"לא הכל חייב להיעשות ברעש": משה פרסטר מככב על הבמה בהצגה חדשה

ההרפתקה הקומית החדשה של הקומיקאי משה פרסטר היא ההצגה “מערבון בלירה", מאת אלון לוי ואיתי תור, שמוצגת בתיאטרון צוותא, ובה הוא נסחף לראשונה אל מחוזות הראפ. “’אני חסר כל חוש קצב’, כך הגבתי כשיוצרי ההצגה פנו אליי", מספר פרסטר. “הם הסתכלו עליי בתמיהה. בכלל לא מעניין אותם מה יש לי או אין לי. הם רוצים לעשות, וזה נורא יפה. כך, שנה לפני ה־60 שלי אני מוצא את עצמי על תקן זקן השבט. אבל אני מרגיש שהחבר’ה, שהם למעשה מחצית הגיל שלי, יותר מבוגרים ממני".

בהצגה מגלם פרסטר את דמותו של נח רמון, יו"ר שיממון, קיבוץ בדיוני בדרום, בתקופת המנדט הבריטי. במקרה, באותו זמן שבו החל את החזרות על ההצגה הזו, לוהק גם להצגה “אהובת הקצין הבריטי" מאת ענת ברזילי וקובי לוריא, שהועלתה בפסטיבל המחזמר בהבימה. “גם להם אמרתי שאני לא יודע לשיר", הוא מספר. “מה לעשות, יש לי מין תכונה כזאת, שישר אני פוסל את עצמי. אבל דווקא שרתי שם ויצא בסדר, מה גם שבין המשתתפים הייתה ניצה שאול המקסימה".

היכן עוד פוגשים אותך בימים אלה?
“מופעים קומיים כאלה, שעליהם אני עובד עם אנשים מבוגרים על הספקטרום. זה התחיל כהתנדבות בימי הקורונה. זה מהדברים שאני עושה מתחת לרדאר. לא הכל חייב להיעשות ברעש. בסך הכל אפשר להגיד שעכשיו אני די מבסוט ממה שעובר עליי".

צלקות יפות

פרסטר מעודו לא חיפש לעשות יותר מדי רעש. “אני נהרייני כזה, בן להורים רומנים - וזה אומר הכל", הוא סבור. “סיפור של ילד קטן, בודד, ביישן, בן של מין תרבותניק מצחיקן כזה בבית הבראה במעלות. אבא שלי המנוח היה מארגן שם משחקי בינגו ושירה בציבור, גם הקרין סרטים, וממה שספגתי שם נהייתי מי שאני".

עד שטל פרידמן שם אותך על המפה?
“שמנו זה את זה על המפה. כל הזמן רצו לזרוק אותי מלימודי התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, אמרו שזה לא בשבילי, עד שבא טל. היינו שם סטטיסטים באיזו הצגה, הוא משנה א’, אני משנה ב’ - ושם הוא התחיל להתעלל בי, במירכאות כמובן, כשהיחסים בינינו היו חנוך לויניים כאלה. הייתי מספר לו על הקשיים שעברתי והוא היה צוחק. מזה יצאה ההצגה ‘עלילות משה בעיר הגדולה’, שהייתה שוס אדיר ופרסמה את שנינו, כשכל אחד מאיתנו משוגע בדרכו".