שירת חייו: 70 שנה להולדתו של הזמר והיוצר עוזי חיטמן ז"ל

עוזי חיטמן בן ה־23 התעורר משנתו, הכין כוס קפה והתיישב ליד הפסנתר. בתוך דקות ספורות כבר היה לו לחן שהפך לאחד השירים הישראליים המצליחים והאהובים בעולם: "אדון עולם". זה הלחן הלא מסורתי הראשון שהצליח להשתלב בתפילות וחולל מהפכה בז'אנר האמוני. חיטמן, שגדל בבית דתי־מסורתי, היה מהראשונים ששזרו את שם האל בשירים שמיועדים לכל הקהלים. "עוזי סיפר לי שבזמן שהלחין את 'אדון עולם' הוא ראה בדמיונו את סבא שלו, סמל היהדות, כשהוא רוכב על אופניים", מספר עודד בן־חור, ששר עם חיטמן את השיר בפסטיבל הזמר החסידי 1976. "לשיר את השיר הייתה חוויה רוחנית. הקהל אימץ אותו מהרגע הראשון".

"עוזי אמר לי - בזכות השיר הזה לא ישכחו אותי אף פעם", מספר השחקן ואיש התקשורת יענקל'ה מנדל, חברו של חיטמן. "עוזי היה חנן בן ארי של דורו. מהראשונים ששילבו בין פופ לשירים דתיים. הוא כתב טקסטים על המדינה, הלחין מהמקורות, כתב לילדים ולגדולים. היה איש של כולם. אחרי הופעות היה יושב עם אנשים, מדבר איתם, מכיר אותם, מקשיב להם".

ב־52 שנות חייו הפך חיטמן לאחד מעמודי התווך של הפסקול המקומי ומהבודדים שהצליחו לחלוש ביד רמה על כל ז'אנר מוזיקלי. "בבית שבו גדלתי שמעו הכל", אמר בראיון בערוץ הראשון. "מצד אחד אבא הביא לי תקליטים של הביטלס ותקליטי אופרה איטלקיים, מצד שני גדלתי על החזנות של אבי, השירים היווניים ששמעתי ברדיו וצלילים בלקניים. אני לא יוצר של ילדים, לא יוצר של זמרים מזרחים ולא יוצר לגדולים - אני יוצר לכולם, אני ישראלי והשירים שלי ישראליים, בלי הגדרות".

אילו היה חי היום, חיטמן, שנפטר באוקטובר 2004 מהתקף לב, היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה־70. אולי היה עושה זאת במופע עם מיטב האומנים שלהם כתב. והוא כתב לכולם: מזהר ארגוב, מרגול, חיים משה ושימי תבורי ועד אריק איינשטיין ויהורם גאון.

בשנת 1970 התגייס חיטמן לצבא. התחיל בקורס טיס, אך הודח כעבור שנה והצטרף לצוות הווי חטיבת הצנחנים. "כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, שלחו את עוזי ואותי, שהיה לנו פרופיל גבוה, לשרת בסיירת שריון", אומר מנדל. "אחרי תקופה שם, כשהבינו שזה לא ממש בשבילנו כי אני בדרן והוא זמר, החזירו אותנו ללהקה הצבאית שגובשה מחדש, וכל המילואים היינו ביחד. בלהקה הצבאית הוא ניגן על גיטרה, אבל עוד לא ידענו את הפוטנציאל האדיר שלו כמלחין וככותב. ואז, כשהוא השמיע לנו את 'מי ידע שכך יהיה', הבנו שיש פה משהו".

שיתוף פעולה בולט ומשמעותי של חיטמן היה עם הזמר שימי תבורי, ששינה את עתיד הקריירה של שניהם. "הייתי זמר חתונות בן 21, הופעתי באולמי 'שושנים' והייתי שר בביישנות כמה שירים", נזכר תבורי. "באחת החתונות שבהן הופעתי היה הפזמונאי דוד חלפון. הוא נתן לי את מספר הטלפון של עוזי ואמר לי שכדאי שניפגש. באותה תקופה הוצאתי את השיר הראשון 'הלנה', אבל כלום לא קרה איתו. הגעתי לעוזי, לבית הוריו. הוא ישב ליד הפסנתר וביקש שאשיר לו שיר. פצחתי בשיר 'הלנה' והוא אמר לי: 'וואי, וואי, וואי, אני הולך לעבוד איתך כל החיים'. התחלנו לעבוד על האלבום. השיר הראשון שעוזי כתב לי היה 'יש לי תמונה', שגם הוא לא התקבל. התאכזבנו מאוד. אבל אז הוא הלחין לי את 'לילה בלי כוכב', וזה פוצץ אותי בשוק. כשנולד בני הבכור אלירן, הוא כתב לי את 'אלירן שלי'. עוזי דחף אותי ואני דחפתי אותו. היינו חברים טובים. עד היום הוא חסר לי. בכל פעם שאני מבצע שיר שלו, אני עוצם את העיניים ורואה אותו מולי, גאה בי ואני גאה בו".

"עוזי מיזג בין המערב לבין המזרח במוזיקה, אבל לא זכה להערכה, וזה אחד הדברים שהפריעו לו מאוד", מציין ראובני. "הפריע לו שלא מתייחסים אליו כמו שמגיע לו. התקשורת נפנפה אותו בגלל שהוא כתב לזמרים המזרחים, ולא נתנו לו במה מספיקה, אבל הוא המשיך בדרך שלו מלהיט לעוד להיט".

"עוזי היה קוטר לא קטן בסופו של דבר", אומר חיים חיטמן. "למרות שהייתה לו הערכה ברחוב והוא הגדיר עצמו כזמר עם, הוא היה מקטר שהוא לא מושמע מספיק. הוא לא הבין למה שלמה ארצי זוכה ל־3,000 השמעות והוא לשלוש השמעות. אבל הוא המשיך לכתוב כל הזמן".

נכנס לנשמה, יוצא מהלב

בשנת 1984 החל חיטמן לכתוב שירים עבור זהר ארגוב, לאלבומו "כך עוברים חיי". מלבד שיר הנושא, חיטמן כתב גם את הלהיטים "מרלן", "אמריקה שלי", "כמו שיכור" ו"עד מתי אלוהיי". "זהר השמיע לי במהלך נסיעה שיר צרפתי של אנריקו מסיאס", נזכר ראובני. "הגענו לעוזי וזהר אמר לו שהוא רוצה שיר על אהבה נכזבת, שהמילה 'מרלן' תהיה בו מוטיב. כעבור יומיים עוזי שלח לנו את השיר שהפך ללהיט. אבל בעיניי השיר הגדול ביותר שעוזי כתב לזהר הוא 'עד מתי אלוהיי'. עד היום, כשאני שומע אותו, אני יושב ובוכה. השיר מבטא את זהר בצורה מושלמת. אתה יודע כמה קשה היה להקליט אותו? תפסתי את זהר, שברתי לו את מבחנת הסמים ואמרתי לו להיכנס לאולפנים להקליט. ביקשנו מהטכנאי לשים פרגוד ולהחשיך את האולפן, כדי שזהר לא יראה אף אחד. ביקשתי מזהר לשיר מהבטן, כאילו חרב עליו עולמו, שיזעק מתוך כאב. פתאום יצא לזהר קול עילאי, שמי ששומע את השיר הצמרמורת לבד באה עליו. כשזהר סיים להקליט, נכנסתי לאוטו, שמעתי את השיר ובכיתי".

שיתוף פעולה פורה נוסף היה לחיטמן עם הזמר חיים משה. זה התחיל בשלהי שנות ה־80 ונמשך עד יומו האחרון של חיטמן. שיתוף הפעולה הניב בין היתר את הלהיט הגדול של משה - "תודה". "בפעם הראשונה ששמענו את השיר של יורגוס דלארס 'אולה קלה', עוזי שר עם חיוך על הלחן 'אוי לכלה, אוי להוריה'", מספר משה. "ואז הוא אמר שיש מילה אחת שחסרה בלקסיקון הישראלי, והיא 'תודה'. משם, בכישרון רב, הוא כתב את הלהיט הענק. עד היום, 36 שנים אחרי שהשיר יצא, אני חותם איתו כל מופע".

משה נזכר בפעם הראשונה שבה פגש את חיטמן: "אני זוכר את החיוך שלו. הייתי ביישן והוא תוך חצי דקה שבר את הקרח וגרם לי להרגיש איתו הכי נוח בעולם. זה היה עוזי. חיוך כובש, קפה שחור, קצת כדורגל, בדיחות ואז מתחילים לעשות מוזיקה. אי אפשר היה שלא לאהוב אותו. אני הייתי מביא לו כמה לחנים שאהבתי, בדרך כלל יווניים, ומדי פעם גם נושאים. עוזי ידע לקרוא את המחשבות שלי וכתב בדיוק את מה שיש לי בראש, בצורה הכי מדויקת. ומעל הכל, ידע להתאים את המילים לקול, לסגנון ולטעם שלי. טבעית. השירים שכתב לי הם על־זמניים, נכנסים לנשמה ויוצאים מהלב ועד היום כיף לשיר ולשמוע אותם".

במסגרת העבודה על האלבום של משה "התמונות שבאלבום“, חיטמן היה בעיצומו של סיבוב הופעות עם "הופה היי“. "היה לו לחץ של זמנים, אבל בכל זאת קבענו להיפגש", מספר משה. "תוך כדי האזנה לחומרים, שמענו את השיר היווני 'סטאסו', שבעברית נקרא 'אהבנו'. כבר בשמיעה הראשונה של השיר, עוזי כתב את שלוש השורות הראשונות של הטקסט בעברית ואז בחיוך גדול אמר לי 'מחר בבוקר יש לך את זה', וכך היה".
עוד שיר שעליו חתומים השניים הוא שיר האליפות של מכבי חיפה בעונת 1993/4 "הנה היא עולה". חיטמן היה ירוק בנשמה, אוהד מושבע. "הוא ידע שאני אוהב כדורגל ובעצמי שחקן לא רע", אומר משה. "אז הוא חשב שאני האיש המתאים לשיר את שיר האליפות. וכשעוזי מבקש, אתה לא חושב פעמיים".

מגשים חלומות

התשוקה של חיטמן לעולם הילדים החלה באמצע שנות ה־70, עם להיטו הראשון "למה הגדולים לא לומדים מהקטנים", ששר דודו זכאי בפסטיבל שירי הילדים החמישי. בהמשך הגיעו "שירי ילדות", "רציתי שתדע" (שהוצע במקור לתבורי עבור פסטיבל שירי הילדים וכשזה דחה אותו, חיטמן הקליטו בעצמו) ו"נולדתי לשלום" (שכתב לרגל הולדת בנו הבכור בתקופת מהלכי השלום עם מצרים). במרץ 1982 השתתף בפרק הראשון של תוכנית הילדים המיתולוגית "פרפר נחמד", כאחד מצוות המנחים ונשאר שם מספר שנים. "עוזי המליץ עליי ל'פרפר נחמד'", מציינת השחקנית אפי בן־ישראל. "ככה הוא היה, היה אחד האנשים הטובים. כולו טוהר, נשמה טובה וכישרון".

במקביל לעבודה עם "הופה היי", שלוותה בתקליטים וקלטות לילדים, חיטמן המשיך לבסס עצמו ככוכב ילדים. הוא כתב שירים לפסטיגלים, הוציא קלטות וידיאו ואלבומים לילדים ובשנים 1993־1998 הגיש בערוץ 2 את התוכנית "חלום עליכם", שבמסגרתה הגשים חלומות של ילדים. "שודרנו בשעה שש בערב, שזו הייתה שעה לכל המשפחה. התוכנית תפסה מהרגע הראשון", מספרת היוצרת והבמאית דליה מבורך, במאית "חלום עליכם". "הגיעו אלינו מדי יום שקים עם אלפי מכתבים מילדים. הגשמנו אלף חלומות, ועוזי דרש להיות מעורב בכל. הוא היה עונה לרבים מהמכתבים בעצמו ודרש להתלוות לילדים בהגשמת החלומות ולחוות יחד איתם את הגשמת החלום. אם ילד רצה לצנוח - עוזי היה צונח יחד איתו. עשינו הכל: פגישה עם ראש הממשלה יצחק רבין, טיול גמלים במצרים, פגישה עם ידוענים, רכיבה על סוסים. זו הייתה תקופה אינטנסיבית. התוכנית הצליחה כי עוזי הסתכל על כל ילד בגובה העיניים".

בארץ הזאת

חיטמן הרבה לכתוב על ישראל. שירים כמו "ארץ הצבר" ו"אנחנו נשארים בארץ" ביטאו היטב את אהבתו אליה. ב־1988 הציע לירדנה ארזי את השיר "כאן", שכתב והלחין. היא דחתה את הצעתו. כעבור שנתיים הציע את השיר שוב, הפעם לאורנה ומשה דץ. השיר ומבצעיו נשלחו לתחרות האירוויזיון וחזרו עם המקום השלישי המכובד. לאירוויזיון הגיע חיטמן בלב כבד, שכן זמן קצר לפני כן, בעיצומה של מלחמת המפרץ, בית ילדותו נפגע ישירות מסקאד.

למרות ציפיותיו, אלבומיו למבוגרים ("ליצן חצר", "אורח", "מתוך תוכי" ו"שני מקומות") לא זכו להצלחה בתחנות הרדיו, לעומת השירים שכתב לאחרים כמו "עכשיו התור לאהבה" (אריק איינשטיין), "ימים של תשובה" (יהורם גאון), "הרי את מקודשת" (שלומי שבת). השיר המצליח ביותר שכתב בשנותיו האחרונות היה "לכל אחד יש", שביצעו ליאור נרקיס ושלומי שבת, שגם הלחין, אשר זכה בתואר "שיר השנה" לשנת 2000.

"למדתי להכיר אומן שהייתה עליו סטיגמה רווחת שהוא אומן של ילדים או של שירי ארץ ישראל, אבל התברר כי הוא בא קודם כל מהרוק", אומר המוזיקאי יאיר סתוי, אשר ליווה את חיטמן בהופעות ובהקלטות בשנים 1997־2004. "זה היה התסכול הגדול שלו, שלא קלטו ולא הבינו כמה הוא באמת אומן הרבה יותר מגוון ממה שחשבו. בשנתיים האחרונות הייתה לו תאווה עזה ליצירה. הוא היה ממוקד מטרה: בא לאולפן עם שירים חדשים ששיפר ושדרג. הוא רצה למתג את עצמו מחדש וקיווה שהאלבום החדש ימקם אותו ברמה שהוא רוצה ושיכירו בו כאומן פופ־רוק ישראלי, יוצר שכותב מוזיקה אישית. הוא ראה עצמו כמו פול סיימון וכמו שלום חנוך. לצערי, רק אחרי שהוא נפטר האלבום יצא וזכה להערכה".

לפני היותו מוזיקאי רב־פעלים, חיטמן היה איש משפחה. ב־1976 נישא לאיה והשניים הביאו לעולם שלושה בנים: עידו (44), עודד (42) ויואב (37). עידו הוא עורך דין העוסק בדיני זכויות יוצרים ומייצג את מיטב אומני ישראל. עודד ויואב לא הלכו בעקבות אביהם. לעומת זאת, אחייניו אוהד, ענת ותמיר חיטמן, השתלבו בתעשיית המוזיקה. "לפני שהוא היה עוזי המוזיקאי, קודם כל הוא היה אבא", אומר עידו חיטמן. "הוא היה מעורב בחיי היומיום, היה אוזן קשבת, משענת ברגעים קשים, עמוד התווך והסלע של הבית. כשהייתי ילד, הוא עבד בבית, אבל בשלב מסוים הוא הוציא את הפסנתר מהבית והחליט שהוא עושה הפרדה - כשהוא בבית הוא היה אבא לכל דבר. רק כשהיה מוציא שיר חדש היה משמיע לנו אותו ושואל לדעתנו. אבא הרגיש מוערך בגיל 50, כשקיבל פרס מפעל חיים למלחין מטעם אקו"ם. זה גיל מאוד צעיר לזכות בפרס כזה. הוא זכה לאהבה מהציבור, ובצדק. כשהוא נפטר, ההערכה אליו גברה".

בשנות חייו האחרונות היה חיטמן בתנופת עשייה. מלבד העבודה על האלבום, הוא תכנן להקים יחד עם אשר ראובני משרד לאומנים וכישרונות צעירים. הוא צילם תוכנית טלוויזיה "אדם ומלואו", ששודרה בערוץ 33 ונכנס למשטר בריאות. הוא החל בדיאטת הרזיה בשילוב תוכנית כושר גופני, שבמהלכה השיל כ־15 קילוגרמים ממשקלו. "עוזי היה חרד שמחלת הסוכרת שממנה סבל אבינו המנוח היא תורשתית", מספר חיים.

"בשיא מחלתו אבא נאלץ לעבור טיפול בדיאליזה ונקטעו שתי רגליו. עוזי ביטל אז את כל ההופעות וישב עם אבי במשך שנה שלמה וטיפל בו. זה קרע לו את הלב. אז הוא החליט ללכת לצד הקיצון: התחיל לאכול בריא ועשה ספורט בצורה קיצונית. הוא היה עושה כושר בחדר כושר וירד המון במשקל. היה נראה שחיף. הוא לא ליווה את הירידה במשקל בבדיקות כמו שצריך לעשות, וזה התחיל להשפיע עליו. כשבוע לפני שהוא נפטר, הוא אמר למזכירה שלו שהוא לא מצליח לסיים אפילו שבע דקות הליכה על ההליכון. זה היה אות שמשהו לא תקין קורה. הוא הלך לרופאה שקבעה לו תור לבדיקות כעבור שבוע. בשבת בבוקר הוא התקשר אליי והזמין אותי ואת אשתי לארוחת ערב. זה לא היה אופייני לו להזמין אותי בשבת. היינו נפגשים לרוב באמצע השבוע, אבל הוא נשמע לי כל כך מלנכולי אז הגענו. לא היה לי מושג שזו תהיה הארוחה האחרונה שלנו. כל הערב הוא התלונן על צרבות. הוא סיפר על התור לבדיקה ואמר שמפחד שיצטרך לעשות צנתור. ב־10 בלילה הוא ליווה אותי ואת אשתי החוצה, נישק וחיבק אותנו ונפרדנו לשלום. נסענו הביתה וכשהיינו באמצע הדרך איה אשתו צלצלה וקראה לנו לבוא דחוף למיון. כשהגענו לבית החולים הוא כבר לא היה".

חיטמן הותיר אחריו יותר ממאה שירים שהם חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית ומוסיפים להתנגן גם היום. לאחרונה העלה אחיינו, אוהד חיטמן, את המופע החדש "חיטמן שר חיטמן", ובו הוא מבצע את שיריו הגדולים של דודו וכן שיר חדש ("לפניך"), שדודו יצר ולא הספיק להשלימו. "עד היום יש מופעי מחווה לאבי, ואמי מוזמנת לבתי ספר ולגנים שלומדים על יצירותיו. הדברים האלה ממלאים ומרגשים אותנו", אומר עידו. "זה מרגש כי הוא נפטר לפני 18 שנה. אם יש שכר שהוא מקבל בעולם הזה על מה שהוא עשה - אלו בדיוק המופעים האלה, שמשאירים את שיריו בתודעה".