את ספר הצילומים החדש שלו "מתוך סלעים" מקדיש הצלם והאמן אברהם אילת לחברי קיבוץ שמיר. הספר שמאגד כ-150 צילומים בשחור לבן, מביא בתמונות את סיפורו של הקיבוץ ב-15 השנים שבין 1964-1979 כפי שצילם אילת, שהיה חבר הקיבוץ.
הצילומים בספר מחזירים את המעלעל בין דפיו לימים רחוקים, לתקופה אחרת שאילת תיעד את אנשי הקיבוץ בעבודה הקשה ובשעות הפנאי, כמו גם את ילדי הקיבוץ, שתי חברות יושבות על ספסל, זקנים, מסיבת פורים בתחפושות גם את ביקורה של גולדה מאיר בקיבוץ ועוד. "צילמתי את החיים בקיבוץ על היבטיהם השונים. הפניתי את המצלמה לפינות ואירועים רבים ושונים", אומר אילת.
"העין המיוחדת של אברהם, כצייר וכצלם לכדה רגעים בהם אנשים מקבלים מימד של מונומנט. צילומיו נחרתם בזיכרון משום שהם מציגים את מושאי הצילום, נופים ואנשים, גם כשהם בבגדי עבודה, פניהם אינם מאופרות והשיער לא זכה לטיפול במספרה, אבל הצילום מעלה אותם לדרגת מונומנט למרות שהם אינם מונומנטליים" אומר המחזאי יהושע סובול, חברו של אילת.
קיבוץ שמיר הוקם בשנת 1944, על מורדות הגולן, נודע כנקודה המזרחית ביותר במפת הארץ, ושכן במרחק 600 מטרים מהגבול הסורי כשחיי החברים והילדים התקיימו בו תחת הנוכחות הסורית המאיימת ברמת הגולן, כך עד מלחמת ששת הימים. המקום שנבחר להקמת הנקודה היה מכוסה בסלעי בזלת ענקיים ונדרשה עבודת פרך של סיכול ועקירת הסלעים על ידי החברים.
לפני שלוש שנים החל אברהם אילת לפרסם בעמוד הפייסבוק שלו 4-5 צילומים מדי יום ממקומות וזמנים שונים. "גיליתי שבארכיון שלי מצוי אוסף גדול של צילומים מהחיים בקיבוץ שמיר בשנות ה-60-70 של המאה הקודמת. נדמה היה לי שהזמן קפא כשראיתי בצילומים אנשים נופים ואירועים כאילו הם קיימים עכשיו. יחד עם זאת הצילומים עברו את מבחן הזמן כיצירות צילום, והחלטתי לערוך מהם ספר צילום" משחזר אילת.
ספר הצילום אף שהוא מוקדש לחברי שמיר, לדברי האמן, איננו ספר נוסטלגי המתרפק על העבר ואין להתייחס אליו כאל אלבום קיבוץ אלא כספר צילום לכל דבר. "אבל, כיוון שצילמתי את החיים בקיבוץ על היבטיהם השונים והפניתי את המצלמה לפינות ואירועים שונים, על פי התגובות הנרגשות של אנשי שמיר (רבים מהם מופיעים בספר כילדים ובני נוער, וכבר חצו את גיל 50) הערך שלו מבחינתם הוא בזכרונות ובחוויות שהוא מציף" אומר אילת.
"כשאברהם הראה לי את הצילומים אי אפשר היה שלא להתרשם מכך שהוא תפס את האספקט המונומנטלי של הוויית הקיבוץ. חברי הקיבוץ שעקרו סלעי בזלת כדי להקים קיבוץ 'מתוך סלעים' כשם הספר, לא חשבו את עצמם כמונומנט בעל מימדים היסטוריים. הם חיו חיים פשוטים וצנועים. כשהגענו כנח"לאים לשמיר הם עדיין גרו בצריפים שבדים עם שירותים ומקלחות ציבוריות" אומר סובול.
"בצילומיו של אברהם אין שמץ של מבט רומנטי או נוסטלגי" מדגיש יהושע סובול. "התמונות אינן מנסות לייפות את המציאות שתחמיא למקום ולאנשים, ואין העמדה של המצולמים. מעיניו של איש תיאטרון אני יכול לומר שהצילום דרמטי. אברהם יצר מפגש של מצב אנושי ופנים אנושיות עם אור צל חריף, כשהחלק האפל של הצילום הוא הפן המסתורי, ממנו מבליחים הצדדים המוארים".
בשנותיו בשמיר, הקיבוץ שעזב ב-1978, אברהם אילת היה פעיל בחיי הקהילה, שימש מרכז ועדת התרבות, עורך העלון ועוד. הוא עדיין שומר על קשר חם ועקבי עם הקיבוץ, מפרסם מדור קבוע בעלון המקוון של שמיר "מארכיונו של אברהם אילת", בו מתפרסמים צילומים שיש ביניהם קשר כמו עונות השנה, חג ואירועים אחרים שצילם.
בשנים האחרונות אברהם אילת, 83, מתגורר עם בת זוגו מרגול בכפר האמנים עין הוד. בשבוע שעבר נערכה השקה חגיגית ל"מתוך סלעים" במוזיאון ינקו דאדא בכפר. "מרגול היא גורם חשוב ומפרה ביצירתי. מעודדת ומעלה רעיונות ותובנות שגורמות לי לא אחת ליצור עבודות חדשות" הוא אומר.
בשנת 2004 הציג אילת תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב שהפכה בעידודה לסדרת רישומים לסרט אנימציה, שנערך בעזרת אמן הוידאו פביאן פיטוסי והוצג במקומות שונים בעולם כמיצב תלת מימדי.
המחזאי יהושע סובול, חברו של אברהם אילת מאז ימי גרעין הנח"ל. "אני הגעתי מקן מרכז של השוה"צ ואברהם הגיע מקן רמתיים, אוחדנו לגרעין 'תמיר', שירתו בגדוד 50 של הנח"ל ועשינו של"ת בקיבוץ שמיר. בתקופה הזאת הוצאנו את עלון הגרעין 'עצור הגבול לפניך', כשאני בתפקיד העורך ואברהם העורך הגראפי", נזכר סובול.
עם השנים, החברות בין המחזאי לצלם התהדקה, על רקע הנטייה של כל אחד מהם ליצירה. סובול גם כתב מאמרים לכל הקטלוגים והספרים שפרסם אברהם אילת, כמו גם בספרו הנוכחי "מתוך סלעים" שערך ועיצב איל זקין.
כשיהושע ועדנה סובול נסעו ללמוד בפאריס, בשלב מסויים הגיע גם אברהם אילת לעיר האורות ללימוד תחריט, ואף התארח לזמן מה בדירת הזוג ברובע השישי. שנה לאחר ששב מפאריס לשמיר, הוזמן סובול לתיאטרון חיפה אז כתב את מחזהו הנודע "ליל העשרים" (בבימויה של נולה צ'לטון) שבמרכזו חבורת החלוצים בביתניה שמעל הכנרת בשנת 1920, וסובול הזמין את חברו אברהם אילת, לעצב את התפאורה. "אברהם הסתובב כמה דקות בתיאטרון ומצא בשולי הבמה מסך ישן שהורד. הוא פרש אותו ואמר 'הנה הבסיס לאוהל' בהמשך הוסיף עוד מקלות במבוק ופריטים נוספים ויצר תפאורה מוצלחת להצגה" נזכר סובול. "בניגוד לדעתם של ראשי התיאטרון שסברו שההצגה 'תעניין אולי כמה זקנים מהקיבוצים' ההצגה תפסה חזק, הועברה לבמה המרכזית של התיאטרון ורצה כחמש שנים" הוא מספר.
איזו תובנה עולה מתוך ספר הצילומים?
סובול: "מתוך הדרמה שניבטת מהצילומים, אפשר לומר שרק אנשים נחושים כל כך, שחיים בחברה מוצקה וחזקה, יכולים היו להקים מתוך השממה הסלעית ישוב פורח עם חברה אנושית חמה וסולידארית".
