גם בגיל 90, לשחקן, לבמאי ולמדבב הוותיק אלברט כהן, שבשבוע הבא ב־9 ביוני יחגוג את יום הולדתו, יש עדיין התלהבות ותשוקה למקצוע: “המשחק הוא התשוקה שלי לחיים, כמובן לצד המשפחה האהובה שלי, ואם יהיה תפקיד טוב שיאתגר אותי – אעשה זאת", הוא אומר. “בעבר עבדתי עם שמואל הספרי, שהוא כותב מצוין לדעתי ומילא את החלל שהותיר אחריו חנוך לוין, אבל הוא כבר הפסיק לכתוב, ואני לא יודע למה.
לפעמים כשאני פוגש אותו הוא אומר לי: ‘אלברטו, תן לי לשתות כוס יין ועזוב אותי מלכתוב. אני כבר לא בעניינים האלה’. אם הוא היה כותב – זו הצגה שהייתי רוצה לשחק בה. אין לי כבר כל כך שאיפות לתפקידי תיאטרון סטנדרטיים כי כל תפקיד שתציין - עשיתי".
בימים אלה כהן משתתף בשתי הצגות במקביל: “אסונות וניסים" המוצגת בתיאטרון הנפש ו"מחזה ומחזמר" שבה הוא מופיע לצד שני בניו, עדי ושרון כהן. “אלו הצגות שרצות אלפי פעמים, והריגוש רק הולך וגובר בכל פעם מחדש", הוא אומר. “זה משמח אותי".
טנקיסט או ארטיסט
ביום שישי בשבוע הבא, 10 ביוני (11:00), יערוך תיאטרון הקאמרי, שבו שיחק כהן מאז 1966, אירוע מחווה לרגל יום הולדתו בהנחיית דב רייזר ובהשתתפות מיטב הקולגות שלו משלל הדורות: מליא קניג ומרים זוהר, דרך תיקי דיין, אילי גורליצקי וטוביה צפיר ועד עידו מוסרי ואבי גרייניק. מי שאחראי על הניהול המוזיקלי הוא בנו המוזיקאי עדי כהן.
בנו השני, שרון, כתב את קטעי הקישור. “זה מרגש מאוד, לא הייתי בטוח שאגיע לגיל 90", הוא אומר. “מאז שעליתי לארץ, שיחקתי בכל מחזמר אפשרי ובמאות הצגות, עשרות אלפי פעמים. לצד יעקב בודו, חברי מלהקת פיקוד דרום, אני השחקן הוותיק ביותר בישראל כיום".
כהן נולד בשנת 1932 בסופיה, בירת בולגריה, לחיים אברמוב כהן, אופטומטריסט, ולפאולינה, עקרת בית. אחותו הגדולה, רוזינה, נפטרה לאחרונה בגיל 96. “הייתה לי ילדות מאושרת", הוא מתאר. “בגיל 8 כבר למדתי לנגן על אקורדיון בצורה וירטואוזית. ניגנתי באקורדיון גם כשעבדתי בתיאטרון הלאומי בסופיה וגם במופעים בכל בולגריה.
אבא שלי היה במעמד כלכלי טוב והוא רצה שאהיה פסנתרן ואקורדיוניסט, אז הוא שלח אותי כילד ללמוד אצל פרופסור למוזיקה. הקהל בבולגריה הכיר אותי. תחום המשחק פרח במקביל כי לא עניין אותי להתעסק רק במוזיקה, אבל אבא שלי הכריח אותי, עד שאמרתי לו שאני רוצה גם לשחק, והוא תמך בי. שיחקתי בתיאטרון הלאומי בסופיה יחד עם אבנר חזקיהו, שהיה החבר הכי טוב שלי בבולגריה ואז בישראל".
בשנת 1949 עלה לישראל בגפו יחד עם חברו הטוב חזקיהו בלי לדעת מילה בעברית. “זמן קצר אחרי שהגענו לארץ, התגייסנו לצבא. שיבצו אותי במחנה ג’וליס כטנקיסט. בשלב מסוים הלכתי למפקד ג’וליס שידע רוסית ואמרתי לו ברוסית: ‘אני אולי טנקיסט, אבל אני בעצם ארטיסט’. הוא קיבל את זה ושלח אותי להיות ארטיסט בלהקת פיקוד דרום. אמרתי לו שזה טוב ויפה, אבל אני לא יודע עברית, אז הוא החליט שאהיה אקורדיוניסט של הלהקה".
כהן השתתף בתוכניותיה של הלהקה “קזבלנקה עלה בדרגה", “קריינית גלי צה"ל" ו"בדרום אין כל חדש" והשתחרר היישר לתיאטרון “המטאטא": “שיחקתי קצת בתיאטרון בעידודו של בצלאל לונדון. ‘המטאטא’ עשה סאטירה נגד המשטר הבריטי, אך כשהבריטים עזבו, כבר לא היה את מי לדפוק בסאטירה, והתיאטרון התפרק. אחרי ‘המטאטא’, הבמאי שלי בלהקה הצבאית, שרגא פרידמן, אמר לי: ‘אתה אולי אקורדיוניסט, אבל אתה קודם כל שחקן’.
הוא סידר לי אודישן בתיאטרון הבימה. מכיוון שלא ידעתי עברית, חששתי, אך הוא אמר לי: ‘אתה יודע מי בוחנים אותך? מסקין, ברטונוב, רובינא וקלצ’קין, הם בעצמם מדברים רוסית. אתה תסתדר’. ואכן ניגשתי לבחינה, ורק אני ועוד בחור צעיר ירושלמי, יוסף בנאי שמו, התקבלנו".
מי שהייתה פסנתרנית בתיאטרון הבימה באותה עת הייתה רות מנזה, אם ילדיו ואשתו הראשונה. “ההצגה הראשונה שלי בהבימה הייתה ‘זעקי ארץ אהובה’, וזה היה שוס גדול", מספר כהן. “רותי חלטרה בפסנתר. התאהבתי בה. אחרי זה היא הפכה להיות פסנתרנית בעלת שם עולמי, ואפילו המנצח הדגול לאונרד ברנשטיין נפעם ממנה. לצערי, היא נפטרה בגיל צעיר, 54, כתוצאה ממחלת הטרשת הנפוצה הארורה". אשתו השנייה, דעה, גם היא פסנתרנית, שוהה כיום במוסד לחולי אלצהיימר.
בשנת 1962 איחד הבמאי שרגא פרידמן את כהן, ליה דוליצקיה, זהר אוריין ויעקב בנאי למופע המוזיקלי “זרקור", הרכב תיאטרלי ששילב מערכונים וקטעים מוזיקליים בעיבודו ובניצוחו של אלכס וייס. “שרגא כינס אותנו ואמר: ‘יש לי פה שני כותבים צעירים שאני לא מכיר. האחד הוא עולה חדש מהונגריה והשני משורר מקומי.
תנסו אותם ואם לא תהיו מרוצים, נזרוק אותם. מהר מאוד הוא הבין שמדובר בשניים מהכותבים הגדולים של דורנו, אפרים קישון ודן אלמגור, והמופע הצליח מאוד, בייחוד עם השירים ‘סבא ליאון’ ו’המעיל והמעילה’. אתה מדמיין לעצמך אילו תוכניות מבריקות הם כתבו? אני גם ניגנתי באקורדיון בהרכב".
הפקות כמו “זרקור" מכנה כהן “חלטורה": “בגלל שבשנים ההן לא יכולנו לחיות ממשכורת של 100 לירות לחודש בהבימה, עשינו חלטורות, אבל גם החלטורות שעשינו היו אמנותיות ואיכותיות".
אפיזודה מוזיקלית נוספת שלו הייתה תקליטון שהקליט בשנת 1965 בשם “החיפושיות של אלברט כהן", ובו נכלל קאבר הומוריסטי בעברית לשיר Hard Day’s Night של הביטלס. “הייתי אז מיודד עם הבן של חיים גמזו, יוסי, שהיה משורר צעיר ומבריק", הוא נזכר. “יוסי אמר לי שהוא כתב טקסט עברי לשיר של הביטלס והציע לי להקליט את השיר. כיוון שאהבתי את הביטלס הסכמתי, והתקליטון נמכר די הרבה אז".
הפריצה הגדולה שלו הגיעה עם עזיבתו את התיאטרון הלאומי, אחרי 12 שנים, והצטרפותו לתיאטרון המוזיקלי של המפיק גיורא גודיק. “זה היה התיאטרון המוזיקלי הראשון והמרהיב בישראל", הוא אומר. “שיחקתי ב’גברתי הנאווה’, ‘הלו דולי’, ‘איך להצליח בעסקים’, ‘כנר על הגג’ ועוד הפקות נהדרות. השתתפתי בכל מחזה מוזיקלי שעשו בארץ, בין שבתפקיד ראשי ובין שכסטטיסט. זה משהו שאהבתי מאוד. אפשר להגיד על גודיק הכל, אך לא היה תיאטרון כמו זה שהוא הקים באלהמברה ביפו".
בשנת 1970 הכיר כהן לראשונה את האחים חנוך ודוד לוין, אז בשיא הסערה סביב “מלכת אמבטיה". “אחרי ‘מלכת אמבטיה’ שביים אחיו, דוד לוין, חנוך והוא נפרדו, ובקאמרי דחפו אותו לביים בעצמו, למרות שלא ביים לפני כן", מספר כהן. “חנוך ראה אותי בתפקידים ראשיים בקאמרי והזמין אותי לשחק בתפקיד ראשי במחזהו. אני זוכר שבפגישת העבודה הראשונה שלנו על המחזה ‘יעקובי ולידנטל’ בקאמרי, חנוך אמר ליוסף כרמון, לזהרירה חריפאי ולי: ‘אני מעולם לא ביימתי, אלא הכריחו אותי לביים.
אני רק בן 27 ואתם בני 40 פלוס עם ניסיון רב ממני, אז אתם תגידו לי מה צריך לעשות ואני אלמד מכם’. בדיעבד הוא שיקר. הוא ידע לביים יותר טוב מכל אחד אחר. חנוך היה גאון, ומותו הותיר חלל עצום שלא התמלא. לא היה מי שישתווה לו".
בתיאטרון הקאמרי שיחק כהן, בין היתר, בהצגות “חלום ליל קיץ", “קומדיה של טעויות", “רביזור", “יוסף וכתונת הפסים", “עלובי החיים", “סוחרי גומי" ו"סוויני טוד". לדבריו, הדבר העיקרי שחסר לו כיום בתיאטרון הוא מחזאים. “היום כבר אין אנשים שבאמת כותבים מחזות טובים, וזה חבל", הוא אומר.
מהם מבחינתך רגעי השיא בקריירה?
“אם יש משהו שהכי אהבתי לעשות זה את המיוזיקלס בקאמרי ובהבימה. דבר נוסף שמאוד אהבתי היה חנוך לוין. לעבוד איתו זה מבחינתי אחד מרגעי השיא בקריירה".
תפקיד של אלטע זאכן
לצד הקריירה התיאטרלית, כהן טיפח גם קריירה קולנועית עשירה לאורך השנים ושיחק בעשרות סרטים (“שני קוני למל", “הצילו את המציל", “הגונב מגנב פטור", “ולקחת לך אישה"). תפקידו הקולנועי הראשון היה בסרט “סאלח שבתי". “אפרים קישון, חברי הטוב, לקח אותי לשחק בכל סרטיו, ובמיוחד אהבתי את התפקיד המטופש והמצחיק ב’סאלח’. סרט נוסף של קישון שמאוד אהבתי לשחק בו הוא ‘תעלת בלאומליך’ עם בומבה צור", הוא אומר.
בטלוויזיה השתתף בשלל סדרות ותוכניות כמו “פרפר נחמד", “פולישוק", “בנות הזהב", “דני הוליווד" ולאחרונה ב"אבא מטפלת" ו"מה שבע?" ופיתח קריירת דיבוב מצליחה, מ"רחוב סומסום", “מסיפורי המלך בבר" ו"דני שובבני" ועד “עולמם הסודי של גמדי הגינה". “הבן שלי שרון, במאי דיבוב, היה לוקח את אבא שלו למרבית משימות הדיבוב", הוא אומר. “בשנים האחרונות הוא נותן לי רק תפקידים של אלטע זאכן, אבל אני אוהב לדבב. שרון הוא מלך הדיבובים".
מה לתפיסתך השתנה בתרבות הישראלית?
“אנשים כבר לא כל כך כותבים, ואין להם על מה לכתוב. עכשיו בעיקר צעירים ממחזרים הצגות שהצגנו בעבר, אבל הם מציגים אותן בדרך שלהם, וזה פחות טוב. הם לא קוראים ומעמיקים במחזה, וזה יוצא לפעמים מטופש. מאז שחנוך מת ומנסים לעשות מחזות שלו, זה לא יוצא מספיק טוב. הצעירים חושבים שהם יודעים לביים יותר טוב ממנו".
מה אתה חושב על הדור הצעיר של השחקנים?
“אני משחק לצד הדור הצעיר, ויש כישרונות, אבל לפעמים יש במאים שהם לא כל כך טובים. מה שחסר היום הוא כתיבה טובה. אם אתה לא כותב מחזה שיש בו ערך, זה לא מחזה. אין היום מחזות שאפשר ללמוד מהם".
לכהן יש גם ביקורת נוקבת כלפי שחקני הטלוויזיה העכשוויים. “היום אין שחקנים טובים ומעניינים בטלוויזיה, הם לא משחקים טוב", הוא אומר. “בתיאטרון יש שחקנים יותר טובים מאשר בטלוויזיה. יש תוכניות שמנסות לעשות הומור בליפוף לשון, אבל אותי זה לא מצחיק. מי שזה מצחיק אותו – שיבושם לו. יש בעיה בכתיבה, וכשהכתיבה גרועה, אז השחקנים גרועים, והבמאי גרוע, והקהל מתרגל לגרוע".
עד מתי אתה מתכנן לשחק?
“כל זמן שאני זוכר את הטקסטים ומצליח לבצע את התפקידים שלי היטב – אשחק".