"מיכל ויובל, זוג צעיר, מגיעים לארוחת ערב אצל הורי האישה. הזוג הצעיר מסתיר סוד מבלי לדעת שגם ההורים מסתירים סוד משלהם. הסודות נפתחים בהדרגה ואז מתברר שמתחתיהם מוחבאים עוד כמה סודות קטנים, שלא היו אמורים להיפתח. זה הופך לחגיגה אחת גדולה של שקרים, סודות ובגידות, עם המון-המון אמת, בסופו של דבר, שמעמידה את הקשר המשפחתי במבחן".
הדובר, עם עליית הצגת "בואו נפתח את זה" על במת הקאמרי, הוא גלעד שמואלי, שחקן התיאטרון ומי שזה לו המחזה הראשון למבוגרים שאותו כתב עם סתיו אידיסיס, בתו של התסריטאי חיים אידיסיס.
מה פתאום שחקן שולח יד גם במחזאות?
"זה לא בדיוק פתאום. אני כותב מאז שאני זוכר את עצמי, אם כי לא באופן מקצועי. לאחר לימודי תיאטרון בבית צבי כשחקן, בער בי הרצון לרכוש כלים לכתיבה. אז לקחתי פה קורס, שם קורס והשתעשעתי הרבה עם הרעיון עד שהוא הופך מבחינתי למקצוע, כמובן לצד המשחק".
איך כותבים יחד מחזה?
"אתגר כמו שאתה בטח מתאר לעצמך. כשיש חיבור טוב בין אנשים, זה תנאי הכרחי לכתיבת מחזה משותף, כי הצרות, עם מירכאות ובלי שזה מביא הן בלתי פוסקות. אפילו שסתיו ואני באותו ראש וגם יש לנו טעם דומה, קורה שאחד אומר לקחת ימינה והשני מציע - טיפה שמאלה. זה לא היה פשוט, אבל הצלחנו לעמוד באתגר".
בהצגה משחקים את ההורים עירית קפלן לסירוגין עם שרה פון-שוורצה ומוטי כץ ואת הזוג הצעיר - אביגיל הררי ושמואלי בכבודו ובעצמו, כשמבחינתו בחירת עידו רוזנברג כבמאי ההצגה הייתה מובנת מאליה. "למדתי עם עידו בבית צבי וקודם לכן למדה איתו אביגיל (הררי) בתלמה ילין", מספר שמואלי. "אנחנו חולקים טעם דומה. העבודה איתו הייתה חוויה מאוד מעניינת. אביגיל ואני ממשיכים לשחק במקביל בהצגת 'הנכד'. היא באמת שחקנית חד-פעמית. אני מאושר מכך שהתפקיד הגיע לידיים שלה והיא הפרטנרית הכי טובה שהייתה לי", הוא מוסיף.
המחזה הועלה לראשונה לפני שנתיים וחצי כקריאה מבוימת בפסטיבל "כאן ועכשיו", בקאמרי, הנותן מדי שנה הזדמנות ליוצרים צעירים בתחילת דרכם, בניהולו האמנותי של גור קורן, דרמטורג התיאטרון. "הפסטיבל הזה הוא יוזמה מבורכת", סבור שמואלי. "עוד כשהמחזה היה בחיתולים, התחלתי ללוש אותו איתו ולגלות בו דברים מחדש".
הוא בן 41, תושב גבעתיים ונא לא לבלבל אותו עם המוזיקאי המוערך גלעד שמואלי, שאותו ראיינתי לפני שנים. שמואלי שלנו הינו בן מושב עין-ורד בשרון, "מקום עם שקט ושלווה", כעדותו. לדבריו, נתן יד במשק, "אבל המוזיקה דיברה יותר אל לבי". הוא למד פסנתר קלאסי (ומנגן עד היום בכלי), גיטרה קלאסית, אפילו קצת הלחנה. "כתבתי חומרים מקוריים והופעתי איתם וזה מה שהביא אותי לתיאטרון מכתיבת מוזיקה להצגות", הוא מעיד. "למעשה, גם המשחק עניין אותי מגיל מאוד צעיר, אבל אז המוזיקה גנבה ממנו את הפוקוס. בסוף השירות הצבאי שלי הגעתי למבחנים בבית צבי במדים".
"שם התחלתי את המסלול שלי כשחקן בתיאטרון 'הספרייה', שהקים המנהל האגדי שלנו, גרי בילו", שמואלי מוסיף ומספר. בד בבד שם רגל בקאמרי, תיאטרונו מ-2005 עד היום, כשלמוזיקה הייתה נוכחות בולטת בחלק ניכר מהצגותיו בתיאטרון הזה, ש"אני מרגיש בו לגמרי בבית".
בלי לבלבל עם גלעד שמואלי ההוא, שמתי לב שאתה מופיע גם בדברים מוזיקליים שלא בתיאטרון?
"אכן, עוד בחייו של אריק איינשטיין, הזמר שאותו אני הכי מוקיר, יצאתי עם 'תוצרת הארץ', ערב מוזיקלי משיריו. נעליו אולי היו גדולות מדי, אבל הייתי חייב לעשות את זה כמחווה לאיש ולאגדה".
