטרון, בטלוויזיה, והכי נהנית עם הילדה שלי. העבודה האהובה עליי מכולן היא ההרצאה שלי על תרבות הצריכה, כי היא קלה ומצחיקה ומחדשת, ומצד שני היא נותנת הסבר מקיף על תרבות הצריכה. אני מקווה גם שיש בה תקווה, כי אם יש למעשים שלנו כאנשים קטנים, פרטיים, כזו השפעה, אז יש לנו את הכוח לשנות, ואפילו להציל את העולם”.