דב רייזר: “כל הצגה חדשה עבורי היא כמו הפעם הראשונה"

כשהשחקן הוותיק דב רייזר יעלה בשבת הקרובה, 26 במרץ, לבמה בהצגה “ינטל" בתיאטרון הבימה (18:00), זו תהיה עבורו סגירת מעגל. “בסוף שנות ה־70 שיחקתי בהצגה הזו בבימויו של חנן שניר, ועכשיו, אחרי יותר מ־40 שנה, אני משחק בה שוב", הוא אומר.

“אני זוכר שבהפקה הראשונה נשלחנו לארבעה ימים לישיבה של הרב אברהם רביץ כדי לספוג את האווירה של ישיבה. בסוף הגיבוש הזה שאלתי את הרב רביץ, שבמובן מסוים היה מי שעודד את אורי זוהר ופופיק ארנון לחזור בתשובה: ‘איך אפשרת לשחקנים חילונים לבלות ארבעה ימים בישיבה?’. הוא ענה לי: ‘מתוך שלא לשמה – בא לשמה’, והכוונה הייתה שאולי ניתפס לעניין. ואכן, אחד מאיתנו נתפס".

ההצגה החדשה, עיבוד מודרני לסיפור מאת יצחק בשביס־זינגר בנוסח עברי של דן אלמגור ומשה קפטן ובבימויו של רפי ניב, מגוללת את סיפורה של ינטל, נערה צעירה (בגילומן של רוני דלומי/הילה שלו), שמתקוממת נגד גורלן של נשים בחברה המסורתית. בשלב מסוים היא עוזבת את העיירה היהודית שבה גדלה, מתחפשת לגבר צעיר והופכת לתלמיד ישיבה.

בגרסה המחודשת משחק רייזר תפקיד כפול: את הרב טודרוס, אביה של ינטל, ואת החייט ברל. “בהצגה, אני, כאב וכרב מודרני שמבין את המרדנות של בתי, מלמד אותה בסתר גמרא והלכות ותומך ברצון שלה", מספר רייזר.

הסיפור “ינטל" עובד על ידי בשביס־זינגר למחזה בשנות ה־50 של המאה הקודמת והוצג לראשונה בברודוויי בשנת 1975. בשנת 1983 עובד לסרט בכיכובה, בבימויה ובהפקתה של ברברה סטרייסנד. “בהפקה הראשונה בארץ של ‘ינטל’, עוד לפני שהסרט יצא, יוסי בן נון הלחין את התפילה ‘אל מלא רחמים’ וביצענו אותה", מספר רייזר. “התפילה המולחנת הזו התגלגלה לידי ברברה סטרייסנד שנורא רצתה את זה לסרט, אבל מישל לגראן, שכתב את המוזיקה לסרט, התנגד והרעיון נגוז. בהפקה החדשה אנחנו מבצעים את השיר בלחנו של בן נון שוב".

מה לדעתך הופך את הסיפור לרלוונטי גם היום?
“העובדה שדברים לא השתנו כל כך, ועדיין אסור לנשים ללמוד בישיבה. יש מודרנה מסוימת בחברה החרדית, אבל עדיין לא בנוגע למעמד האישה. החוקים כלפי נשים עדיין מחמירים בחברה החרדית, ולא ניתנות להן זכויות שוות או הוגנות, בלשון המעטה.

"בנוסף, ההצגה היא מעין קומדיה של טעויות, שזה משהו שאף פעם לא נס לחו, וזה משהו שתמיד רלוונטי. בהצגה יש גם את האספקט הלהט"בי בגלל ההתאהבות של ינטל, שהיא לכאורה בחור ישיבה, בבחור שלומד איתה, אביגדור. בנוסף, כבחור, משדכים אותה לבחורה בשם הדסה. העיבוד החדש נוגע, ולא ברמז, בממד הלהט"בי במסגרת העיירות היהודיות של פעם".

מאיר שלו ואני

כבר בגיל 6 החל רייזר, 74, לגלות את משיכתו לבמה. “הייתי עולה על כיסא ומחקה את דוד בן־גוריון", הוא מספר. בגיל 9 כבר החל לשחק בתיאטרון הילדים והנוער “תילון" מיסודו של מנחם גולן. “בגיל 12, בעידוד שכן שלי, הלכתי לאודיציה בתיאטרון הבימה והתקבלתי לשחק ב’אמיל והבלשים’ ובמקביל בעוד שתי הצגות".

איך זה היה לחוות תיאטרון בגיל כה צעיר?
“זה היה מדהים. הייתי באופוריה כל הזמן. כמעט בכל יום כשנגמרה לי ההצגה בסביבות השעה 16:00, הייתי נשאר להצגות הבאות ומתערבב עם שחקנים כמו אברהם ניניו, שמואל רודנסקי, גאולה נוני ואריק איינשטיין. זה היה עולם ומלואו בשבילי. כמובן שזה קצת הפריע לי בלימודים בתיכון, אבל המנהל התחשב בי לאחר שצפה בי בהצגה".

בשנת 1965 התגייס לצבא לצוות הווי גדנ"ע לצד אחד, דודו טופז. “הייתה תקופה מקסימה וקצרה ואפילו היה לנו להיט אחד, ‘נוח היה איש צדיק תמים’", הוא אומר.

לאחר שחרורו כיכב רייזר בתפקידים ראשיים בהצגות בשלל תיאטראות בארץ. מאז 1986 נמנה עם סגל שחקני תיאטרון הבימה. לדבריו, כמעט מעולם לא סירב לאף תפקיד. “אחד הדברים שאני גאה בהם הוא שגם כשמציעים לי תפקיד אורח - אני לא אומר ‘לא’", הוא אומר. “לא סירבתי לשום תפקיד, למעט תפקיד אחד, כשחברי הבמאי אילן רונן הציע לי לגלם בהצגה ‘טוב’ את דמותו של אדולף היטלר.

אמרתי לאילן: ‘אבא שלי עם מספר על היד ועבר את השואה. אם הוא יראה בתוכנייה את השם שלי בתור היטלר, הוא יתאבד על המקום’. זו הפעם היחידה בכל הקריירה שסירבתי לתפקיד, והתיאטרון קיבל את סיבתי".

לצד הקריירה התיאטרלית, רייזר כיכב בסרטים כמו “שוד הטלפונים הגדול", “מתנה משמיים", “המובטל בטיטו" ו"דיזנגוף 99", ואף הגיש פינת ספרות בין השנים 1979־1986 בתוכנית “זהו זה!". “זו הייתה חוויה ראשונית ומרגשת, וזה היה בעצם מעין ניסיון של הטלוויזיה הישראלית ליצור משהו חדש ומרענן למשבצת של אחר הצהריים", הוא משחזר.

“אף אחד מאיתנו לא שיער שזה יהפוך לכזו הצלחה מסחררת, וזו הייתה הפעם הראשונה המשמעותית שזיהו אותי ברחוב. קראתי לפינה ‘צבוטותי וכותותי’, ומי שכתב את הפינה הראשונה היה לא אחר מאשר מאיר שלו".

מה אתה חושב על האיחוד של “זהו זה!"?
“הם נהדרים באיחוד החדש. המוזיקאי אמיר לקנר, מנהלה המוזיקלי של התוכנית, עשה את השדרוג מעבר למערכונים אקטואליים ורקח שילובי קולות הרמוניים יוצאי דופן. הוא הולך על כל שיר שעולה על דעתו, וזה מוסיף המון לרלוונטיות של התוכנית, מלבד העובדה שהחבר’ה האלה מוכשרים".

בשנת 1989 השתתף רייזר בתוכנית הסאטירה המיתולוגית של הערוץ הראשון דאז, “מוצ"ש", לצד טאלנטים נוספים כספי ריבלין, יעל עמית, אלי יצפאן ודפנה ארמוני, בהנחיית אבי אתגר. התוכנית רצה בהצלחה במשך שלוש עונות, וזכורים ממנה במיוחד המערכונים “צמד הקשישים" ו"המשפחה הישראלית המופרעת". “'מוצ"ש' באמת עוררה באזז חזק כי היה רק ערוץ אחד ו־100% רייטינג", אומר רייזר.

“היינו קוראים את המערכונים וקורעים את מה שפחות טוב, ובמשך שלושה ימים מצלמים. היו לנו את הכותבים הכי חדים ושנונים ועשינו פרודיות על דברים שקרו בחדשות. הפוליטיקאים לקחו את זה בהומור. היו מושאי חיקוי שרתחו מזעם, אבל הרוב המוחלט מאוד חיבק את התוכנית. הצוות היה מעולה והאווירה הייתה טובה, ככה שכל הסיכויים להצלחה היו שם".

חשבתם לקיים איחוד פעם?
“אבי אתגר רצה לעשות פעם תוכנית קאמבק, אבל ספי כבר היה במצב לא טוב, והרעיון נגוז".

מה אתה חושב על “ארץ נהדרת"?
“יש שם הרבה גאונות, גם בביצועים של הדמויות השונות שלקוחות מהמציאות וגם המצאות שלא לקוחות מהמציאות. הכתיבה שנונה, ועדיין זה עובר המון פילטרים, בניגוד למה שהיה אצלנו. אבל זה השתכלל מאוד".

בשנת 1994 שיחק רייזר בסדרת הילדים והנוער “הכל נשבר במשפחה", לצד ציפי שביט. “תמיד נגעתי בעולם הילדים, עוד כששיחקתי בהצגות בתיאטרון אורנה פורת", הוא אומר. “פה הייתה לי גם סגירת מעגל, כי עודד פז, שמגלם את הבן שלי בסדרה והפך לימים לכוכב ילדים, הזמין אותי לגלם שוב את אביו בסדרה ‘הפיג’מות’, אז זו הייתה חוויה נהדרת".

החל משנות ה־80 רייזר פיתח גם קריירת דיבוב מצליחה ונחשב, עד היום, לאחד המדבבים הבולטים בישראל, בין היתר של “רחוב סומסום", “היה היה", “מוש השור", “שאלתיאל קוואק", “נעלולים" ועוד. כמו כן, הוא תרם את קולו למעל 60 סרטים של וולט דיסני. “זה משהו שאני עוסק בו במשרה מלאה עד היום", הוא מספר. “הגעתי לזה בזכות שפרירה זכאי האגדית, חלוצת הדיבוב העברי. שיחקנו יחד בתיאטרון אורנה פורת, והיא אהבה את הקול שלי. משם הכל היסטוריה".

ייגמר מתישהו

בימים אלה רייזר נמצא באחת התקופות העמוסות בחייו. מלבד “ינטל", הוא משחק במקביל בהצגות “זורבה היווני", “סיבת המוות אינה ידועה", “מצדה", “יפו 1903", “סימני דרך", “בקשתה האחרונה של רווקה" ובתפקיד אורח ב"הנוקמים – סיפור אהבה". “בכל שנותיי על הבמה ו־130 ההצגות שבהן שיחקתי אני לא זוכר תקופה כזו אינטנסיבית ומתישה", הוא אומר.

“אני משחק כרגע בשמונה הצגות במקביל, מתמרן בין הצגה להצגה. זה קשה מנשוא בגילי ואני מותש, אבל אנחנו בעידן שבו כל הטקסטים נמצאים בתוך הנייד שלי ואני משנן אותם בלי סוף לקראת הצגה, למרות שבהצגות שרצות הרבה פעמים – אתה לומד להיות חופשי ולרחף בלי תלות בטקסט".

עדיין מתרגש לפני כל הצגה?
“בוודאי, כל הצגה חדשה עבורי היא כמו הפעם הראשונה. זה משהו שהוא לא מובן מאליו בעיניי".

בעיצומה של תקופת הקורונה, כשענף התרבות הושבת כליל, רייזר ניסה לשמור על אופטימיות. “ידעתי שזה ייגמר מתישהו", הוא מסביר. “אני מאמין שנלך עם מסיכות עוד הרבה זמן. אני אישית אמשיך ללכת עם מסיכות, גם כשיגידו שאפשר להוריד, כי זה מחמם את הפנים בחורף ומסתיר את הקמטים בצוואר".

מה חשבת על הטיפול בענף התרבות?
“אני חושב שחילי טרופר עושה עבודה פנטסטית. יש לנו שר תרבות וספורט שמתעניין בתחומים שהוא עוסק בהם. הוא עם הקהל ולא פחות עם האמנים, מה שהיה חסר לנו בתקופה הקודמת. אחד הדברים שהכי קוממו אותי בתקופתה של מירי רגב היה שהיא השתמשה הרבה במילה ‘פריפריה’. זה מונח שאני לא אוהב כי כל חיי אני נוסע לשחק בהצגות מחוץ לאזור המרכז כמו בדימונה, באילת ובמטולה, ואף פעם לא קראתי לזה ‘פריפריה’".

עוד מזהים אותך ברחוב?
“בטח, הרבה אנשים שואלים אותי מה אני עושה כיום, ועדיין זוכרים לי את ‘מוצ"ש’. זה מחמם את הלב. כל חיי חלמתי לעסוק במשחק ובתיאטרון, וזה משהו שלשמחתי אני עושה עד היום בהנאה רבה".